הבדידות המשפחתית
הניה שלום
רציתי להעלות בעיה שמטרידה אותי זמן רב.
ברוך ה' זכיתי ואני אמא לילדים מקסימים ורעיה לבעל תלמיד – חכם ובעל מידות מיוחדות, אנחנו שנינו ממשפחות ברוכות ילדים מבתים טובים מהשורה הראשונה, ועל כל זה אני אסירת תודה לה' יתברך.
מה שמציק לי זו "הבדידות" המשפחתית ואפרט: להורים משני הצדדים אין אפשרות לתת לנו לא כספים: כולם מחתנים ילדים ושקועים בחובות. ולא נפשית: עם הגיל הכוחות אוזלים ולא אפרט עוד סיבות.
אין לנו עזרה מהמשפחה לא בכסף, ולא בהתעניינות, אבל שוב, אני לא מתלוננת הקדוש ברוך הוא נותן לנו מידו הפתוחה. כל יום הולדת אנחנו קונים לילדים מתנות, כמו כן לחגים, מסיבות סידור וחומש אנחנו חוגגים עם עצמנו בשמחה רבה. וכאן זו הנקודה עם כל השמחה שיש לנו משלנו יש לי צער עמוק בלב, למה זה לבד?
אנחנו לא ניצולי שואה, אנחנו כבר כמה דורות בארץ ובכל אופן כאילו בלי משפחה, לא שיש נתק, אנחנו נפגשים בחגים, בשמחות, בשבתות, יש קשר טלפוני כשאנחנו צריכים לעזור להם (למשל בשידוכים), אך אין שום תמיכה רגשית או התעניינות בילדים או בנו.
ואפילו שאני אומרת לעצמי ולילדים, שה' נותן לנו כל כך הרבה אני אומרת זאת ומנסה להסתיר צער עמוק מאד של חיים לבד.
אני לא חושבת שאני יכולה לשנות את המצב, אלו הם נתונים מהשטח, מה שאני רוצה לשנות זה את נקודת המבט שלי, לשמוח באמת מכל הלב, להודות על היש (אני עושה את זה בפה וחושבת כך בשכל אך ברגש קשה לי), ולגדל ילדים שמחים ומאושרים עם שמחה פנימית אמיתית. יש לנו גם סיעתא דשמיא מיוחדת, הילדים ברוך ה' חרוצים, שמחים, רגועים ונינוחים, אך אני שוב פוחדת שמא ינזקו מרגש עמוק זה השוכן בתוכי.
תודה רבה לך
חוה
רציתי להעלות בעיה שמטרידה אותי זמן רב.
ברוך ה' זכיתי ואני אמא לילדים מקסימים ורעיה לבעל תלמיד – חכם ובעל מידות מיוחדות, אנחנו שנינו ממשפחות ברוכות ילדים מבתים טובים מהשורה הראשונה, ועל כל זה אני אסירת תודה לה' יתברך.
מה שמציק לי זו "הבדידות" המשפחתית ואפרט: להורים משני הצדדים אין אפשרות לתת לנו לא כספים: כולם מחתנים ילדים ושקועים בחובות. ולא נפשית: עם הגיל הכוחות אוזלים ולא אפרט עוד סיבות.
אין לנו עזרה מהמשפחה לא בכסף, ולא בהתעניינות, אבל שוב, אני לא מתלוננת הקדוש ברוך הוא נותן לנו מידו הפתוחה. כל יום הולדת אנחנו קונים לילדים מתנות, כמו כן לחגים, מסיבות סידור וחומש אנחנו חוגגים עם עצמנו בשמחה רבה. וכאן זו הנקודה עם כל השמחה שיש לנו משלנו יש לי צער עמוק בלב, למה זה לבד?
אנחנו לא ניצולי שואה, אנחנו כבר כמה דורות בארץ ובכל אופן כאילו בלי משפחה, לא שיש נתק, אנחנו נפגשים בחגים, בשמחות, בשבתות, יש קשר טלפוני כשאנחנו צריכים לעזור להם (למשל בשידוכים), אך אין שום תמיכה רגשית או התעניינות בילדים או בנו.
ואפילו שאני אומרת לעצמי ולילדים, שה' נותן לנו כל כך הרבה אני אומרת זאת ומנסה להסתיר צער עמוק מאד של חיים לבד.
אני לא חושבת שאני יכולה לשנות את המצב, אלו הם נתונים מהשטח, מה שאני רוצה לשנות זה את נקודת המבט שלי, לשמוח באמת מכל הלב, להודות על היש (אני עושה את זה בפה וחושבת כך בשכל אך ברגש קשה לי), ולגדל ילדים שמחים ומאושרים עם שמחה פנימית אמיתית. יש לנו גם סיעתא דשמיא מיוחדת, הילדים ברוך ה' חרוצים, שמחים, רגועים ונינוחים, אך אני שוב פוחדת שמא ינזקו מרגש עמוק זה השוכן בתוכי.
תודה רבה לך
חוה
חוה יקרה
מתחת לתחושה של ה"יש" שאת מתארת ישנה תחושה עמוקה של אין, צער, דחיה, קפוח וכאב. ניכר שאת נושאת עמוק בפנים מטען של רגשות קשים ואי לכך כל מה שאת מנסה לעשות, להודות על היש ולחשוב כך בשכל לא עוזר כי הרגשות חזקים מהכל. וכדאי לטפל בהם כי אז אולי יתברר שיש יותר "יש" ממה שאת חשה. אחרת לא מובן מדוע כל כך קשה לך לקבל ש"להורים אין אפשרות לתת לא כספים כי כולם מחתנים ילדים ושקועים בחובות ולא נפשית". ואם למשפחה אין יכולת יש להשלים עם זה, "אלה הורי ואני אקים משפחה אחרת עם גרעין יותר מזין". אי היכולת להשלים עם הדברים מעידה שהרגשות הרוחשים כהן הם יותר עמוקים ממה שאת חושבת. ואולי גם אינך מודעת להם, אולי את סוחבת פגיעה של שנים. תחושה שאינך רצויה, מקובלת ואהובה ללא תנאי מתהווה לעיתים בילדות ונמשכת לאורך החיים, אם אין מטפלים בתחושה הזו. לעתים הפחד להפגע שוב ושוב גורם להמנע מכל קרבה אמיתית. נסי לבדוק עם עצמך אולי גם לך יש חלק במה שקורה לך עם הוריך. ואגב מעניין שגם הורי בעלך הם כאלה שאינם מתענינים, ואיך רואים אחיך ואחיותיך הנשואים את התמונה, האם גם להם חוויה דומה לשלך?
ובאשר לילדייך, אולי הם כלל לא מבחינים ב"חסר" שלך. וודאי שאין מקום להעביר אליהם את תחושותייך.
ועצה מעשית, אם את כל כך צמאה לקשר למה את לא יוזמת אותו, התקשרי, הזמיני את הורייך לימי החג, לימי ההולדת ושתפי אותם בארועים שאתם חוגגים. לא דברת על הקשר עם אחים ואחיות נשואים, אם גם כאן אין התענינות יצרי התענינות, ביחס אליהם חלקך בודאי לא קטן משלהם, אז במקום לכאוב ולבכות ניתן לפעול ולעשות. ואחווה ושלום ורעות ישכנו בביתך ובכל בתי ישראל.