לרבקה שלום

נישואין הם שלב חדש והם יוצרים שינוי משמעותי בחיים, אצל מי יותר ואצל מי פחות. נראה שאצלך השינויים הם כבדי משקל, מעמדך במשפחה השתנה וכמו כן מעמדך בחברה, אבדת תפקידים וויתרת על מטלות. לפעמים תפקיד עקרת הבית מאיים על נשים צעירות, שלא התנסו בבישול ואפיה והן צריכות לפנות יותר זמן ומאמץ להיכנס לתפקיד ניהול-בית, אך את כן הורגלת לפני נישואייך למשימות אלה. עם כל הרווח מנישואייך ההרגשה שלך היא הרגשה של הפסד וקשה לך. שווה לבדוק אם הויתורים שעשית היו הכרחיים, למשל, הויתור על עבודתך כמורה אחר הצהרים כדי להיות בצהרים בבית, מי דרש זאת ממך?! אם אהבת את עבודתך והיא "מילאה" אותך, הקרבת משהו שאולי לא רק שלא היה חיוני להקריב, אלא משהו שיכול היה "להזין" אותך ולמלא אותך בחיוניות ובסיפוק ובכך "לעזור" לך בתפקידך כרעיה וכעקרת בית.

האם קורבנך הוא קרבן שוא, ואיש לא נהנה ממנו?! למה היה צורך לעזוב עבודה מהנה?! עדיין אין פעוטים שיש לאספם בצהרים. כשאנו מסופקים אנו מתמלאים בכוחות ובאנרגיה וטוב לנו. אך כשאנו "מקריבים" מעצמנו [במיוחד אם הקורבן מיותר], אנו מתמלאים ברחמים עצמיים והופכים לאומללים וחלשים וחבל.

לא מזמן הגיעה אלי אשה צעירה, שלא מכבר נישאה והיא סיפרה איך בחודשיים-שלושה ראשונים אחרי הנישואין היא חיה בחלום, באופוריה. ולא הרגישה צורך לצאת לעבוד ולא להמשיך בקשרים עם חברות, והיה נעים ונפלא. אך לאט לאט התחילה השיגרה, והאפרוריות נכנסת לחיים, ותחושה של חסר ושל ריקנות השתלטה עליה והיא "נבהלה" -  מה קורה לה? ומי אשם? ומה זה אומר? והייתי צריכה "להרגיע" שמה שקורה לה הוא בהחלט נורמלי. שמאופוריה תמיד צונחים אל המציאות והשגרה, אך אפשר לצבוע את השגרה האפורה בגוונים נוספים ולקבל תחושה יותר רעננה. בקיצור, אפשר למלא ולהתמלא בתפקידים נוספים. כי תפקיד עקרת הבית לא תמיד יכול למלאות את כל החלל, במיוחד בשלב שהבית עדיין ריק מעוללים וילדים, וככל שהיו יותר ביטויים ל"אני" לפני שלב הנישואין – ה"אני" ירגיש יותר מדולדל, אם לא יהיה לו ביטוי. אני חושבת שזה מה שקרה לך, רבקה יקרה. בעבר גם אם היית קצת ביישנית ואולי גם חסרת בטחון, החשיבו אותך לחכמה והתייעצו, והתחשבו, נזקקו לך, העריכו, ודרך זה קיבלת כח, והרגשת שצריכים אותך ואת שווה, והנה המעבר מרווקות לנישואין בלבל אותך, תחומי האחריות שלך השתנו, לעומת תחומי האחריות שלך כנערה. עם זאת לא ברור למה ה"זמן" הפך למצרך כל כך חסר בחייך. הפסקת העסוקים המגוונים שלך מן העבר לא רק שלא השאירה חלל ריק ביום – יום שלך אפילו אין לך זמן לדבר פעם עם חברה אין זאת אלא שתפקידך החדש שאב אותך כל כולך, אל בהלה! טבעי הוא הרצון "לגדול" בתפקיד החדש, להיות בסדר, לעשותו טוב. גם הכניסה למשפחה חדשה היא דבר לא פשוט: להכיר, להתרגל, להתאים עצמך למשפחת הבעל – כל זה מאיים על הנשואות הצעירות, וגם עלייך בודאי. הצורך שלך לבנות את תפקידך החדש השכיח ממך כפי הנראה את מה שיש לך, את הכוחות והיכולות שלך. אם יכולת עד לנישואייך לעזור בהחלטות לאחרים ולכוונם ולהדריכם – לאן כל זה נעלם? האם כוחותיך נאבדו לך ונפלו אל תהום? אני סבורה שיכולותיך שרירים וקיימים ומה שהיה לך יש לך, גם אם חל איזה ערעור בביטחונך העצמי.

על מה ולמה את פתאום מרגישה גלגל חמישי בבית חמותך וחוששת להיות שם בעינינים? האם למשפחת בעלך מונופול על החכמה ואת עפר הארץ? עד נישואייך הרגשת בסדר ופתאום חל ערעור בתחושתך עצמך, למה מדוע?

רבקה יקרה. נשארת אותו אדם. את אותה רבקה, אל תבטלי את עצמך, ואל תפחיתי בערכך, התחברי לאדם שהיית קודם. התחברי לרבקה הקודמת, המייעצת, העוזרת והמחליטה. יש לך את הכוחות גם אם נדמה לך שהם אבדו, כוחות אינם הולכים לאיבוד. הם רק מסתתרים מתחת לאי-בטחון, משהו הצליח לערער את בטחונך וחבל, אולי זה המפגש עם משפחה אחרת שמשום מה את רואה אותם כ"יותר": יותר חכמים, יותר מוצלחים, כאלה שיודעים את המלים הנכונות. מנסיוני אני יודעת שלעיתים מפגש עם משפחה חדשה יכול לערער בטחון, כאילו הם מיוחדים ואני אפס אפסים. האמיני בעצמך ובדרך שלך, והמשיכי בתפקידים שנתנו לך סיפוק, ובקשרים עם חברות שהכירו בערכך האמיתי ושאבי מזה כח לתפקיד החדש שנכנסת אליו. הרימי את הראש והרגישי שווה בין שווים.

ועוד משהו, את נשמעת כל כך בודדה, איפה האמא? האחות? החברה? להיות לך לעזר. את היית חזקה אלייך פנו לעצה, וכשאת עצמך זקוקה לעצה אין מי שיהיה לך לעוזר ולסומך? אך אולי את מרגישה שאסור לך לקבל עזרה, כי מי שחזק מסתדר ולא נעים להעזר, ולהודות בחולשה?...

ובכן רבקה יקרה, זו אינה חולשה לקבל עזרה, ומותר לך לעבור לעיתים לצד השני, לצד הנתמך, ולקבל עצה ותושיה, לעתים תהיי זו הנותנת ולעיתים תהיי זו המקבלת. כך הם החיים, פעם אנו כאן ופעם שם, והעיקר להחזיר לעצמך את עצמך ואת כוחותיך שאבדו. רבקה אינה או חזקה או אפס אפסים, רבקה היא אותה רבקה שהיתה! הכירי בזה שאת חזקה ולעתים חלשה וזה בסדר.