אני נערת סמינר, קוראת בקביעות את כתבותייך, באחת הכתבות שלך הזכרת את שרי בחורה בת עשרים שכתבה לך שהיא סובלת מחרדות שנים רבות ופנתה למטפלת רגשית, אחרי שבע פגישות נוכחה שהתועלת היתה מעטה מידי, והעומס הכספי והנפשי היה גדול מידי, והיא הפסיקה. את ענית לה ששבע פגישות לטפול זה מעט.
כשהייתי בכתה ג' סמינר המחנכת שלי הציעה לי לפנות לייעוץ והצעתה באמת היתה לא מיותרת. היה זה לאחר שיחות שניהלנו בינינו והתגלתה בינינו אמפתיה ופתיחות. גדלתי בבית שיש בו שני הורים מתפקדים ובריאים ובכל זאת היו לי קשיים. בתחילת ד' סמינר פניתי לייעוץ השקעתי בכך את כל נשמתי ואפילו יותר, את התשלום שלמתי מכספי הפרטי למרות ששיתפתי את הורי בהחלטתי, הם לא התנגדו לרעיון שאפנה לייעוץ אך אמרו לי שכעת ההוצאה כבדה עליהם.
פה אציין פרט כואב, שלי אישית כואב מאוד. מכל היועצות שהכרתי מכולם נושבת הרוח שהן עושות את תפקידן כשליחות ומרגישות בעבודתן עבודת קודש זו הרוח הנושבת מכתבותיך הניה יקרה, וגם מהיועצת שפניתי אליה כמו כן בסיפור "ריח הגרניום" שהתפרסם "בבית שלנו". הדבר "מאוד מרגש" אני זוכרת שהיועצת שפניתי אליה אמרה לי שדבר ראשון היא רואה בעבודתה שליחות. רציתי לומר לה שחכמה מאוד גדולה לשבת על כסא להרוויח לשעה 200 ₪ או יותר ולומר שהעבודה היא שליחות. במיוחד שהבנות שפונות אליה הרבה מהן הן ממשפחות אברכים וברוכות ילדים.
התחלתי בפגישות אצל אותה יועצת ולא הרגשתי נח, ואז יעצו לי לפנות למישהי אחרת. אך לי היה קשה לפתח את הסיפור מההתחלה ואני עדיין ממשיכה היום כשלושים פגישות. ועדיין אני תקועה. ענו לי שאם אני מרגישה לא בנוח לספר לאותה אחת – הנכון ביותר הוא לפנות למישהי אחרת. ז"א אם שרי שעליה כתבת הרגישה אחרי שבע פגישות שהיא לא נהנית אז בשביל מה להתעקש ולהמשיך בשביל לגרום עגמת נפש? כאב?
וכאן אני שואלת: האם בין המטפל למטופל חייב להיווצר איזשהו "קליק" אני חשבתי בתחילה שזה נחמד אם ייווצר אך גם אם לא אפשר להמשיך בטיפול. אך כעת אחרי מעל לחצי שנה של עבודה, מאמץ, כסף (שליחות) השקעה נפשית עצומה, אני אומרת חבל על העבודה אם אני מרגישה שאיני מחבבת את המטפלת, אני סובלת בפגישות ובין פגישה לפגישה.
ב' וכאן אני פונה בטענה ליועצת שלי וגם לזאת של שרה החביבה כשהפנו אותי בסמינר ליעוץ אני חשבתי שזהו תהליך נחמד שלוקח כ – 10 מפגשים שגם זה לא מעט, ובינתיים אני קרובה ל- 30 מפגשים ועדיין לא גמרתי את העבודה.
למה היועצת לא יכלה להגיד בהתחלה כמה זמן העבודה לוקחת. מאוד מתסכל לבוא לעשרה מפגשים ואח"כ לראות שגם שלושים לא הספיקו. כאן גם מאוד הבנתי את שרה היא צפתה לאחרי שבעה מפגשים היא תרגיש שינוי, היכן תאום ציפיות, היכן הפתיחות? אני מוכנה להשקיע בטפול כדי לבנות את עצמי ולבנות בית נאמן בישראל. אך יש בי המון כעס וכאב על היועצת, האם מבחינה מקצועית עלי להמשיך לטפל אצלה או שעלי לפנות למטפלת אחרת שיכולה להיות שיותר אחבב אותה ותיווצר בינינו יותר אמפתיה?! למרות שהראשונה כבר מכירה את אופיי ותכונותי. והיא טוענת שיכולה לעזור לי. אשמח אם תעני לי בדואר או בטלפון ואם תרצי על גבי העיתון אז בשינוי פרטים.
חני

חני יקרה
אין באפשרותי לענות לך אישית בכתב או בטלפון. וגם לא לאחרות הפונות אלי בבקשה זו. ישנה אפשרות לדבר אתי בקו הפתוח, קוראות יקרות, אז אני נגישה לפניות שלכן. כל יום כחצי שעה ויותר. כאשר אני מוצאת שלנושא שהעליתן בפניה אלי בכתב ישנו ענין כללי אני משתדלת להענות ולכתב עליו במדור, ללא התחייבות למענה מיידי.
ועכשיו לעצם הענין.
אני מבינה את רגשותייך הסוערים לגבי אותה יועצת שאינה עונה על צפיותייך. האדם שלפניו אנו פותחים את הרגשות האינטימיים ביותר שלנו אמור להיות אדם רגיש, אמפאתי, מבין ללבנו בנוסף להיותו אדם מקצועי. כשנתונים אלה אינם קיימים קשה ליצר קשר וקשה להעזר. מחקרים שונים הבודקים יעילות של סוגי פסיכותרפיות מוכיחים שהגורם היותר משמעותי בהצלחת הטיפול הוא הקשר בין מטפל למטופל, מה שאנו קוראים ה"כימיה" שביניהם, ומה שאת מכנה "קליק". את שואלת האם חייב להיווצר "קליק", כן חייב להיות "קליק" ולא – הסיכוי להצלחת הטפול קטן, אם בכלל. אנסה להתייחס לתהיותיך אחת אחת.
את מדברת בציניות רבה על תחושת השליחות של המטפלים בנפש. כאילו אם הם גובים שכר שלהערכתך היא גבוה – אז אין שליחות ואין יעוד.
ואני חושבת אחרת. יש מי שבוחרים במקצוע מסוים כדי להתפרנס ולהתפרנס בלבד. יש מי שבוחרים בעבודה מתוך שאיפה ליוקרה ולמעמד. ויש מי שזוכים לעבוד בעבודה שהיא שליחות. האחרונים רואים את עבודתם כתרומה למשהו גדול מהם, עצם העבודה נותנת את הסיפוק ללא קשר לשכר או לקידום. יש להניח שרב הבוחרים לעסק בתחום הרגיש, והמיוחד של הנפש בחר בזה משום תחושה של תרומה למשהו גדול. עזרה לאחר.
אני מקווה שאכן רב העוסקים בתחום חשים כך. למרות שאני פוגשת גם אחרים שעיניהם נשואות אל הכיס של האחר יותר מאשר אל הלב של האחר, וזה חבל.
בכל מקרה אנשים צריכים להתפרנס גם אם ההשגחה זכתה אותם במקצוע הנותן ביטוי לנתינה שלהם. עם זאת אני מאמינה שהשכר אינו בראש מעייניהם והם יגלו התחשבות ורגישות כלפי המטופל שלהם.
באשר לגובה התשלום: אכן לא פשוט לאיש להוציא 200 – 250 ₪ ויותר מידי שבוע, כ-1000 ₪ לחודש. הון עתק למי שהכנסתו החודשית מצומצמת, אך מבחינתו של המטפל השכר הזה אינו הופך אותו לעשיר. זכרי שהוא השקיע 7-8 שנות לימוד, זכרי שגם עתה הוא ממשיך ללמוד והוא נזקק להדרכה. כדאי גם לתת את הדעת לכך שכדי לתת טפול טוב עם מלוא הרגישות לא ניתן לקבל מעבר לשלשה ארבעה מטופלים ביום ולא כל יום.

אני רואה זכות יחידה במינה להיות שייכת לגילדה הזאת של המטפלים במצוקה הנפשית וביאוש האנושי, כדי להפיח שם את התקווה, זה לא מקרי שבחרנו בתחום הזה להתפרנס ממנו ולא בחרנו להתפרנס מעסקי נדל"ן, למשל, (ולא שישנה איזושהי בעיה בפרנסה מעסקי נדל"ן) .
באשר לשאלתך השניה, מדוע לא יכולים לומר כמה זמן העבודה לוקחת. והתשובה היא כי אין יודעים זאת. ישנם טפולים קצרי טווח וביניהם הטפול הקוגנטיבי התנהגותי, כאן כן אפשר לחזות איכשהו את אורך הטפול בין 12 ל – 20 פגישות, אך גם בטפול זה אין כללים ברורים לפעמים טפול מסתיים ב – 8 מפגשים ולפעמים הוא גולש אל מעבר ל – 20 המפגשים. בטפולים דינמיים, נוגעים בקשיים רגשיים עמוקים, מנסים לבנות חוויה מתקנת לחווית הילדות הבלתי מושלמת להשלים את מה שלא היה שם ולבנות בטחון, אמון, קבלה וזה תהליך לא קצר והוא אישי מאוד וממש ממש קשה לצפות את אורך הטפול. ישנם אנשים שנמצאים אפילו מספר שנים בטפול מסוג זה. גם בגלל הקשיים העמוקים שלהם וגם בגלל השאיפות שלהם. אם הם אינם מסתפקים בשיפור חלקי של איכות חייהם ושואפים ליותר - הטפול יארך יותר זמן. ואין זה דווקא ביטוי של חולשה אלא של עוצמה. יש להם יכולת להביט פנימה, יש להם יכולת להתבוננות ויכולת להגיע לדקויות רגשיות. לראות קשרים, תהליכים. היכולת הזו קשורה לאינטליגנציה ולא רק אינטליגנציה שכלית. לא לכולם יש תכונות אלה ולכן לא כל אדם מתאים לטפול דינמי. ולא כל אחד שואף להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא.
ככל שאני מרבה לכתוב על כך שטפולים אינם נותנים מענה מיידי. עדיין אנשים מצפים לכך ומתאכזבים אחרי פגישה אחת או שתיים או שלש, כשלא קבלו פתרונות למצוקתם, הם באים עם מצוקה אמיתית והמטפלת צריכה לספק את הסחורה מיידית. לתת מענה קונקרטי והיא אינה יכולה. כי אין דבר כזה של פתרונות מיידיים. אין לי ואין לאיש פטנט רשום לקצורי דרך. תהליכים נפשיים לוקחים את הזמן שלהם. התפוח אינו מבשיל על העץ רגע לפני שהוא מבשיל והוא הדין בתהליכים רגשיים. גם שבע פגישות אינן יכולות לבנות עולמות. אבל הן כן יכולות לבנות קשר או התחלה של קשר. ובלי זה אין טפול. בלי אמון ובלי פתיחות - לא יקרה שום נס גם לא בשלושים פגישות ויותר. אם לא מרגישים נח עם המטפלת יש לדבר על זה, אם את מסוגלת לדבר על זה. אם אינך מסוגלת - מטפלת טובה אמורה לזהות זאת ולפתח את נושא הקשר והאמון שבניכן. אם זה לא קרה – הדבר מעורר סימני שאלה!
רינה הגיעה לטפול, בפגישות הראשונות פתחה את סגור ליבה סביב קשר בעייתי עם דמויות משמעותיות בחייה. בילדותה אם העיזה פעם לבטא את רצונה, או לא צייתה באופן מיידי – כונתה עקשנית, חצופה, מרדנית, אגרסיבית. עכשיו לכאורה היא יכולה לבטא את הרגשותיה, אך החשש קיים. ומה אחשב עליה אם תעיז לבטא כעס אכזבה או תסכול, האם גם אני אראה בה ילדה רעה ולא צייתנית?! האם אכעס עליה?! אבקר אותה?! אטיף לה מוסר?! כשאני דווקא מעודדת אותה לדבר על מה שלא נח לה אתי היא מופתעת. האם מותר לה? זה בסדר? היא לא כ"כ הורגלה לכך. האם זה מקום בטוח שאפשר לדבר בו על הכל?!. לומר כל מה שמרגישים?! בלי פחד להיות נזופה, האם אבין אותה? אכבד אותה? אתחשב בה?
זה שם המשחק – יצירת קשר של אמון וקבלה. תנאי ראשון להצלחת טפול.
אצלך חני זה לא נוצר. "יש המון כעס וכאב על היועצת וזה אינו מדובר בחדר - כך לא יתאפשר שינוי. אז הבעיה אינה שבעה מפגשים או שלושים מפגשים, הבעיה היא מה עושים בהם. מה עולה בהם ואם הרגשות שלך כלפי המטפלת שלך אינם תופסים מקום, אז לא יקרה הרבה - שוב את בצד, ושוב אין רואים אותך בדיוק כמו בחיים.
למה התהליך הזה אורך כל כך הרבה זמן? בטפול איננו מדברים על... אנו משקפים... תומכים... לעיתים נותנים פרוש. אבל בעיקר מנסים ליצר חוויה של קבלה. אם החוויה המוכרת היא "לא רואים אותי. לא שומעים אותי, אם אנסה לדבר – אחטוף על הראש. אני לבד בעולם" אני מנסה ליצר חוויה שונה. אני רואה מה עובר עלייך. מזהה את הצרכים שלך. אני – אתך. אינך לבד. לא תמיד אני יכולה לתת מענה לצרכייך: כמו, להתאים את שעת הפגישה באופן מוחלט למה שמתאים לך. כי גם לי צרכים משלי, אך אשתדל ובכל מקרה אני רואה אותך. את אולי רוצה פתרונות מיידיים, ואיני יכולה לתת לך, לא כי איני רוצה, כי אין לי כאלה, אך אני רואה את הנזקקות הזו ומבינה אותה. גם אם כרגע איני יכולה להרגיע את הדבר הזה הדורש הרגעה... אך אני שומעת את המצוקה וחשה למה את זקוקה ויודעת כמה זה קשה שאני משאירה אותך כרגע בסבל. כי אין לי מענים, גם אם אין לי כרגע לתת לך את ההזנה לה את זקוקה, אבל עצם הבנת הצורך מרגיעה לעיתים והיא כמו מים חיים לנפש. כך בטפול איננו מדברים על בטחון - עצמי אנחנו יוצרים אותו. לא נותנים עצות קסם איך לקבל בטחון עצמי, כי אין כאלה. כי הם לא יקלטו אם אין בסיס רגשי לקלט אותם... איננו נותנים מחמאות בלי סוף, גם אם אנו מאמינים שהן אמיתיות, רינה לא תאמין להם, "את סתם אומרת", או "זה מרגיע אותי לכמה דקות ואחר זה הכול אותו הדבר". במקום לתת לה תשובות אני שואלת אותה: מה היא חושבת על הענין? איך זה מרגיש לה? מה היא רוצה? מה נכון עבורה? כך מטפלים ברובד העמוק של הפגיעה, כך ממלאים את החסר הענק, כך מלמדים את האדם מולנו למצא את התשובות מבפנים, כך מגדלים אותו.
מטפל זקוק להרבה צניעות. הוא אינו יודע יותר טוב מהאדם שמולו. המטופל הוא המומחה של עצמו והמטפל הוא בבחינת פנס המאיר את הנקודות החשוכות ובכך מאפשר לאור הפנימי להתגלות.
חני יקרה, אין לי תשובה חד משמעית עבורך להמשיך? לא להמשיך? בדרך כלל איננו בעד החלפת מטפלים, עם זאת הקשר בטפול מאד משמעותי, ואם הוא לא נוצר אולי יש מקום לפתח אותו עתה. אם אין לכך סיכוי, אין סיכוי לטפול.

דבריה של אסתי!
בדומה למטפלת פלורה מהספור "כשהמוביילים שותקים" שיודעת לטפל בהכל אך בעצם אינה יודעת מה זה נפש נתקלתי באחת כזו ונפגעתי. חסרון הכיס היה החלק הקטן בספור החלק היותר קשה היה שבאתי עם טראומה ובמקום לטפל בטראומה המטפלת הפכה אותי לבעייתית (יש לך הפרעת אשיות) מצד אחד הרעיפה מחמאות מצד שני שטפה אותי בהאשמות ופגיעות אשיות. כשחל דרדור במצבי הציעה לי לקחת תרופות.
שרלטנות – זו היא המילה המתאימה.
היום אני מטופלת אצל אשת מקצוע ואני מנסה ביחד לשקם את החורבות של הקודמת. ללא תרופות רק בעזרה טיפולית מקצועית. ישנה בעיות בפניה לפסיכולוג, אין את מי לשאול, לא רוצים להחשף ובכל זאת אני פונה לנשים ואומרת, תבדקו תחקרו, אם משהו לא מרגיש לכם - תנו לזה מקום. תמצאו מישהו להתייעץ אתו. לכו למקומות אמינים לפסיכולוגים עם תעודות ולא לכאלה שקוראים לעצמם "פסיכולוגים" "פסיכותרפיסטים", ובעצם עשו קורס ונהיו מטפלים רגשיים.
פניה נרגשת של מישהי שהתקשרה וזעקה בכאב: הניה, כתבת פעם על "נפגעי טפול נפשי" אז אני אחת כזו. נפגעתי מטפול נפשי אצל מישהי שנראה לעצמה מטפלת רגשית. היא השתלמה בקורס פרטי פתחה דברים ולא ידעה לסגור אותם זה פשע! זה נורא! זה ספור הכי מזעזע שיכול! להיות הגעתי לאשפוז. בגלל אותה אחת. אנשים צריכים לדעת שלא כל אחת יכולה להכשיר מטפלים בתחום הנפש. רק עו"סים קליניים ופסיכולוגים, שקבלו הכשרה באקדמיה יכולים לעשות טפול נפשי. אכפת לי מהצבור שלנו, את צריכה להמשיך לכתוב על זה ולעשות פעולות שיאפשרו לאנשים להגיע למקומות הנכונים.