להניה שלום וברכה,
אני קוראת קבועה של מדורך, למדתי רבות מהכתבות שלך ומקווה שתוכלי לעזור לי. ענית בפעם האחרונה לחדווה שנפגעה בעבר מחברה ומאז אין לה חברה טובה. הבהרת שכנראה יש קשר בין מה שארע אז לבין מה שקורה לה בהווה.

נושא זה מעסיק אף אותי, כנערה היתה חברה שנקשרתי אליה בלב ונפש, בילינו ביחד, שוחחנו בטלפון, למדנו ביחד, ופרקנו את רגשותינו זו לזו. יום אחד היא הפסיקה להתייחס אלי. ניסיתי להבין את פשר התנהגותה המוזרה וכתבתי לה מכתבים, אך היא לא הבינה על מה אני מדברת. וכך נוצר הנתק בינינו.
עד היום אני נזכרת בגעגועים בתקופה ההיא. אך אני לא מעיזה לחשוב על חידוש הקשר למרות שהיה בקשר הזה משהו מתוק ומרגש. היום אני מוקפת בבני משפחה, ילדים חמודים וטובים, שכנות טובות. אני עובדת מחוץ לבית ופוגשת חברות לעבודה, אך עם אף אחת לא הצלחתי ליצור קשר של ממש, אני בסדר עם כולם אך לא מעבר לכך. קשה לי גם לראות יחסי ידידות הפורחים סביבי וזה מעורר קנאה ותחושת הבדידות שלי מתגברת, כי אני סגורה ועצורה ולא מעיזה לפרוץ את המחסומים. איך זה שכנערה כן הצלחתי ליצור קשר הדוק וחם? אולי אני צריכה להשלים שזו אני ולנסות למצוא את הסיפוק רק בתחום המשפחה?
דבורי

דבורי יקרה,

קשה להשלים עם תחושת בדידות, הקשר המשפחתי הוא אכן המעגל הראשון שלנו ובו כדאי להשקיע, אך עם זאת, האדם הוא יצור חברתי והוא נזקק לכל מיני קשרים. כדי לענות לך ולאחרות המתלבטות בענין ארחיב קצת בנושא, "או חברותא או מיתותא" אמרו חז"ל, לאדם כיצור חברתי יש צורך ראשוני ובסיסי לקיים קשר עם אנשים זולתו. להיות בקרבת אנשים, לראות את פניהם, לשמוע את קולם. מחקרים שעסקו בילדים שגדלו בתנאי חסך אנושי הוכיחו שגדילתם הגופנית של ילדים אלה הואטה, הם היו יותר רגישים למחלות, גם בריאותם הנפשית נפגעה ולעיתים לא הצליחו לשרוד. מבוגרים שחיו בתנאי בידוד מסיבות שונות, כמו: מאסר או מלחמה חוו מצוקה רגשית קשה. את שואלת דבורי האם להשלים עם תחושת הבדידות והסגירות, ממחקרים בנושא עולה שאין הכרח שיהיו לאנשים קשרים עם אנשים רבים, קשר טוב עם אדם אחד מספיק בשביל לענות על הצורך האנושי הזה. אחד המדדים לקביעת בריאות נפשית של אדם הוא קיומו של קשר משמעותי בחייו. בהיותך בעלת משפחה אינך מנותקת מכל קשר, אך הרגשת הבדידות שלך והכמיהה לקשר עם חברה טובה מבטאים כנראה צורך ליותר. קשר עם חברה טובה אחת לפחות נותן מימד נוסף של קשר עם הזולת ומעניק עושר לחיי הרגש.

כיוון שהצורך החברתי הוא צורך בסיסי קשה לוותר עליו. הצרכים החברתיים, כגון הצורך באהבה, בקשר ובהערכה הם צרכים חיוניים ובלעדיהם חשים צחיחות רגשית ומצוקה נפשית.

האם כדאי לפרוץ את המחסומים של הסגירות, או לנסות למצוא את הסיפוק רק בתחום המשפחה? כמי שמאמינה שתמיד אפשר יותר אני בוודאי בעד יותר ולא פחות, אם את באמת רוצה ומוכנה להשקיע. יש אנשים שאינם מסוגלים ליצור קשר אמיתי והם חיים בבדידות, חלק מהם חיים עם זה בשלום פחות או יותר, לפחות כך נראים הדברים מבחוץ, באשר אלייך, נראה שאינך רווה די נחת מקשרייך הנוכחיים והיית רוצה בשינוי. כמו חדווה גם את נפגעת בבחרותך מנטישה של חברתה. זהו גיל שהקשר החברתי הוא משמעותי מאד, נראה שהפגיעה היתה כל כך עמוקה שמאז אינך מעיזה. לא תארת את אופי הקשר המשפחתי שלך, האם כאן את מסופקת?! אך אמרת שאת סגורה ועצורה. אם אלה הם קווים של האופי שלך אני מניחה שהם באים לידי ביטוי גם באינטראקציות המשפחתיות. מי שהיא סגורה ועצורה אינה יכולה לגלות פתיחות גם לבני אדם קרובים. ובזה אני רואה את עיקר הבעיה. פתיחות מאפשרת שיתוף ברגשות, הקשבה ויצירת יחסי קרבה. סגירות יוצרת ריחוק, ואפילו עם האנשים הקרובים לנו ביותר, וחבל. היכולת ליצור קשרים אינטימיים ומשמעותיים קשורה ליכולות פנימיות שנוצרו בתנאי גדילה אופטימליים. כאשר היה על מי לסמוך – נמצא בתוכנו את היכולת לסמוך, כאשר נתנו בנו אמון נוכל להאמין בעצמנו ולהאמין בזולתנו. כאשר הועברה לנו תחושה שהעולם הוא מקום בטוח נפתח בעצמנו תחושת בטחון, כאשר חוויות ילדות יצרו בנו אופטימיות, נהיה מוכנים להתקרב בלי להרגיש שאנו בסכנה של דחייה או פגיעה.
בהמשך אנסה לעמוד על מהות הקשר החברתי על פי ספרם של ש. סרוק וג. רבינוביץ "אדם ומלואו" – לדעתם, מבוסס הקשר החברתי על מפגש בין שניים לפחות, השניים הם "אני" ו"אתה", כשביניהם נוצרת זיקה הדדית, כלומר התנהגות האחד משפיעה על זולתו. ה"אני" הוא הפרט היחידי על כל מרכיביו הגופניים, הרגשיים ויחסיו עם סביבתו. בינקות ישנה סימביוזה בין "אני" (התינוק) ל"אתה" (אם) ככל שהתינוק גדל ומתפתח הוא מתחיל לגלות את ה"אני" העצמי שלו ולהפרד.
בבגרות – כאשר ההתפתחות היא בריאה נוצר ה"אני" והוא מחפש את ה"אתה" כשהקשר מהווה מטרה בפני עצמה ללא מטרה מוגדרת, התכלית היא הנאה בלבד. אנו רוצים להיות ביחד, להיות חברים, כי טוב לנו ביחד, לעומת קשרים מסוג אחר שיש בהם מטרה ותכלית, כמו שותפות עסקית, קשרים פוליטיים, פעילות חברתית, קשר של מורה ותלמיד וכו', בקשרים אלה יש משימות שרוצים להשיגן.
בקשר של ידידות מתעורר לפעמים געגוע, משאלה להיות עם החברה בלי לקבל ממנה משהו אלא פשוט להיות ביחד, וכשמתרחשת הפגישה הזו מתח הגעגוע חולף וישנה שמחה. לפעמים מקנן בלב ה"אני" חשש שהקשר לא ימשך לאורך זמן, ואולי ה"אתה" ימצא לו חברים טובים יותר ואז ינטוש אותו. אכן בקשר כזה אין חוזים ואין הסכמים ואין כדאיות. וככל שהאני פחות בטוח בעצמו הוא יותר חושש ואי לכך לפעמים נמנעים מקשר כזה כדי להגן על עצמנו מכאב של פגיעה הכרוכה בנטישה או בדחיה. וככל שהדימוי העצמי נמוך והבטחון העצמי חלש תהיה נטייה להמנע מיצירת קשרים עמוקים.
נחזור אל קשר הידידות – בקשיי ידידות יש קבלה מלאה של היחודיות של ה"אתה", כל צד מקבל את השונות של האחר ללא השוואה לאחר, וללא רצון לשנותו, שני הצדדים מקשיבים זה לזה, מגיבים זה לזה ומשדרים זה לזה מתוך רצון להיות מובן, אך לא מתוך רצון להשפיע על השני ולשנותו.
כך נוצרת יצירה משותפת תוך כדי הפגישה ביניהם. נוצר קשר גומלין חברתי המלווה בסיפוק רגשי רב.
לדוגמא, נניח ש"האני" בקשר הוא פסיבי ו"האתה" הוא אקטיבי, אם הפעיל ינסה להשפיע על הסביל כדי להפעילו והסביל ינסה להאט את פעולת האקטיבי, הקשר יפגע וכל צד ירגיש מבוקר ולא מקובל על הצד השני, בעוד שכל אחד משניהם מכיר רק את עצמו וחושב שדרכו היא הנכונה. לעומת זה אם כל אחד ילמד לכבד את זולתו ולא יכפה את הקצב שלו על האחר תוכל להתפתח ידידות של אמת, הפסיבי יוכל להנות מהפעלתנות של האקטיבי, והאקטיבי יוכל לזכות במנה של מנוחה ורגיעה מחברו הפסיבי יותר. כל אחד "יגלה" בתהליך צדדים חדשים ויוכל אולי ללמוד דרך האחר התנהגויות חדשות שאינן ניתנות ללמידה בדרך אחרת.
התהליך כולו יהיה מלווה בהנאה ובסיפוק, איך אמרה לי מישהי כשדברה על יחסי רעות עם חברתה, "למרות שאנו שונות ואולי דווקא לכן אני מקבלת מחברתי כל כך הרבה. האופטימיות והבטחון השופעים ממנה עוברים אלי ונותנים לי כח", "בוודאי גם חברתך מקבלת ממך", השבתי לה. ניכר שבקשר הזה יש זרימה והדדיות.
קוהוט, פסיכולוג (בשנות 1913-1981) יסד את פסיכולוגיית "העצמי". קוהוט דיבר על תחושת חסר עמוק של "העצמי" – "העצמי" של קוהוט מייצג את החוויה הכוללת של האדם ביחס לעצמו. לדעתו מקור חולשת "העצמי" הוא בקושי של האם להגיב באמפטיה אל התינוק, בקושי להבחין בצרכיו ובמיוחד בצורך שלו בתשומת לב ובהתפעלות. תגובות ההתפעלות התמימות של האם ל"ביצועים" של ילדיהן ("איזה יופי של ציור") נחשבות בעיני קוהוט לחוויה חשובה ביותר לביצור תחושת הערך העצמי של הילד. כאשר צורך זה אינו מסופק בולט הצמא לסיפוקו. בשלב מאוחר יותר "העצמי" מתגבש על ידי הזדהות עם ההורים, הנתפסים כבעלי ערך. אם הזדהות זו אינה מתאפשרת (למשל, כאשר אין רגשות של הערכה בין ההורים) נפגם תהליך ההתפתחות. אם צורכי האמפטיה וההזדהות באים על סיפוקם, ניתן לקבל את ההורים בהדרגה כנפרדים ולהתייחס עליהם ולאנשים בכלל כבני אדם בזכות עצמם. כאשר הצרכים הבסיסיים אינם נענים וה"עצמי" אינו מגיע לידי גיבוש וכח, הרי ההתייחסות אל הזולת היא בגדר חלק של העצמי. אדם בעל עצמי פגום יתקשה ליצור קשר בוגר ואמיתי, כאשר הוא יכיר מישהו חדש הוא לא ישאל: "מיהו האדם? מה מיוחד בו? מה משותף בינינו?" אלא יהיה עסוק ב: "מה אקבל ממנו? כיצד יעריך אותי? כיצד ארגיש לידו?" הוא יהיה כ"כ מוטרד משאלות אלה שלא יוכל ליצור קשר של ממש.
לדעת קוהוט הטיפול באדם זה ישים את הדגש על בניית קשר של הבנה רגשית – אמפאטית מצד המטפל, כדי לאפשר למטופל למלא צרכים רגשיים שלא סופקו בילדות. לפי גישה זו העזרה לגיטי לא תתמקד רק בחזרה אל הילדות ובהבנה טובה יותר של מה שארע שם, אלא בעיקר ביצירת קשר מסוג חדש, שהיא לא זכתה להכיר.
גיטי מתאכזבת ממני מידי פעם, "איני רגישה מספיק, איני קולטת בדיוק מה כואב לה", אני מציבה גבולות של זמן, והיא צריכה יותר.
קוהוט מתייחס ל"כשל אמפאטי" בין אמא-ילד, לעולם אמא אינה יכולה להענות בדיוק לצרכיו הרגשיים של הילד. הוא זקוק לניחומים והיא היתה עסוקה באותו רגע - רגע של פספוס. הורים אף פעם אינם יכולים להיענות באופן מדויק לצרכיו של הילד, ואולי טוב שכך, כי מתוך התסכול גדל הילד ולומד להתמודד. –זה כאשר התסכול הוא במינון סביר, תסכול רב מידי ייאש אותו. גיטי היתה בוכה שעות בינה לבין עצמה ואיש לא שמע אותה, הכשל האמפאטי היה טראומטי מידי עבורה. התקווה היא שבתוך הטיפול זה לא יקרה, כאן שומעים אותה וגם אם אין "מבינים" אותה בדיוק וישנה החמצה – ניתן לדבר על כך. היא מאותתת לי שמשהו אינו כשורה ואני מזהה את ההחמצה ואכפת לי, אין זה אומר שאני נענית לה, לא תמיד ניתן להיענות, לא ניתן להמשיך את שעת הטיפול, או להאזין לה בטלפון כל זמן שהיא מרגישה צורך בכך. לגבולות יש חשיבות משלהם. לי יש צרכים משלי, אך אני רואה את צרכיה והיא תופסת אצלי מקום וזה מה שחשוב, ומתוך כך היא גדלה.
אנו נוגעים ברגשותיה כאמא, באמא-ילדה: בפנים היא ילדה קטנה המחפשת אהבה, הכמהה לחום, ומולה עומדים ילדיה ומבקשים את החום שלהם, ולה אין לתת, בפנים היא צחיחה, וכאשר היא מרגישה מובנת ומוכלת היא מתמלאת טיפה ומסוגלת טיפה להעניק. כאשר תינוקה חולה היא אינה יכולה להגיע לפגישה השבועית, אנו מדברים על כך שכאמא היא נוטה להזניח את צרכיה מול צרכי ילדיה. ובעצם המקום שלה אצלי זה המקום שלה כילדה שצריכה לגדול וזקוקה למילוי הבטריה כדי לקבל כח בשביל ילדיה "חשוב לי שתגיעי לפגישות שלנו" – כי את חשובה לי, מילים שאף פעם לא שמעה אותם.
לפעמים היא לא יודעת מה היא רוצה, קשה לה והיא רוצה מענים מיידיים ואין בידי לספקם. אני אומרת: "טיפול זה תהליך והוא אורך זמן" אני מבינה שקשה לך עם זה ונורא דחוף לך שיקרה משהו מיידי. וזה בסדר שאת חשה שאינך מקבלך מענה. איני כועסת עלייך על כך. אני מגלה עניין אמיתי במה שעובר עליה ונותנת לה את התחושה שכל מה שהיא מספרת חשוב ומשמעותי, ומזמינה אותה לדבר על מה שקשה לה איתי. וכך היא לומדת לאט-לאט שיש לה מקום ושהיא חשובה. בילדותה כאשר הוריה לא התעניינו בה מהסיבות שלהם היא קלטה שהיא לא מעניינת, שהיא טיפשה, ולכן לא מתעניינים בה ועם התחושות האלה היא יצאה מהבית לפגוש את העולם: בגן, בבי"ס, בתיכון ובחיים בכלל, וכאשר מרגישים כך חסרי ערך ולא שווים – לא ניתן להתקרב אל האחר, הוא יגלה מיד מי אני וזה מסוכן, ואז באה ההתכנסות פנימה וההסתגרות, ככה פחות מסוכן ופחות נפגעים, אך חשים עוד יותר חסרי ערך ובודדים.
גיטי מחכה למחמאות ונזקקת להם (וגם קשה לה לקבלם) ואני איני נדיבה במיוחד, היא משתפת אותי בתחושותיה: בעבר ניסתה לקבל עזרה והמטפלת ההיא היתה מאד מחמיאה לה, ואני – איני כזו. "ואיך זה בשבילך שאיני מפזרת מחמאות?" אני שואלת. סיפוק הצרכים המידיים לא תמיד "מגדל", היא נשארה תלויה במשאב חיצוני שלא יצר את המקור העצמי להתחזקות. כשהחמיאו לה היא ביטלה זאת כהרף עין ("את סתם אומרת"). עכשיו היא מתחילה לגלות את הכוחות להסתדר בלי הזדקקות לחלב ולדבש מבחוץ. כאשר היא חווה קושי בין-אישי היא מתגוננת על ידי ניתוק, היא מאבדת קשר עין ונראית מנותקת לחלוטין מהשיחה, למדתי לזהות את ההתנתקויות הללו ולעמת אותה איתן... "מה היה קשה לך במה שאמרתי או לא אמרתי?" אני שואלת, בתחילה היא לא מבינה על מה אני מדברת, ואח"כ היא מגיבה: "הו, אני מצטערת". ואח"כ היא לומדת לזהות זאת בעצמה וזו הזדמנות לשוחח על הכשל האמפאטי שארע, אני מביעה צער על כך שפספסתי אותה. קורית אינטראקציה חדשה, אף פעם לא דיברו איתה בסגנון הזה ובהתעניינות שכזו. מתחילה להיווצר קרבה. "השיחה שבוע שעבר היתה טובה", אומרת גיטי, ואז פתאום מופיעה הרחקה, "איני בטוחה שהטיפול הזה עובד, לא קורה שום דבר", היא מפרקת את האינטימיות שנוצרה בינינו. קשה לה מידי לשאת את הקרבה. עולה חרדה: אולי היא עלולה לאבד אותי?! אולי הטיפול יגמר?! אולי אעזוב אותה מסיבה כלשהי?! אולי אפסיק להעריך אותה – וזה קשה מידי, האוטומט שלה פועל. היא מפעילה את ההרחקה: "שום דבר לא קורה, הטיפול הזה אינו שווה, את לא מטפלת טובה". ואני שומעת וסופגת ומכילה, איני מתמוטטת מהביקורת שלה, ואיני אומרת לה: "אם כך – נפסיק את הטיפול". איני זורקת אותה למרות שהיא יורקת לקדירה שאני מגישה לה, וכך היא לומדת שהיא בסדר גם כאשר היא מביעה כעס או אכזבה, ומשהו נבנה בה לא מתוך מחמאות אלא מעצם הקשר ומעצם ההכלה.
פעם אחת אני מסיימת את הפגישה בנימה ביקורתית. שכנה הציעה לה לעשות הליכה ביחד והיא סרבה, ואני הגבתי "אינך משתמשת בדברים שאנו מעלים כאן". לא הייתי בטוחה שגיטי נפגעה מהביקורת, אך מצאתי לנכון להתייחס בתחילת הפגישה הבאה ואמרתי: "לא אהבתי את תגובתי בפעם האחרונה, האם גם את לא אהבת אותה?" ובזה אני אומרת לה: אני חושבת עלייך, את חשובה לי, חוויה שאינה מוכרת לה מהחיים. לפעמים אני מתחילה את הפגישה עם דברים שעלו בפעם הקודמת וגיטי מגיבה: הו... טוב לי שאת זוכרת ומכוונת, זה נותן לי תחושה שאני מונהגת. אני יכולה לשכוח ולזרום עם מה שעולה ויש מי שמחזיק ומכוון אותי, אני בידיים בטוחות. פעם אחת היא הגיעה מולהבת, היה לה רעיון להכנס לאיזה עסק שנראה לי גרנדיוזי ומסוכן. ואני שפכתי מים קרים על ההתלהבות שלה ואמרתי – "תזהרי, תבדקי, אל תרוצי". וכששאלתי איך היא הרגישה עם תגובתי היא השיבה: "טוב, הרגשתי שאכפת לך ואת רוצה לשמור עלי שלא אכנס לבעיות". בהמשך היא מצאה עבודה שהתאימה לה, ושמחה על כך, אך אחותה הגדולה, זו שתמיד "הקטינה" אותה, טיפטפה רעל על תחושת הערך שהתחילה להתפתח ואמרה: "בטח מהר מאד יפטרו אותך." משפט קטלני כזה היה בעבר מפיל אותה לחלוטין, עתה פיתחה גיטי מנגנוני הרגעה, גם אם המילים הללו דקרו אותה, היא לא נפלה ברוחה לאורך זמן. היא יכלה לעודד את עצמה – "אני יודעת שאני טובה בעבודה ומעריכים אותי". הפעם היא לא התרסקה. גיטי המשיכה להוכיח את עצמה בעבודה החדשה והתחילה ליצור קשר עם תמי, אחת העובדות. תמי גילתה לה את צפונות ליבה וגם גיטי העזה להפתח ולדבר קצת על עצמה. היא כבר פחות חוששת שהיא לא מעניינת. נראה שהקשר שנוצר בינינו בטיפול אפשר לה לצאת אל העולם ביתר אמון באחרים ובעצמה.
בטיפול מסוג זה נראה לעיתים שלא קורה כלום, התהליך הוא פנימי, הדברים קורים בעומק. ולא ברור בדיוק איך זה קורה ומה בדיוק מביא את השינוי. אבל שינוי מתחיל לבצבץ ולאט לאט הוא נראה לעין, גם הסביבה שואלת, מה קרה עם גיטי, היא יותר מדברת, משתפת, מביעה את עצמה באופן חופשי, מקבלת עמוד שדרה.
סיפרתי לך דבורה, ולכן הקוראות המתעניינות בנושא על גיטי. סיפרתי רק מעט מן המעט ממה שארע בטיפול שלה, אני מקווה שהמעט הזה הספיק בשביל לתת לכן טעימה. אם גיטי הצליחה לצאת מבית הכלא הרגשי שלה – כל אחת יכולה. גיטי חשבה שהגנים שלה "אשמים" ברגישות ובחוסר הפתיחות. היא גם סברה שהמשפחה שלה לא היתה חמה ותומכת. אילו היא היתה ממשיכה לבכות את מר גורלה ולראות את בדידותה כגזרה משמים, היא היתה נשארת עד היום בבדידות מזהרת. אבל גיטי עשתה עבודה פנימית מעמיקה, מאמצת, הדורשת התגייסות לא פשוטה של כוחות, זמן וממון כדי לפרוץ את כתלי בית האסורים, ולהגיע אל המרחבים הפתוחים אל החופש ואל האור.