צביה יקרה,

אני מבינה את התלבטותך לגבי הפניה לטפול. אכן, כשמדובר בילדים ישנו קושי להחליט אם הבעיה מצדיקה פניה לעזרה מקצועית, גם מבוגר לא אחת מתקשה להחליט, האם להמתין עוד קצת? אולי הבעיה תחלוף? כל שכן כשמדובר בילד, ילד אינו מבקש טפול בדרך כלל, המושג הזה זר לו. לכל היותר יתלונן שקשה לו. מלבד זה ילד נמצא בתהליך של שינוי התפתחותי במובן הפיזי, הרגשי והשכלי ומה שנחשב לנורמטיבי בגיל ארבע, אינו נורמטיבי בגיל שש. למשל בגיל ארבע גמגום קל נחשב לתופעה טבעית. אבל בגיל שש התופעה מצדיקה טפול. בעיות אצל ילדים גם באות וחולפות. ולעיתים ההורה נוטה לומר לעצמו כפי שבפעם הקודמת הבעיה נעלמה כך יקרה גם הפעם, לפעמים הבעיות מתפתחות באופן הדרגתי, בתחילה הן מזעריות ולפתע ההורה נוכח שהבעיה כבר רצינית. כך שההחלטה אינה קשה רק לך, היא אופיינית להורים רבים. אנצל את שאלתך כדי לתת כמה קוים מנחים להורים.

א. שימו לב אם עוצמת הבעיה הולכת ופוחתת. אם אכן כך ישנה תקוה שהיא תחלף מעצמה, ילד שסובל מקשיי הרדמות. אך אלה הולכים ופוחתים, אם לפני זמן הוא היה נרדם אחרי שעתיים וכעבר חודש הוא נרדם כבר אחרי שעה יש סיכוי שהבעיה תחלף. אם הקושי אינו חולף להיפך הוא הולך וגובר ומתמשך זמן רב, כדאי לחשב על עזרה מקצועית. למשל, ילד שהופיעו אצלו טיקים, אם עוצמתם ותכיפותם מתגברת באופן בולט כעבור חודש, זה זמן סביר לא להמתין, אם התופעות קורות רק מידי פעם, או בעוצמה שאינה בולטת לכל – אפשר להמתין מספר חודשים.

ב. שימו לב אם ההתנהגות חריגה לגיל ולמצב, ילדה בת שתים עשרה החשה חסרת בטחון ונעשית מופנמת מעט, אינה צריכה לעורר דאגה, ילד שפיתח חרדות במבצע צוק איתן ומשפחתו מתגוררת באזור בו נפלו טילים – זה אך נורמלי למצב בו הוא נמצא. אם החרדות מתגברות ונמשכות גם שבועיים – חודש אחרי המבצע כדאי לחשב על עזרה מקצועית

ג. ככל שהבעיה חמורה, הילד סובל מאד ותפקודו היום יומי נפגע, כדאי לפנות לטפול, למשל, ילד שחבריו מציקים לו והוא מרגיש דחוי ובודד – מגיעה לו התערבות מקצועית מידית, כי ככל שתחושותיו מתקבעות יהיה קשה יותר להתגבר עליהם.

ד. אם הילד אינו חש סבל, אך הסביבה סובלת מהתנהגותו מומלצת עזרה מקצועית. למשל הורים לילד המגלה תוקפנות כלפי חבריו, אחיו, הוריו,ואלה האחרונים מאבדים שליטה – כדאי שיקבלו עזרה. ברגע שהאחרים סובלים הם מעבירים לו מסר שהוא בעייתי וגם אם כלפי חוץ הוא משחק "עסקים כשורה" בפנים הוא ירגיש בעייתי.

בסיכום אמא יקרה, כיון שניסיתים מה שהורים מסוגלים לעשות בהבנתכם כהורים ולא הצלחתם. שאלי את עצמך, מה יקרה אם ילדתך תמשיך להרטיב עוד חודש חודשים חצי שנה, - אם לדעתך הדבר יפגע בה וכנראה שכן, כדאי שתקבלו עזרת איש מקצוע.

באשר לשאלתך השניה לאיזה טפול כדאי לפנות. התשובה היא שלא כל כך משמעותי סוג הטפול כמו המקצועיות והמומחיות של המטפל.טפול בילדים נעשה על ידי אנשי מקצוע: פסיכולוגיים חינוכיים או קליניים או עוסים קליניים או תרפיסתים באומנות משחק וכו' שעברו התמחות בטפול בילדים. בשום אופן אין לפנות למטפל שאין לו מומחיות לטפול בילדים, אני שומעת מהורים את הטענה מה פתאם פסיכולוג! הילד שלי לא ידבר – ובכן, הפסיכולוג אינו מדבר עם הילד כפי שהוא מדבר עם מבוגר. עם ילדים משחקים, מציירים, בונים, והשינוי מגיע.

בשיחה מקדימה עם ההורים ניתן לעשות ברור אם הבעיה אכן מחייבת טפול, כדאי להגיע לפגישת הערכה כזו מאשר להסס, לחכות ולאחר זמן להצטער על ההזנחה. לפעמים מחליט המטפל שהטיפול בילד יעשה דרך הדרכת הוריו, וזאת על פי שיקוליו המקצועיים. כאשר מדובר בילד עד גיל 3-4 הטפול יהיה תמיד דרך ההורים. בילדים גדולים יותר יוצע טפול בילד ומידי פעם פגישה עם הוריו למעקב ולהדרכה.

ילד אמור להרגיש טוב עם המטפל שלו. במקרה והוא אינו "אוהב" את המטפל / הולך בכח לטפול – יש לשקל אם לשנות כוון או לפנות למטפל אחר או לצורת טפול אחרת. אם מבוגר אמור להרגיש טוב עם המטפל שלו. על אחת כמה וכמה הילד. "אין אדם למד אלא ממקום שלבו חפץ" הקשר האנושי הוא האלמנט הראשון להצלחת הטפול.

זכרו,טפול אינו נותן תוצאות מידיות, לעתים אורך זמן עד שרואים שינוי, בסופו של התהליך בדרך כלל הילד יוצא מורווח. לא רק שהבעיה נפתרה אלא ישנו סיכוי שהוא יצא מחוזק יותר.