את יושבת עם בנות משפחתך בארוע משפחתי. חתונה / ארוסין / שבע ברכות / סעודת ברית. המלצרית שואלת אותך מה את מזמינה למנה ראשונה. דג או כבד או קניש? את בוחרת הראשונה - קניש. זו שאחרייך בחרה בדג, השלישית, במנת כבד, מכל 12 המשתתפות אף לא אחת הזמינה קניש. את הבנת שעשית "טעות ענקית"! מתחרטת על ההזמנה, מתביישת בפני בנות המשפחה על טעמך הגרוע, ואולי משנה את דעתך לכוון מנת הדג או לכוון מנת הכבד, אנו נוטים לבטל את דעתנו מפני דעת הרב, מה שאנו מכנים "תופעת העדר". איננו אוהבים להיות במצב של יוצאי דופן ואי לכך מתאימים את עצמנו לכלל.

אני בת שלושים, אמא לחמשה. עובדת כמזכירה במשרה חלקית, התפקוד בבית בסדר פחות או יותר, אך אני איני מרוצה מעצמי. מבשלת באופן סטנדרטי, כביסות, הבית מסודר איכשהו, אני רואה את שכנותי הרבה יותר יעילות בבית בנוסף לעבודה מלאה בחוץ, קשה לי גם בחברה. אין לי קשרים עמוקים עם חברות רק עם כמה שכנות קשר של "שלום ומה נשמע", האמת שגם כילדה הייתי די מופנמת, פגיעה מאוד וחסרת בטחון, ובסביבה בה גדלתי לא היתה מודעות להשקיע רגשית בילדים.

אני שואלת את עצמי למה אני כזו בלי בטחון?! לפעמים מנסה להתקדם קצת, להכנס לשכנה, אך רוב הזמן היא מדברת ואני שותקת וזה מתסכל ומוריד את החשק לחזר ולנסות שוב.

אני חושבת שאני נראית מרירה. וקשה לי להאיר פנים לזולת, גם לילדי אני לא סבלנית. אני משתדלת לא להתעצבן ולא לתת בקורת לאנשים הקרובים לי ביותר, אבל לא תמיד מצליחה. אני חושבת שיש לי יכולות ושהם אינם יוצאים מהכח אל הפועל. זה מוריד לי את מצב הרוח. האם יש לי תקוה?

שרית

הניה יקרה ומוערכת מאוד

אני בת שלושים וחמש אם לשבעה ב"ה, נושאת באין ספור תפקידים, משרות מכובדות ונחשקות וחשה לא אחת כי קבלתי מתנות שמים רבות ומודה על כך מאוד. אני מוחצנת כריזמטית, מאירת פנים ובולטת למדי. בעלי לא דומה לי בכלל בכישורי חברה, אך גם הוא נחשב ומוערך כאדם יקר וצנוע ת"ח מרבים, אמבציונר בסדר גודל אך בשונה ממני שקט, יותר מופנם, בורח מן הכבוד הרודף אחריו.

בתי הבכורה, ילדה עדינה אצילית אך שברירית וחסרת בטחון עצמי. היא מתייאשת מראש ממפגש כל שהוא עם חברה חזקה וקולנית. אני רואה איך היא סובלת, ממעטת להפגש עם חברותיה לכיתה, שהן מצפות ממנה להיות כמוני, יש לה המון שטחים בהם היא מוצלחת, אך למרות כל מאמצי לתת לשטחים אלו את הבמה כדי שתרגיש טוב עם עצמה – אין הדבר מספיק. בתי סובלת, אני רואה זאת וכולם רואים, הן בקטע הרגשי שאפילו משפיע נוירולוגית. יש בינינו קשר חם, אני מתיעצת בה, תומכת, מעניקה מאפשרת, קונה אפילו לא ברמה רגילה, אני באמת מנסה לעזור לה, לפתח את הלב להקשיב לדמעות לתסכולים, אך למרות זאת כולם – המשפחה, כולל בעלי מפנים אלי אצבע מאשימה שאינני עוזרת לה, ואפילו אשמה במצבה. הדבר גומר אותי לגמרי, מה אני אשמה שאני כן חברותית וחזקה בזה שהיא כ"כ רועדת מחברה חזקה ומבמה?

הלכתי רבות ליעוץ, רציתי לתת לה תומכת רגשית וכולם טוענים שאני זאת שצריכה ללכת לטיפול וכך זה יעזר לה.

השקעתי כסף רב, זמן אדיר ואינני רואה שינוי, אני מפחדת, היא מתבגרת אני מפחדת איך תקים את ביתה עם משקעים וחסר בטחון עצמי, בוכה בתדירות, חסרת כישורי חברה, מה ביכולתי לעשות , אנא עזרי לי!

אמא דואגת

בתי בת השמונה היא ילדה כשרונית לומדת טוב. היא ילדה מצפונית, מתנהגת יפה, אך נראה לי שהיא סובלת, היא מוצפת בקלות, רעשים וסביבה הומה מפריעים לה. לכן אינה אוהבת ארועים משפחתיים. יש לה חברה טובה, שכנה בבנין אך אינה מרבה להתחבר ולשחק עם יתר בני גילה. תמיד היה לוקח לה זמן להרדם, לאחרונה ממש קשה לה להרדם, היא אומרת שהיא מפחדת, לשאלתי, ממה הפחד היא אינה יודעת בדיוק לבטא, אני מרגיעה מחבקת ויושבת לידה עד שהיא נרדמת, ולפעמים זה אורך שעה. היא ילדה דאגנית, רגישה מאד ולוקחת הכל קשה, מבחן, טיול – הם עול כבד עבורה, יש לה גם רגישות להצטננויות ולדלקות גרון ואוזניים.

היא שונה משאר ילדי ואני תמהה אם יש לה איזו בעיה, ואם כן איך אפשר לעזור לה. כל חמשת ילדי האחרים אני מגדלת על מי מנוחות, ואיתה הדברים לא כ"כ זורמים. לפעמים היא מפחדת ללא סיבה ואיני מוצאת דרך להרגיעה. מולה אני מאבדת בטחון כאמא ושואלת יועצת.

אמא קצת מודאגת

להניה, אני בשנות השלושים, אמא לחמישה, עובדת, בעצם טוב לי אך לא כך אני מרגישה. תמיד כילדה קבלתי הרגשה שאני פחות מאחותי הרגשתי שאני לא מספיק טובה, שכחנית, לא מרוכזת, מה שאני עושה יוצא לא טוב וזה עד היום, אם בעלי רוצה לעזר לי אני מרגישה נורא, סימן שאיני מסתדרת, אם משהו הולך טוב אני מרגישה שיותר מידי טוב ועוד מעט יגיע משהו רע.

אולי תוכלי לעזור לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ויותר שמחה.

חדווה

לגברת הניה היקרה.

אני קוראת קבועה של מדורך ונהנית מאד מתשובותייך העזרות לרבים לפתור את בעיותיהם, והחלטתי הפעם גם אני להעזר. נישאתי לפני כמה חודשים וברוך ה' אנחנו מסתדרים מצוין ה' יעזור הלאה. אבל יש דבר אחד שמציק לי לפעמים מאוד, בבית הורי אני הבת האמצעית ותמיד הייתי הדומיננטית בבית אבי ואמי. האחים המבוגרים וכמובן הצעירים החשיבו אותי ותמיד התחשבו בדעתי, הם לא עשו דבר: קניות, החלטות וכל דבר בלי לשאול לדעתי. עזרתי לאמי בבישול ובאפיה ומה לא? ואף על פי כן היה זמן לכל מה שרציתי לעצמי ולחברותי, הייתי מארגנת הצגות ועבדתי כמורה עד השעה חמש אחר הצהריים, הלכתי לישון כל לילה מאוחר וקמתי מוקדם והרגשתי שאני מנצלת את היום עד הסוף.

הייתי ביישנית אך חברותי העריכו אותי ונחשבתי לחכמה והתייעצו עמי בלימודים ובענינים אחרים, בקיצור, היו לי חיים מבריקים והכל ברמה גבוהה ביותר.

היום אחרי הנישואין הכל השתנה, אני מאד מרוצה ברוך ה', אבל אין לי זמן לכלום, הייתי רגילה לעשות הרבה יותר ממה שהייתי חייבת לעשות, ועכשיו בקושי אני מצליחה לעשות את המוטל עלי, מספר חודשים אחרי נישואי עזבתי את העבודה אחר הצהריים ובמקום זאת קבלתי עבודה שאפשר לעשותה בבית, כדי להיות בבית בעת ארוחת הצהרים, ואף על פי כן אני לא מרגישה כמו קודם. אני לא ממלאה את זמני אפילו ברבע מהדברים שעשיתי בעבר. עם חברותי אין לי זמן לדבר אף פעם. כשאני נוסעת מדי פעם לחמותי אני מרגישה שם כמו גלגל חמישי. אני מאוד מתביישת לפתוח את פי שם ולהיות בעינינים, בקיצור, אף על פי שאני שמחה בחיי הנישואין לפעמים מפריעים לי הדברים שציינתי, ואני מרגישה כמו בטלנית. איך אני יכולה לעזור לעצמי?

תודה רבה

רבקה

אני בת 38, אמא לשבעה ילדים. מתפקדת טוב בבית ובעבודה. בשנה האחרונה אני סובלת מאד מבעיות עכול, בחילות ומיחושים שונים בגוף: כאבי ראש, כאבי גב, רגליים, שרירים תפוסים. בבדיקות רפואיות יסודיות לא נמצא שום ממצא שיכול להסביר את המיחושים הללו. זה לא מרגיע אותי להיפך אני נכנסת לחרדה וחושבת שמשהו מסתתר בגוף שלי והרופאים לא מזהים אותו.

בעלי טוען שהכל פסיכולוגי ועלי להתגבר. פשוט לא לחשוב על התחושות  הללו ואז הם יעלמו. רופא המשפחה יעץ לי לפנות לפסיאכטר. נפגעתי מאד ממנו. אני אדם נורמלי, מתפקד טוב ואינני בדכאון. כמי שמצויה בתחומים אלה אני פונה אלייך הניה, מה דעתך?

בלומי                         

הניה שלום

רציתי להעלות בעיה שמטרידה אותי זמן רב.

ברוך ה' זכיתי ואני אמא לילדים מקסימים ורעיה לבעל תלמיד – חכם ובעל מידות מיוחדות, אנחנו שנינו ממשפחות ברוכות ילדים מבתים טובים מהשורה הראשונה, ועל כל זה אני אסירת תודה לה' יתברך.

מה שמציק לי זו "הבדידות" המשפחתית ואפרט: להורים משני הצדדים אין אפשרות לתת לנו לא כספים: כולם מחתנים ילדים ושקועים בחובות. ולא נפשית: עם הגיל הכוחות אוזלים ולא אפרט עוד סיבות.

אין לנו עזרה מהמשפחה לא בכסף, ולא בהתעניינות, אבל שוב, אני לא מתלוננת הקדוש ברוך הוא נותן לנו מידו הפתוחה. כל יום הולדת אנחנו קונים לילדים מתנות, כמו כן לחגים, מסיבות סידור וחומש אנחנו חוגגים עם עצמנו בשמחה רבה. וכאן זו הנקודה עם כל השמחה שיש לנו משלנו יש לי צער עמוק בלב, למה זה לבד?

אנחנו לא ניצולי שואה, אנחנו כבר כמה דורות בארץ ובכל אופן כאילו בלי משפחה, לא שיש נתק, אנחנו נפגשים בחגים, בשמחות, בשבתות, יש קשר טלפוני כשאנחנו צריכים לעזור להם (למשל בשידוכים), אך אין שום תמיכה רגשית או התעניינות בילדים או בנו.

ואפילו שאני אומרת לעצמי ולילדים, שה' נותן לנו כל כך הרבה אני אומרת זאת ומנסה להסתיר צער עמוק מאד של חיים לבד.

אני לא חושבת שאני יכולה לשנות את המצב, אלו הם נתונים מהשטח, מה שאני רוצה לשנות זה את נקודת המבט שלי, לשמוח באמת מכל הלב, להודות על היש (אני עושה את זה בפה וחושבת כך בשכל אך ברגש קשה לי), ולגדל ילדים שמחים ומאושרים עם שמחה פנימית אמיתית. יש לנו גם סיעתא דשמיא מיוחדת, הילדים ברוך ה' חרוצים, שמחים, רגועים ונינוחים, אך אני שוב פוחדת שמא ינזקו מרגש עמוק זה השוכן בתוכי.

תודה רבה לך

חוה

לכ' הגב' הניה היקרה!

שלום רב!

לפני 12 שנה בערך סבלתי מדכאון אחרי לידה, בס"ד הכל עבר ונשכח. היום שוב אני מרגישה הרגשות של דכדוך, דכאון, ירידה במצב רוח וכד'. שאלתי היא – האם רגשות אלו טבעיים ונורמאליים (לכל אחת מאתנו שק של צרות ודאגות למיניהן) או שזו תופעה חריגה הדורשת טיפול.

אני אישית מעדיפה לסבול, מאשר להתחיל עם טיפול תרופתי ולסבול מכל תופעות הלוואי שלו... ולגבי טיפול ע"י שיחות גם כן כבר שבעתי...

מה דעתך? אשמח אם תוכלי לענות לי בהקדם.

בכבוד רב

ובתודה!

סימה

אני אמא לשבעה, עכשיו כשאדר בפתח אני מתחילה להלחץ. פסח מתקרב ואני יודעת שהנכון בשבילי להתחיל להתארגן עם עבודות פסח מה שיותר מוקדם. בשנים שהצלחתי להתחיל כחודשיים לפני הפסח הייתי הרבה יותר נינוחה. נכון שכעבור חודש וחצי – חודשיים כבר לא רואים את הנקיון הבוהק, אך לעבר מלמעלה על כל הדירה זה עניין אחר מאשר להתחיל בנקיון יסודי. הדבר נתן לי מנוחת הנפש. משום מה השנה זה לא הולך, שמחה פה. אסיפת הורים. ופורים כמובן וקצת נטייה לדחות דברים. איך אני לוקחת את עצמי לידיים. בעיה נוספת שלי שאני לוקחת הכל עד הסוף: הנקיון חייב להיות יסודי, גם אם אני לוקחת עוזרת אני חייבת לעבר ולבדוק אחריה שוב ושוב, האם יש לך איזשהו עצה?

דינה

דינה יקרה, לכל אחת צורת ההתארגנות המתאימה לה, לגבי כל מיני נושאיםוגם לענין הפסח יש מי שצריכה את הזמן. להתחיל מוקדם ולהתנהל בנחת, ויש מי שדווקא מתאים לה להכנס לעניינים כשפסח קרוב – קרוב, להתגייס בבת אחת, להסתער עם כל האנרגיה. בסוף כולן יושבות לליל הסדר ביחד. את למדת שההתנהלות הראשונה מתאימה לך ומאפשרת לך יותר נינוחות.

משום מה השנה זה לא קורה, את מוצאת את עצמך דוחה ומתקשה להתגייס. אינך יחידה, הנטייה לדחיינות היא נטייה רווחת, אני נוטים לדחות משימות שאינן אהובות במיוחד עלינו.

יותר מ – 70% מהסטודנטים, מגדירים עצמם כדחיינים. תלמידים נוטים להתכונן למבחן ברגע אחרון, עקרות בית רבות היו מעדיפות להתחיל בהכנות מוקדמות לשבת, ומוצאות את עצמן דוחות ליום שישי את מה שיכלו לעשות יום יומים קודם.

מחקרים מראים שדחיינים סובלים יותר מלחצים, ממערכת חיסונית חלשה יותר, מקשיי שינה ופחות מאושרים - מחיר די גבוה לכל הדעות. את מבקשת עצה, בדרך כלל אינני איש בשורה השולפת פתרונות קסם. במקרה הזה דווקא כן. חקר הדחינות מצא דרך מעשית המסייעת להתגבר על הנטייה. הכלי נקרא "חמש דקות להמראה" המשמעות היא, להתחיל לעשות את מה שדוחים. מיד, עכשיו, גם אם נטיית הלב היא לא לרצות לעשות זאת. אנשים חושבים שכדי להצליח לעשות דברים צריך השראה, חשק, אנרגיה, מצב רוח, נכון. ציור אולי דורש השראה, כתיבה ספרותית אולי דורשת השראה, אך מה עושה כתבת עיתון  הנדרשת לכתבה שבועית אחת או שתיים והעורכת דוחקת בה, והשראה – אין. מן הסתם היא תמלא את ההתחיבות שלה ללא השראה.

על אחת כמה וכמה שזה מה שנדרש לגבי מטלות שאינן דורשות דווקא מצב רוח מיוחד. כדי לבצע מטלה, צריך רק להתחיל בביצוע – הפעולה הראשונית הזו מתניעה ונותנת את האנרגיה להמשך התהליך. אין זה אומר שההתחלה קלה. "כל ההתחלות קשות" זו אינה רק מליצה. חמש הדקות הראשונות הן לפעמים ממש קשות. אין מוטיבציה, אין חשק – נראה כאילו זה לא הולך, אין להרים ידיים בשלב זה, כי ההתחלה בפעם הבאה עלולה להיות דומה, פשוט להמשיך גם אם אין את מלא האנרגיה. הסיפוק שמרגישים אחרי ביצוע המטלה יתן את האנרגיה להמשיך. סיימת לנקות מגרה אחת, אולי ארונית אחת -  את מרגישה שהמאמץ היה כדאי, מחר יידרש ממך פחות מאמץ, ישנו סיכוי שתספיקי יותר. אם את לא הצלחת להמריא "בחמש דקות להמראה", דשדשת, נכנסה שיחת טלפון, שכנה נכנסה, התינוק בכה – עדיין יש תקווה, אל תדחי למחר. קחי לך עוד "חמש דקות להמראה", ובלבד שתתחילי היום. היום ולא מחר. "אני עושה את זה - וזהו". גם אם לא סיימת כל מה שרצית, אך ההתחלה חשובה, הכרחית לדחיינים. ההמשך יגיע יותר בקלות.

על משקל הדחיינות נמצאות שלל האמירות: "מחר אתחיל" את הדיאטה. "שבוע הבא". "אחרי החגים" אתחיל בהליכה / בהתעמלות / בלימוד הלכות לשה"ר / אתחיל לישון כמו שצריך / ארשם לחוג מחול / אשים לב יותר לבריאות שלי – מה לא?! מחר, בשבוע הבא, אחרי החגים.

אל תדחי למחר מה שניתן לעשות היום. גם לא ליותר מאוחר, אם זמנך בידך. אל תחכי ליום החופשי שלך כדי להתלבש על הררי המשימות במלא העוצמה.

                   *                  *                  *

באשר לשאלתך השניה, מה לעשות עם היסודיות שלך. את מבקשת לה עצה ואני מבינה מתוך זה שאינך שמחה בנטיה זו, כנראה שאת מרגישה שהיא מוגזמת, מין עשית יתר מלחיצה, יסודיות יתר שהיית רוצה להפחיתה ואינך מצליחה כי היא משתלטת עליך.

כדאי לזכור ש"יותר שווה פחות" העומס שנכפה עליך פוגם בתחושת הרווחה. עשית יתר ללא הבחנה וללא מנוחה פוגמת בסופו של דבר גם ביעילות, היא משאירה את הנפש בריקנות כמו מכונה העובדת "על ריק". כשעסוקים יותר מידי בלחזר ולנקות ולבדוק (מעבר למה שההלכה דורשת) אין הנאה, נוצרת שחיקה, ההתלהבות והסיפוק פוחתים. נראה לי שיש קשר בין הנטייה לדחיינות לבין עשית יתר ויסודיות שאינם במקומם. כאשר מטלות נתפסות כחובות, כנטל, כהכרח נוצרת תחושה של קושי, של מאבק משהו בעל גוון כפייתי, לא גמיש מאבדים את ההנאה מהעשיה. מין תחושה של עבדות ואז אין חשק להתחיל. מתעוררת הנטיה לדחיינות, אולי מחר, אולי מחרתיים, כאשר עושים מה שצריך ומה שנכון ומה שמשמעותי ומתוך בחירה, ומתוך סדר עדיפויות נכון, מרגישים הנאה גם בתוך העומס וחשים תחושת חרות ופחות נדרשים לדחיינות. 

הדרך להתמודד עם עשית היתר היא לעצר מיד פעם,  או כל פעם שאת מוצאת את עצמך חוזרת ובודקת ועוברת שוב  ושוב. לעצר ולשאל את עצמך האם אפשר לותר על כך. ככל שרמת הויתורים תגדל כן ייטב. התאמני בלקיחת החירות. אם תעשי מה שנכון, מה שההלכה דורשת – תגיעי אל הפסח הפעם בתחושה של חירות.

בדרך לחג החירות התאמני בלקיחת החירות.