אני כותבת לך בכאב רב. אני אמא לששה, בתי הבכורה בת השתים עשרה הייתה תמיד ילדה קצת לחוצה בשנה האחרונה הבחנתי בקשיים. בתקופת המבחנים היא נכנסה לחרדה, אחר כך חברה טובה עזבה אותה. והיא התחילה להסתגר בבית, כבר חודש שהיא אינה יוצאת מהבית לא לבית הספר ומתרחקת מחברות, כאשר החברות מתקשרות היא מסרבת לגשת לטלפון ודורשת מאיתנו לומר שהיא ישנה, היא ממאנת להיפגש עם פסיכולוג ואומרת שאין לה כל בעיה. רופא המשפחה יעץ לנו לתת לה תרופות אך היא מסרבת, ואז הוא היציע לשים את התרופות בתוך האוכל. התייעצנו עם מטפלת רגשית טלפונית והיא אמרה: תיזהרו מתרופות, הם יהרגו את הילדה, תנסו הכול רק לא תרופות , הדברים הללו הבהילו אותי והפסקתי לתת לה אחרי יומיים שלושה.
אני משוועת לעזרה,
אימא אובדת עצות

אימא יקרה,
אני שומעת את הכאב שלך, ואת חוסר האונים הילדה מסרבת לטיפול, ואנשים "טובים" שאינם מבינים כנראה מאומה בנפש הופכים למומחים ומייעצים עצות אחיתופל, אינני יודעת מה מסתתר מאחורי השם מטפלת רגשית, אולי מישהי שעשתה קורס חצי שנתי או סדנא של שלושה שבועות או של יומיים מרוכזים והפכה למטפלת רגשית. מאין אנשים לוקחים על עצמם אחריות לייעץ בעניין של תרופות כשאינם מבינים בזה מאומה. לפני שני עשורים נחשבו תרופות כמוקצה מחמת מיאוס, מי שלוקח תרופה נחשב אז לחולה נפש ומחר יצביעו עליו ברחוב. הסטיגמה הזו –עבר זמנה, ומאז עשרות מכתבי תודה שאני מקבלת מעידים על הברכה הטמונה בתרופה, "כדור אחד ליום הפסיק סבל של שנים" כותבת אלמונית, ופלמונית אומרת-"בעלי הפך לאדם אחר... חבל על השנים שהוא סבל וכל הבית סבל" ואני אוסיף רק כמה מילים: מדובר בתרופות המעלות את רמת הסירטונין במוח, חומר רב חשיבות האחראי על התחושות והרגשות. בעיות חרדה ודיכאון נגרמות בגלל חוסר איזון ביוכימי במוח, החלק הלמבי במוח אחראי על ההרגשה הכללית, על התחושות, ההרגשות ועל מצב הרוח, כאשר עולה רמת המתווכים העצביים, חומרים רבי חשיבות משתפר מצב הרוח, אחד המתווכים העצביים החשובים הוא הסירטונין. תרופות נוגדות דיכאון וחרדה חוסמות את תהליך הפרוק של הסירטונין ועל ידי כך מעלות את כמותו במוח וכך יורדת רמת החרדה, מחשבות שליליות פוחתות ומצב הרוח משתפר.
אני תמהה מה התכוונה המטפלת הזו כשהיא אמרה תנסי הכול? איזה טיפול פלאים היא מציעה, מה עוד צריך לקרות עם הילדה כדי שיהיה לגיטימי לתת לה תרופה, הילדה מסתגרת בבית למעלה מחודשיים, מתפרצת, היא יצאה ממעגל החיים. המצב הזה אינו טוב וככל שהוא מתארך הוא עלול להתקבע, ולהיהפך למצב כרוני עליכם להתייעץ עם פסיכולוגית מומחית בעלת תואר אקדמאי ולא כזו שקוראת לעצמה "פסיכולוגית". כאשר ילדים מסרבים לטיפול מייעצים להורים לקבל הדרכה. בכל מקרה, כאשר מטפלים בילדים נזקקים גם ההורים להדרכה, ובאשר לתרופות הכתובת היא פסיכיאטר, והוא בלבד יעשה הערכה ויקבע אם ומה וכמה! ול"חכמים" (-שמרבים לתת עצות שלא בסמכותם) אומר רק "חכמים היזהרו בדבריכם".

שלום וברכה
אמנם המילה "פסיכיאטר" גורמת לי לעבור לצד השני של הכביש. אבל הפעם בעקבות הכתבה נוכחתי להבין שמעבר לכביש, לפעמים מסוכן יותר. כן הכתבה הגדירה את מה שמציק לי כבר שנים רבות יש לי חשש שמדובר במשהו שעובר בתורשה, רציתי לדעת אם יש פתרון ללא טיפול תרופתי. כיוון שב"ה אני מרגישה חזקה דיי לעמוד בקושי אולם "טיפול תרופתי" מאיים עלי מאוד. אני מאמינה שאם הקב"ה ברא אותי עם טבע רגיש אני אמורה להתגבר ולהשתמש בטבע שלי לעבודתו יתברך ולהתגבר על הקושי. כשתוקף אותי קושי של "אין לי כוח לכלום" אני מכריחה את עצמי "רק 10 דברים" ומכאן הדרך קלה יותר, ב"ה. לימדתי גם את עצמי לא להיפגע מאנשים ע"י הסתכלות שונה עליהם: אני רואה את האנשים שסביבי כילדים קטנים בשעה שאני שופטת אותם. כלומר-אם מישהו עשה מעשה שיכול להתפרש כ"לא טוב", "לא נעים", "פוגע" וכדומה. אני אומרת לעצמי: הוא לא רצה להרע הוא כרגע כמו ילד קטן שצריך להתגבר. או הוא לא התכוון בכלל, רק אני פרשתי את המעשה שלו לא נכון.לא יודעת אם אני זקוקה לטיפול כי ב"ה יש לי משפחה וסביבה תומכת, אולם רציתי בכל מקרה להעלות את הדברים על הדף אולי זה יביא תועלת. ה' ייתן ברכה והצלחה בכל מעשה ידיכם.
בתיה

בתיה יקרה,
חבל בתיה שהמילה פסיכיאטר עדיין כל כך מפחידה אותך, לשמחתי הסטיגמה לגבי נושא בריאות הנפש פחתה בשנים האחרונות. אבל את עצמך אומרת ש"לפעמים מעבר לכביש מסוכן יותר" ללא עזרה מסוכן יותר. את שואלת אם יש פתרון ללא טיפול תרופתי והתשובה היא כן, לא כל בעיה ולא כל מצוקה מצריכה תרופות. להיפך ישנן בעיות אישיותיות קשות שתרופות לא תבאנה להם את הישועה, ורק טיפול פסיכולוגי עמוק ומתמשך יביא להם מזור. מאידך ההזדקקות לתרופות לא תמיד מעידה על חומרת הבעיה. למשל בהפרעת חרדה המטופלת ע"י טיפול קוגנטיבי-התנהגותי משלבים לעיתים קרובות טיפול תרופתי, הפרעות חרדה לא בהכרח מעידות על עיוות בסיסי בנפש. מצד שני של המתרס עומדים עדיין המפקפקים ושואלים "איך כדור משנה מחשבות" ויש אומרים "לא בא בחשבון, מחר יצביעו עלי ברחוב שאני נראית מוזר"(ראי מכתב קודם) זהו הצד הביולוגי,אך גוף ונפש חד הם והצד השני של המטבע הוא הצד הפסיכולוגי, ניתן להשפיע על רגשות ותחושות משני הכיוונים, גם מהכיוון הביולוגי וגם מהצד הפסיכולוגי על ידי פסיכותרפיה. מחקרים העוקבים אחרי אנשים שעברו פסיכותרפיה מעידים על שינוי בתמונת המוח אחרי טיפול.
את כנראה אדם עם כוחות וכשאין לך כוח לכלום את מגייסת את עצמך, לוקחת על עצמך "רק 10 דברים"(ועשרה דברים אינם עניין של מה בכך) ומכאן הדרך קלה יותר. גם ביחסים בינאישיים את עושה עבודה עצמית ומלמדת את עצמך פחות להיפגע על ידי מתן פרוש אחר לפגיעה, וזה הישג של ממש. עם זאת את שואלת "האם אני זקוקה לטיפול...יש לי משפחה וסביבה תומכת" אכן משפחה וסביבה תומכים יכולים להוות מקור לתמיכה ולחיזוק, אך הם אינם במקום איש מקצוע. "יש לי בעל שמקשיב לי" אומרת שרית. "יש לי חברה טובה לה אני מספרת הכול" אומרת מיכל, עדיין בעל או חברה אינם תחליף לפסיכולוגית, במקרה שלך קשה לי לחוות דעה אם את אכן זקוקה לסיוע מקצועי, אם חייך מתנהלים מתוך רווחה נפשית פחות או יותר, גם אם יש לך שעות קצת קשות אך כנגדן ישנן הרבה שעות טובות, אולי אפשר בלי. המדד הקובע את הצורך בטיפול הוא האם המצב הרגשי מאוזן פחות או יותר, והאם קיים תפקוד תקין, בדקי את עצמך בשני מימדים אלה והגיעי להחלטה.
כמה מילים על טיפול פסיכולוגי, רוב האנשים אינם יודעים מהו טיפול, מה עושים בו? למה יש צורך להיפגש שוב ושוב? 'מדוע אינך יכולה להגיד לי בפגישה אחת מה שיש לך לומר' 'אני מודעת לעצמי ואין מה להוסיף לי' –אלו אמירות המבטאות אי הבנה לגבי מהות התהליך הטיפולי. ובכן טיפול אינו הרצאה על מה נכון ומה טוב שיהיה. לשמוע הרצאה, לקרוא ספר-זה חשוב, אך עדיין קשה מאוד באמצעותם לעשות שינוי משמעותי באופי וברגשות. כולם יודעים שעצבות היא "עצת היצר הרע" ו"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" ועדיין כולנו נופלים מידי פעם ומרגישים רע. הידיעה אינה מספיקה בשביל לעשות את השינוי, לשפוך את הלב בפני חברה זה בוודאי משחרר, אך עדיין שיחה עם איש מקצוע היא עניין אחר. ולמה אי אפשר לומר הכול בפעם אחת, כי שינוי הוא תהליך נפשי, ותהליכים נפשיים אינם באים במהפך... הם זקוקים להפנמה ולהבשלה והם צריכים את הזמן שלהם. אי לכך מידי פעם אני קצת מקרבת אליכן, קוראות יקרות, את הדבר המפחיד המוזר, המאיים הזה שנקרא "טיפול פסיכולוגי". אולי יפחת הפחד, אכן, תמונת המצב של השנים האחרונות מעודדת: החרדה מפני טיפול פסיכולוגי יורדת, יותר אנשים נעזרים, יותר אנשים מגלים את האור, התקווה, ואת שמחת החיים.
רחל שהייתה בטיפול לא קצר אמרה בפגישה האחרונה: "טיפול זה משהו שנותן המון כוח. אני מדברת ואת איתי... שואלת, משקפת, מחזקת, אינני מבינה איך זה מביא את השינוי, זה מין קסם שכזה"

להניה שלום
מזה כמה שנים ששמתי לב לכך שבחודשי החורף מצב רוחי נוחת, החורף הזה קשה לי מכל שנה, אין לי חשק לקום בבוקר, אני מכריחה את עצמי לתפקד כדי לבשל, לכבס, ולנקות איך שהוא. לקראת הצהרים אני מתחילה להרגיש קצת יותר טוב אך משמחשיך בסביבות ארבע וחצי שוב נהיה לי כבד על הלב. שמעתי על המושג "דיכאון חורף" האם זה מה שקורה איתי? ואיך אני יכולה לעזור לעצמי.
לאה

לאה יקרה
הרבה אנשים סובלים מדכדוך בימי החורף, השאלה היא איפה הם מדורגים בסולם מצב הרוח הנע בין ירוד מאוד לסביר כאשר התחושה היא קשה מאוד - נאמר שהם אכן סובלים מ"דיכאון חורף". זו תופעה הפוקדת גברים ונשים כאחד, יותר נשים מגברים אולי בגלל שהן מצויות יותר בביתן. בארצות הצפון בהן שעות האור קצרות מאוד בחורף התוצאה נפוצה יותר. בארצנו שטופת השמש ממדי התופעה מצומצמים. ההסבר לתופעה הוא ביולוגי, קיימת השערה שלקרני השמש יש השפעה ביו-כימית על המוח ובהעדרן נצפה שינוי בתמונת המוח. כאשר החשיפה לאור יורדת, ישנה ירידה ברמות הדופמין שהוא כימיקל עצבי חשוב והוא מכונה "מפעיל המוח". כשרמות הדופמין גבוהות אנשים ערניים, מרוכזים ומחשבתם בהירה. פחות שעות אור ועוצמת אור פחותה מפחיתים את הדופמין, הריכוז יורד, וגם הערנות ומצב הרוח נוסקים..במקרים בהם הדיכאון פוגע בתפקוד וההרגשה הכללית קשה ניתן להיעזר בתרופות נוגדות דיכאון הניתנות ע"י רופא משפחה או פסיכיאטר. ישנו היום טיפול באור על ידי מנורה המקרינה אור חזק דומה לאור השמש, חשיפה יומיומית לאור זה למשך שעה-שעתיים ביום עוזרת מאוד לדיכאון חורף.
מה ניתן לעשות במסגרת ביתית וללא שימוש תרופתי?
חגית קפלן נטרופתית במגן אומרת שמדוכדכי החורף אוכלים יותר בעיקר מתוק, ממעיטים בפעילות, מה שגורם לעליה במשקל בתקופה קצרה. היא ממליצה על תזונה עתירת פחמימות מלאות-לחם מקמח מלא אורז מלא, פסטה. כדי להעלות את רמת הסרטונין. ועתירת חלבונים-עוף, דגים, בשר רזה, ביצים-כדי להעלות את רמת הדופאמין, ופעילות פיזית - גם אם אין חשק ואנרגיה- לגייס כוחות להתחיל את היום עם מספר תרגילי התעמלות. אלה יגבירו את זרימת הדם ויכניסו משב רוח מרענן לעצמותיך, לצאת לסבוב קצר סביב הבית ביום שטוף שמש, לצאת להליכה של חצי שעה ולטיול עם חברה,לשחות-אם את אוהבת שחיה, ואם לא-להירשם לחוג התעמלות היום כבר ברור מאוד שישנה השפעה של פעילות פיזית על מצב הרוח. להיות פעילה, לצאת להרצאה, ליזום ביקור אצל בני משפחה, עצם היציאה מהבית תעזור.
טיפים קטנים:

• כוס קפה חם על הבוקר בהחלט לא יזיק, אפשר 2-3 כוסות ליום, הוכח שלקפה ישנה השפעה אנטי-דכאונית.
• פנקי את עצמך בקובית שוקולד, או עוגיה קטנה.
• חממי את דירתך באופן שיהיה נעים לשהות בה.
• גם אם אור הפלורוסנט אינו כאור היום האירי את ביתך, משהו זה ייתן.
• תרגלי הרפיה קצרה פעמיים ביום ובסופה דמייני את עצמך ביום קיץ נאה שטוף שמש מבלה בטבע או במקום בו את אוהבת. לתמונה בדימיון השפעה של ממש, המוח חווה את התמונה הזו כמציאות וההרגשה משתפרת.

להניה שלום,
אנחנו רק בט"ו בשבט והראש שלי כבר בפסח, אפשר לומר שכבר בחנוכה מתחילות המחשבות על פסח, גם היום-יום לא פשוט לי. אני סובלת מקשיי התארגנות, במשך השבוע הבלגן די חוגג בבית רק לכבוד שבת ברגע האחרון בעזרת בעלי וילדי הגדולים (גילאי 8-10) הבלגן איך שהוא מסתדר, אך ערב פסח הוא מבצע של ממש אני מסויטת רק מהמחשבה שהנה הנה הוא בפתח. מצב רוחי יורד, ואני נעשית רדופת מחשבות ודאגות, ניסיתי כל מיני התארגנויות- להתחיל מאוד מוקדם / להתחיל מאוד מאוחר, לעבוד לפי סדר: לגמור חדר חדר ובסוף המטבח, או להתחיל במטבח ולעבור לחדרים אך בכל מקרה בסוף הלחץ הוא נורא! הבלגן חוגג. כל השנים התארחנו אצל ההורים בשנה האחרונה החלטנו לעשות סדר בבית התחלתי לבשל ביום של ערב פסח בצהרים, כשהשכנות שלי התחילו את הבישול שבוע לפני פסח ועכשיו הלכו לנוח ולאגור כוחות לליל הסדר. אנא עזרי לי, האם יש לי תקנה? כילדה הובחנתי כילדת ADHD אך כישרונותי חיפו על הבעיה והגעתי להישגים לימודיים. האם זה קשור?
הדסה

הדסה יקרה,
את שייכת לקבוצת האנשים הבלתי מאורגנים. ברובם אלה אנשים עם בעיות קשב וריכוז. אינני יודעת לאיזו עזרה את מצפה ממני, בודאי לא אוכל לתת לך טכניקות להתארגנות, אך אני מקווה שאוכל להבהיר לך ולאחרות במצב דומה את התמונה ולתת להן פתח של תקווה לשינוי. הבעיה בעיקרה ביולוגית ואליה מצטרפים היבטים קוגנטיביים התנהגותיים, אצל חלקם התחילה הבעיה כבר בילדות והתבטאה במוסחות, חוסר ארגון, קושי לסיים מטלות ואימפולסיביות. עם הזמן מתפתחת תחושת כישלון ואי יכולת לחוות השג והצלחה. ומשתלטות אמונות שליליות "קשה לי להתארגן... לא עמדנו בזה בעבר... אני כישלון כעקרת בית... אני מרימה ידיים, ממילא לא אצליח" מחשבות כאלה מורידות את מצב הרוח...והדכדוך מוביל להימנעות "אין לי אנרגיה וחשק להתחיל משהו" ומה הפלא שהסימפטומים ההתנהגותיים מחמירים, הבלגן חוגג ואני חסרת כוחות לעשות משהו במצב הזה.
קשיים בהתארגנות קשורים לאזור מסוים במוח הפרונטלי שאינו מסוגל להיות המנצח על ההתארגנות, האזור הזה אינו עושה את העבודה ועל כן בטיפול עוקפים אותו ומשלבים אסטרטגיות התארגנות מבחוץ, "אסטרטגיות מפצות"- כדי ללמוד להעריך זמן, ולעשות סדר עדיפויות. ישנה תוכנית טיפולית לקשיי התארגנות של פרופסור ספרן, תוכנית זו מתבססת על טיפול קוגנטיבי התנהגותי (CBT) מותאם לבעיה, מדובר בסדרת פגישות אחת לשבוע ומשימות לתרגול בבית, התרגול הוא קריטי להצלחה כיוון שמדובר באנשים עם נטייה למוסחות ושכחה, לכן מתרגלים שוב ושוב עד שהכישורים החדשים הופכים להרגל, הטיפול גורם שההרגלים החדשים "ישבו חזק" וימשיכו לאורך שנים.
ליבא מטפלת CBT מומחית בתחום ההתארגנות, אומרת, אנשים מגיעים אלי ואומרים כבר ניסיתי כל מיני סדנאות וקורסים בנושא התארגנות וללא תוצאות של ממש. אנחנו עושים דבר אחר, הכלים שלנו שיטתיים ומקצועיים . מדובר בשינוי בתפיסה העצמית, בראש ובראשונה מועבר למטופלת המסר לאסוף את עצמה מתוך הקושי ולהאמין שהיא מסוגלת לעשות את השינוי. אנחנו מזהים את המקום האישי בו כל אישה תקועה, למשל ציפורה אומרת-"אין לי יכולת לשלוט על זה וזה ימשיך לעולם". החשיבה שלה היא של שחור-לבן, וכשחושבים כך זה בבחינת נבואה המגשימה את עצמה, התוצאות מותאמות לציפיות ומגיעה הקריסה. אני עוזרת לה לשנות את האמונות שלה על עצמה, עוזרת לה לבדוק על מה כן ניתן לשלוט: משהו קטן בהתחלה ובהמשך מתקדמים. בונים מערכת של משימות לא גדולה מידי ולא קטנה מידי - כזו שיכולים לעמוד בה ושתיתן חווית הצלחה, יש מי שחווית הצלחה מספיקה לה בשביל לחוות חיזוק חיובי ואחרות זקוקות לחיזוק קונקרטי-אם תקומי ב-שבע בבוקר תעניקי לעצמך כוס קפה ועוגיה קטנה, ומכאן מגיעים להסתכלות רחבה יותר ולעבודה קוגנטיבית בה מזהים מה מניע את המחשבה הדיכאונית:"אם לא אעשה באופן מושלם אז אני כישלון" בודקים איפה צמחה המחשבה הזו. אוספים את חוויות הכישלון שנצברו ובונים מערכת חשיבה מציאותית יותר, כך מתעוררת התקווה. המטפלת נותנת לה כלים להתמודד עם הלחץ התוקע אותה ועם ההצפה סביב ההתארגנות, ולאט לאט מתחזק האמון בעצמה:" אני כן יכולה משהו". ו"אם איני מאה אחוז כמו השכנה ממול עדיין אין זה אומר שאני אפס". וכך בפי בינה בסיום טיפול: "לאחר טיפול שארך מספר חודשים הבית קיבל צורה! ארוחות, ניקיון, סדר וארגון, הכול מתנהל למופת, הבית תמיד מאורגן ומזומן לקבלת אורחים, אני מגיעה לאירועים שונים בזמן ומוכנה לשבתות וחגים עוד לפני הרבה נשים חרוצות"... אני מאמינה שבינה מסתדרת גם עם הערב פסח, וכמוה רבות אחרות שעברו טיפול מתאים. וזו הבשורה שבפי להדסה ולכל האחרות המתקשות בהתארגנות בכלל ובערבי שבתות וחגים בפרט, ובערב פסח על אחת כמה וכמה, חבל לסבול! אפשר גם אחרת! אמנם מדובר בהשקעה מסוימת של זמן וממון, אך לא בשמיים הם. הפסח הזה יכול להיות אחרת!