שרית יקרה

אענה לך ברוח הימים בהם אנו נמצאים: ט"ו בשבט - זהו הזמן "בו יעלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (רש"י ר"ה פ"א מ"א) ט"ו בשבט מקשר אותנו אל האדמה ואל פריה, יחודה של האדמה בזה שהוא מקום שבו דברים יוצאים מן הכח אל הפועל. "והאדם עץ השדה" מהותו של האדם היא היציאה מן הכח, זהו הפוטנציאל השואף למימוש, אני מסכימה איתך שכנראה יש לך יכולות מעבר ליכולות שבאים לידי ביטוי, התסכול שאת חשה מאותת שאת יכולה יותר, שאילולא כן היית רגועה, כפי שהאחרים שכוחותיהם מוגבלים רגועים ושמחים במה שהם.

עם זאת אני רוצה לייעץ לך, להתמקד בתהליך ולא במטרה, כי תפקידנו בעולם לעמל ולהתקדם אך לא להיות מושלמים, וככל שנקודת הפתיחה שלך נמוכה יותר (כפי שאת מציינת גם כילדה היית מופנמת וחסרת בטחון) היגיעה שתדרש ממך תהיה גדולה יותר, מי שהגיעה לעולם עם מטענים של כוחות, אופטימיות, שמחת חיים, אנרגיה בלי גבול, ובנוסף גם זכתה לתנאי גדולה אופטימליים, בית חם ואוהב, הורים תומכים ומעודדים, תנאי חיות משופרים, חיים ללא טראומות וללא משברים, בודאי יהיה לה פשוט ללכת בשבילי החיים בבטחון. לאחת כזו יהיה יותר קל להיות טובה ונחמדה, להאיר פנים ולבנות מערכות יחסים בריאות וחיוביות.

מי שהיא אולי קצת פסימית מטבעה, האנרגיה שלה מוגבלת ובנוסף לא זכתה לתנאים סביבתיים אידיאליים, מי שהוריה לא היו מסוגלים לתמוך ולעודד - מה הפלא שקשה לה. קשה לה ליצור יחסים חמים, עם ילדיה וחברותיה. קשה לה ליהנות מעצם העשייה, ומעצם המאמץ, קשה לה לראות את מתיקות החיים, כי לה לא מתוק בפנים. גם אם יש לך כוחות "אגו" וכנראה שיש, הם נסתרים וצפונים מתחת למעטה של חוסר בטחון עצמי, נחיתות, תחושת חולשה וחוסר אונים וכדאי לנסות להפרד מתחושות אלה. כדאי להפרד מתחושת המסכנות שאת משדרת ולהתחיל לאסוף הצלחות קטנות: עצירה של מילת רוגז, חיוך לפעוט, הקשבה לגדול, עוד משפט חם לשכנה, סלט אחד לא סטנדרטי.

האושר הוא תוצר של יגיעה ולא של גורל או מזל, קשר טוב נבנה מתוך תהליך של עבודה ממושכת והשקעה אינסופית. השקעה בהקשבה, התחשבות, אכפתיות, רגשות נתינה ושיתוף פעולה, יש מי ששוכחים זאת וחושבים שהדבר תלוי בזכיה, ויש מי שעסוקים כל הזמן בלשנות את האחר כדי שהוא יהיה טוב יותר, במקום להשתדל לשנות את עצמם ולהיות טובים יותר.

אומר המהר"ל "כך הוא האדם (כמו האדמה) גם בו יש כוחות המחכים לצאת מן הכל אל הפועל, ואל לנו לחשב שאם יציאת שלמות האדם אל הפועל אז יוצא שלמותו לגמרי, אלא כל כמה שהוא מוציא כוחותיו לפועל הוא נשאר "בכח" כי האדם נברא לעמל שאין לו שביתה והשלמה כלל". זהו מותר האדם, תמיד יהיו בתוכו עוד ועוד כוחות גלומים המחפשים דרך לצאת. זהו תפקידנו בעולם. לעמל, ולהתקדם אך לא להיות מושלמים. אין טעם להשוות את עצמך לחברה זו, לשכנה זו, לגיסה זו-אישה אישה וכוחותיה, אישה אישה ונסיונותיה. רק בורא עולם עד לקשיים שלך וליגיעה שלך. לא התוצאה היא העיקר, התהליך הוא המשמעותי, המאמץ הוא העקר.

גם בתחום החברתי, גם בתחום המקצועי. גם בתחום היצירתי, על האדם להשתמש במתנות אותן קיבל מהבורא ולתת להם ביטוי, כי הלא לשם כך הן נתנו לו. את עדיין לא רואה בעין את כשרונותייך ויכולותיך, אך את חשה שיש לך יותר ממה שאת רואה, ונראה שאכן כך הם הדברים, נסי לראות את המתנות בהן חנן אותך הבורא. אם תראי רק את חסרונותיך ומגרעותייך איך תוכלי להשתמש במה שאינך רואה, איך תוכלי להוציא מהכח אל הפועל את טוב ליבך, את עדינותך, את רגישותך לזולת, את חוכמתך. איננו יכולים להכין תבשיל אם אין לנו המצרכים הנדרשים להכנתו. איננו יכולים לעשות מאומה אם יש לנו אותם אך הן נסתרים מעיננו, כשאיננו רואים את היכולות ואיננו מודעים לקיומם הם כאילו אינם. הם עלומים ואולי ירקיבו ויעלו עובש, כפי שאכן קורה לך.

נסי להרגע, לא להשוות את עצמך לסביבה, נסי להביט על עצמך יותר בחמלה, אולי אז יתגלה ה"אניהפנימי" האמיתי, על יכולתיו וסגולותיו. זה השואף להביא תועלת, לתרם, להעניק, ליצר. מתוך שאיפה למימוש, להוצאה מן הכח אל הפועל.