הכאב אינו בדמיון

אני בת 38, אמא לשבעה ילדים. מתפקדת טוב בבית ובעבודה. בשנה האחרונה אני סובלת מאד מבעיות עכול, בחילות ומיחושים שונים בגוף: כאבי ראש, כאבי גב, רגליים, שרירים תפוסים. בבדיקות רפואיות יסודיות לא נמצא שום ממצא שיכול להסביר את המיחושים הללו. זה לא מרגיע אותי להיפך אני נכנסת לחרדה וחושבת שמשהו מסתתר בגוף שלי והרופאים לא מזהים אותו.

בעלי טוען שהכל פסיכולוגי ועלי להתגבר. פשוט לא לחשוב על התחושות הללו ואז הם יעלמו. רופא המשפחה יעץ לי לפנות לפסיאכטר. נפגעתי מאד ממנו. אני אדם נורמלי, מתפקד טוב ואינני בדכאון. כמי שמצויה בתחומים אלה אני פונה אלייך הניה, מה דעתך?

בלומי

בלומי יקרה, את סובלת מתופעות פיזיות ואינך מבינה מה הקשר בינן לבין פסיכיאטר, ובכן, היום מסתבר יותר ויותר שישנן הפרעות פיזיות שמקורן רגשי (כדאי לקרא את הספר "מאחורי כאב הגב" הדן בשיטת ד"ר סארנו, ומבהיר איך הגוף מפתח כאבים ובעיות למיניהן כדי להסיח את הדעת מרגשות כואבים) את אומרת שאינך בדיכאון. לא ברור לי מה זה בשבילך דכאון. דכאון מתבטא במספר תסמינים: •מצב רוח ירוד •הפחתת אנרגיה •חוסר ענין והנאה •קשיי רכוז •עייפות ניכרת אפילו לאחר מאמץ קל מאד •תסמינים גופניים כמו, כאבי ראש, בעיות עכול •הפרעות שינה •אובדן תאבון •ירידה בבטחון העצמי •רגשות אשמה.

את מדברת על תסמינים גופניים, האם מתוך הרשימה את מוצאת תסמינים נוספים שאת סובלת מהם. המצאות 2-3 תסמינים מעידה על דכאון קל.

במחקר באוניברסיטת קליפורניה נמצא שאנשים שמצב רוחם נסק כלפי מטה סבלו מכאבים שונים פי כמה מאנשים שמצב רוחם היה סביר. נראה שמצב רוח קדורני מעלה את רמות הכאב לגבוהות יותר.

שכיחות הדכאון באוכלוסיה היא 10-12% והיחס הוא פי שניים לרעת הנשים. 60% מהסובלים מדכאון קליני סובלים גם מתסמיני כאב. אצל 25% מהם הכאב חמור מאד ומכביד על חייהם. קשה לאנשים להבין שמדובר בכאב שמקורו נפשי, קשה גם לזהות זאת. כי האדם אינו חש דכאון עמוק. והוא אומר "מצב רוחי ירוד כי אני סובל" לפעמים אנשים עוברים מרופא לרופא ממומחה למומחה עד שבעייתם מאובחנת.

נראה לך שמי שמופנה לפסיכאטר הוא חולה נפש, לא נורמלי. ואת רואה את עצמך כאדם בריא בנפשו. ואכן כן. אינך חולת נפש. עם זאת תרופות פסיכיאטריות נוגדות דכאון וחרדה מסוג SSRI ניתנות לאנשים נורמליים בהחלט הסובלים מדכאון, מחרדה וגם מתסמינים פיזיים.

למרות שהיום חל מפנה לגבי פניה לטפול עדיין קיימת הסטיגמה לגבי טפול תרופתי כאילו אם אני לוקח תרופה אז זה אומר שאני משוגע. ומחר יצביעו עלי ברחוב. חשוב שאנשים יבינו שנטילת תרופה מסוג SSRI אינה מצביעה על מחלת נפש ופסיכאטר אינו מטפל רק במחלות נפש. הוא מטפל גם במצבים פיזיים ורגשיים הפוגעים באיכות החיים, כמו דכאון, חרדות ותסמינים פיזיים הנובעים מחסר של שני נוירוטרנסמיטורים (מוליכים עצביים המאפשרים העברת מסרים בין תאי העצב במח) והם סרטונין ונוראדרנלין, התרופות מעלות במח את אחד או שניים מהנוירוטרנסמיטורים . במקרים קלים ואם עדיין יש התנגדות לתרופות ניתן לנסות אמצעים אלטרנטיביים, שפור תזונה, נטילת ויטמינים, צמחי מרפא, דיקור, פעילות פיזית חשובה מאד, אומגה 3- חיוני. אבל אלה בהתאמה אישית, אין להכנס לחנות טבע ולקנות מכל הבא ליד לפי המלצת המוכר. אם אין צופים שינוי תוך חודש יש לפנות לרופא לטפול תרופתי. כדור אחד ליום יכל לעשות פלאים. התרופות החדשות הן ללא תופעות לואי, אין התמכרות לתרופות אלה, השפעתן תוך שבועיים עד חודש. עדיף להתחיל טפול מה שיותר מוקדם כי אז הדכאון חולף מהר יותר. לעתים אנשים חושבים שאין טעם לפנות לטפול כל עוד הבעיה נסבלת. וזה לא נכון, עדיף לנסות למנוע התדרדרות, כפי שלא מומלץ להזניח חור בשן עד שנאלץ לבצע טפול שורש, כך לא כדאי להשהות את הטפול הנפשי עד שמגיעים למצבים בהם הפגיעה קשה יותר.

רופא מחליט להפסיק את הטיפול התרופתי כאשר מצבו של המטופל התייצב, אין להפסיק תרופות לבד, התהליך הוא בדרך כלל הדרגתי. אנשים חוששים מתרופות אלה וחושבים שהן אינן בטוחות. והפוך הוא, מרבית מהתרופות הן יותר בטוחות וכרוכות בפחות תופעות לוואי מאשר תרופות שנמצאות בשימוש יומיומי. למשל, השימוש בציפרלקס יותר בטוח מאשר השימוש באקמול שבשימוש במינון גבוה גורם לפגיעה בכבד. בכל מקרה התאמת התרופה נעשית על ידי רופא אין לקחת תרופה כי "זו התרופה שעוזרת לשכנה שלי".

בלומי יקרה, בעלך אינו צודק כאשר הוא אומר "שהכל פסיכולוגי", ובעצם מתכון שאת רק מדמיינת שכואב לך, וכאילו בידך להפסיק לדמיין זאת. הכאב שלך הוא ממשי, ואת סובלת ואינך מדמיינת. כדאי לפנות לרופא ולהעזר. אנשים חושבים לעתים שהבעיה תחלוף מעצמה עם הזמן. אמנם דכאון יכל לחלף גם ללא התערבות טפולית אך במקרה זה הוא יימשך יותר זמן (עד שנה וחצי). צפוי שיגרם סבל רב יותר וככל הנראה תעלה ההסתברות לתופעה של ארוע דכאוני נוסף בהמשך.

אני מפרסמת את מכתבך בלומי בשבילך ובשביל אחרים, עדיין לא כולם מזהים את התופעה, עדיין רבים מכחישים, עדיין קיימת הסטיגמה והחרדה סביב הנושא הנפשי.

למעלה