דחיינות והתארגנות
אני אמא לשבעה, עכשיו כשאדר בפתח אני מתחילה להלחץ. פסח מתקרב ואני יודעת שהנכון בשבילי להתחיל להתארגן עם עבודות פסח מה שיותר מוקדם. בשנים שהצלחתי להתחיל כחודשיים לפני הפסח הייתי הרבה יותר נינוחה. נכון שכעבור חודש וחצי – חודשיים כבר לא רואים את הנקיון הבוהק, אך לעבר מלמעלה על כל הדירה זה עניין אחר מאשר להתחיל בנקיון יסודי. הדבר נתן לי מנוחת הנפש. משום מה השנה זה לא הולך, שמחה פה. אסיפת הורים. ופורים כמובן וקצת נטייה לדחות דברים. איך אני לוקחת את עצמי לידיים. בעיה נוספת שלי שאני לוקחת הכל עד הסוף: הנקיון חייב להיות יסודי, גם אם אני לוקחת עוזרת אני חייבת לעבר ולבדוק אחריה שוב ושוב, האם יש לך איזשהו עצה?
דינה
דינה יקרה, לכל אחת צורת ההתארגנות המתאימה לה, לגבי כל מיני נושאיםוגם לענין הפסח יש מי שצריכה את הזמן. להתחיל מוקדם ולהתנהל בנחת, ויש מי שדווקא מתאים לה להכנס לעניינים כשפסח קרוב – קרוב, להתגייס בבת אחת, להסתער עם כל האנרגיה. בסוף כולן יושבות לליל הסדר ביחד. את למדת שההתנהלות הראשונה מתאימה לך ומאפשרת לך יותר נינוחות.
משום מה השנה זה לא קורה, את מוצאת את עצמך דוחה ומתקשה להתגייס. אינך יחידה, הנטייה לדחיינות היא נטייה רווחת, אני נוטים לדחות משימות שאינן אהובות במיוחד עלינו.
יותר מ – 70% מהסטודנטים, מגדירים עצמם כדחיינים. תלמידים נוטים להתכונן למבחן ברגע אחרון, עקרות בית רבות היו מעדיפות להתחיל בהכנות מוקדמות לשבת, ומוצאות את עצמן דוחות ליום שישי את מה שיכלו לעשות יום יומים קודם.
מחקרים מראים שדחיינים סובלים יותר מלחצים, ממערכת חיסונית חלשה יותר, מקשיי שינה ופחות מאושרים - מחיר די גבוה לכל הדעות. את מבקשת עצה, בדרך כלל אינני איש בשורה השולפת פתרונות קסם. במקרה הזה דווקא כן. חקר הדחינות מצא דרך מעשית המסייעת להתגבר על הנטייה. הכלי נקרא "חמש דקות להמראה" המשמעות היא, להתחיל לעשות את מה שדוחים. מיד, עכשיו, גם אם נטיית הלב היא לא לרצות לעשות זאת. אנשים חושבים שכדי להצליח לעשות דברים צריך השראה, חשק, אנרגיה, מצב רוח, נכון. ציור אולי דורש השראה, כתיבה ספרותית אולי דורשת השראה, אך מה עושה כתבת עיתון הנדרשת לכתבה שבועית אחת או שתיים והעורכת דוחקת בה, והשראה – אין. מן הסתם היא תמלא את ההתחיבות שלה ללא השראה.
על אחת כמה וכמה שזה מה שנדרש לגבי מטלות שאינן דורשות דווקא מצב רוח מיוחד. כדי לבצע מטלה, צריך רק להתחיל בביצוע – הפעולה הראשונית הזו מתניעה ונותנת את האנרגיה להמשך התהליך. אין זה אומר שההתחלה קלה. "כל ההתחלות קשות" זו אינה רק מליצה. חמש הדקות הראשונות הן לפעמים ממש קשות. אין מוטיבציה, אין חשק – נראה כאילו זה לא הולך, אין להרים ידיים בשלב זה, כי ההתחלה בפעם הבאה עלולה להיות דומה, פשוט להמשיך גם אם אין את מלא האנרגיה. הסיפוק שמרגישים אחרי ביצוע המטלה יתן את האנרגיה להמשיך. סיימת לנקות מגרה אחת, אולי ארונית אחת - את מרגישה שהמאמץ היה כדאי, מחר יידרש ממך פחות מאמץ, ישנו סיכוי שתספיקי יותר. אם את לא הצלחת להמריא "בחמש דקות להמראה", דשדשת, נכנסה שיחת טלפון, שכנה נכנסה, התינוק בכה – עדיין יש תקווה, אל תדחי למחר. קחי לך עוד "חמש דקות להמראה", ובלבד שתתחילי היום. היום ולא מחר. "אני עושה את זה - וזהו". גם אם לא סיימת כל מה שרצית, אך ההתחלה חשובה, הכרחית לדחיינים. ההמשך יגיע יותר בקלות.
על משקל הדחיינות נמצאות שלל האמירות: "מחר אתחיל" את הדיאטה. "שבוע הבא". "אחרי החגים" אתחיל בהליכה / בהתעמלות / בלימוד הלכות לשה"ר / אתחיל לישון כמו שצריך / ארשם לחוג מחול / אשים לב יותר לבריאות שלי – מה לא?! מחר, בשבוע הבא, אחרי החגים.
אל תדחי למחר מה שניתן לעשות היום. גם לא ליותר מאוחר, אם זמנך בידך. אל תחכי ליום החופשי שלך כדי להתלבש על הררי המשימות במלא העוצמה.
* * *
באשר לשאלתך השניה, מה לעשות עם היסודיות שלך. את מבקשת לה עצה ואני מבינה מתוך זה שאינך שמחה בנטיה זו, כנראה שאת מרגישה שהיא מוגזמת, מין עשית יתר מלחיצה, יסודיות יתר שהיית רוצה להפחיתה ואינך מצליחה כי היא משתלטת עליך.
כדאי לזכור ש"יותר שווה פחות" העומס שנכפה עליך פוגם בתחושת הרווחה. עשית יתר ללא הבחנה וללא מנוחה פוגמת בסופו של דבר גם ביעילות, היא משאירה את הנפש בריקנות כמו מכונה העובדת "על ריק". כשעסוקים יותר מידי בלחזר ולנקות ולבדוק (מעבר למה שההלכה דורשת) אין הנאה, נוצרת שחיקה, ההתלהבות והסיפוק פוחתים. נראה לי שיש קשר בין הנטייה לדחיינות לבין עשית יתר ויסודיות שאינם במקומם. כאשר מטלות נתפסות כחובות, כנטל, כהכרח נוצרת תחושה של קושי, של מאבק משהו בעל גוון כפייתי, לא גמיש מאבדים את ההנאה מהעשיה. מין תחושה של עבדות ואז אין חשק להתחיל. מתעוררת הנטיה לדחיינות, אולי מחר, אולי מחרתיים, כאשר עושים מה שצריך ומה שנכון ומה שמשמעותי ומתוך בחירה, ומתוך סדר עדיפויות נכון, מרגישים הנאה גם בתוך העומס וחשים תחושת חרות ופחות נדרשים לדחיינות.
הדרך להתמודד עם עשית היתר היא לעצר מיד פעם, או כל פעם שאת מוצאת את עצמך חוזרת ובודקת ועוברת שוב ושוב. לעצר ולשאל את עצמך האם אפשר לותר על כך. ככל שרמת הויתורים תגדל כן ייטב. התאמני בלקיחת החירות. אם תעשי מה שנכון, מה שההלכה דורשת – תגיעי אל הפסח הפעם בתחושה של חירות.
בדרך לחג החירות התאמני בלקיחת החירות.
דינה
דינה יקרה, לכל אחת צורת ההתארגנות המתאימה לה, לגבי כל מיני נושאיםוגם לענין הפסח יש מי שצריכה את הזמן. להתחיל מוקדם ולהתנהל בנחת, ויש מי שדווקא מתאים לה להכנס לעניינים כשפסח קרוב – קרוב, להתגייס בבת אחת, להסתער עם כל האנרגיה. בסוף כולן יושבות לליל הסדר ביחד. את למדת שההתנהלות הראשונה מתאימה לך ומאפשרת לך יותר נינוחות.
משום מה השנה זה לא קורה, את מוצאת את עצמך דוחה ומתקשה להתגייס. אינך יחידה, הנטייה לדחיינות היא נטייה רווחת, אני נוטים לדחות משימות שאינן אהובות במיוחד עלינו.
יותר מ – 70% מהסטודנטים, מגדירים עצמם כדחיינים. תלמידים נוטים להתכונן למבחן ברגע אחרון, עקרות בית רבות היו מעדיפות להתחיל בהכנות מוקדמות לשבת, ומוצאות את עצמן דוחות ליום שישי את מה שיכלו לעשות יום יומים קודם.
מחקרים מראים שדחיינים סובלים יותר מלחצים, ממערכת חיסונית חלשה יותר, מקשיי שינה ופחות מאושרים - מחיר די גבוה לכל הדעות. את מבקשת עצה, בדרך כלל אינני איש בשורה השולפת פתרונות קסם. במקרה הזה דווקא כן. חקר הדחינות מצא דרך מעשית המסייעת להתגבר על הנטייה. הכלי נקרא "חמש דקות להמראה" המשמעות היא, להתחיל לעשות את מה שדוחים. מיד, עכשיו, גם אם נטיית הלב היא לא לרצות לעשות זאת. אנשים חושבים שכדי להצליח לעשות דברים צריך השראה, חשק, אנרגיה, מצב רוח, נכון. ציור אולי דורש השראה, כתיבה ספרותית אולי דורשת השראה, אך מה עושה כתבת עיתון הנדרשת לכתבה שבועית אחת או שתיים והעורכת דוחקת בה, והשראה – אין. מן הסתם היא תמלא את ההתחיבות שלה ללא השראה.
על אחת כמה וכמה שזה מה שנדרש לגבי מטלות שאינן דורשות דווקא מצב רוח מיוחד. כדי לבצע מטלה, צריך רק להתחיל בביצוע – הפעולה הראשונית הזו מתניעה ונותנת את האנרגיה להמשך התהליך. אין זה אומר שההתחלה קלה. "כל ההתחלות קשות" זו אינה רק מליצה. חמש הדקות הראשונות הן לפעמים ממש קשות. אין מוטיבציה, אין חשק – נראה כאילו זה לא הולך, אין להרים ידיים בשלב זה, כי ההתחלה בפעם הבאה עלולה להיות דומה, פשוט להמשיך גם אם אין את מלא האנרגיה. הסיפוק שמרגישים אחרי ביצוע המטלה יתן את האנרגיה להמשיך. סיימת לנקות מגרה אחת, אולי ארונית אחת - את מרגישה שהמאמץ היה כדאי, מחר יידרש ממך פחות מאמץ, ישנו סיכוי שתספיקי יותר. אם את לא הצלחת להמריא "בחמש דקות להמראה", דשדשת, נכנסה שיחת טלפון, שכנה נכנסה, התינוק בכה – עדיין יש תקווה, אל תדחי למחר. קחי לך עוד "חמש דקות להמראה", ובלבד שתתחילי היום. היום ולא מחר. "אני עושה את זה - וזהו". גם אם לא סיימת כל מה שרצית, אך ההתחלה חשובה, הכרחית לדחיינים. ההמשך יגיע יותר בקלות.
על משקל הדחיינות נמצאות שלל האמירות: "מחר אתחיל" את הדיאטה. "שבוע הבא". "אחרי החגים" אתחיל בהליכה / בהתעמלות / בלימוד הלכות לשה"ר / אתחיל לישון כמו שצריך / ארשם לחוג מחול / אשים לב יותר לבריאות שלי – מה לא?! מחר, בשבוע הבא, אחרי החגים.
אל תדחי למחר מה שניתן לעשות היום. גם לא ליותר מאוחר, אם זמנך בידך. אל תחכי ליום החופשי שלך כדי להתלבש על הררי המשימות במלא העוצמה.
* * *
באשר לשאלתך השניה, מה לעשות עם היסודיות שלך. את מבקשת לה עצה ואני מבינה מתוך זה שאינך שמחה בנטיה זו, כנראה שאת מרגישה שהיא מוגזמת, מין עשית יתר מלחיצה, יסודיות יתר שהיית רוצה להפחיתה ואינך מצליחה כי היא משתלטת עליך.
כדאי לזכור ש"יותר שווה פחות" העומס שנכפה עליך פוגם בתחושת הרווחה. עשית יתר ללא הבחנה וללא מנוחה פוגמת בסופו של דבר גם ביעילות, היא משאירה את הנפש בריקנות כמו מכונה העובדת "על ריק". כשעסוקים יותר מידי בלחזר ולנקות ולבדוק (מעבר למה שההלכה דורשת) אין הנאה, נוצרת שחיקה, ההתלהבות והסיפוק פוחתים. נראה לי שיש קשר בין הנטייה לדחיינות לבין עשית יתר ויסודיות שאינם במקומם. כאשר מטלות נתפסות כחובות, כנטל, כהכרח נוצרת תחושה של קושי, של מאבק משהו בעל גוון כפייתי, לא גמיש מאבדים את ההנאה מהעשיה. מין תחושה של עבדות ואז אין חשק להתחיל. מתעוררת הנטיה לדחיינות, אולי מחר, אולי מחרתיים, כאשר עושים מה שצריך ומה שנכון ומה שמשמעותי ומתוך בחירה, ומתוך סדר עדיפויות נכון, מרגישים הנאה גם בתוך העומס וחשים תחושת חרות ופחות נדרשים לדחיינות.
הדרך להתמודד עם עשית היתר היא לעצר מיד פעם, או כל פעם שאת מוצאת את עצמך חוזרת ובודקת ועוברת שוב ושוב. לעצר ולשאל את עצמך האם אפשר לותר על כך. ככל שרמת הויתורים תגדל כן ייטב. התאמני בלקיחת החירות. אם תעשי מה שנכון, מה שההלכה דורשת – תגיעי אל הפסח הפעם בתחושה של חירות.
בדרך לחג החירות התאמני בלקיחת החירות.