יצאתי מחוזקת
הניה לוברבום עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית, מנהלת מכון מגן ירושלים, בני ברק, ביתר, אשדוד ובית שמש
חג סוכות הגיע ועמו הקורונה... ההרגשה קשה. רע לי. כואב לי. הראש מתפוצץ וכל שרירי הגוף זועקים. שיעול, בחילות... הגוף דוחה כל דבר מאכל. רק מים! מים הוא מבקש. לא יכולה לרדת מהמיטה – ולא יכולה במיטה. החום אינו מרפה, הסיטורציה נמוכה, קושי בנשימה, גם "זה" הגיע... ה', איני יכולה, רחם עליי! אני לבד בחדר. ההרגשה שאני נופלת אל בור שחור, אינסופי, האצא משם? הפחד גובר... מי יודע איך זה ייגמר. "זה" קורה לאנשים הכי טובים. הקורונה מלווה בשני פחדים ענקיים. האחד – האצא מזה?! האחר – את מי הכנסתי לזה? כמה נוראיות תחושות הפחד והאשמה... הדכדוך, הייאוש, חוסר האונים.
הגוף כואב והנפש דואבת... לא יכולה לדלג על הכאב, הוא קיים, נוכח... לא יכולה לברוח מהפחד! הוא רודף אחרי.
פוגשת את חוסר האונים, אני מחפשת משענת... אחיזה...
* * *
הקורונה עזרה לי למצוא את העוגנים שלי. גילית שלושה עוגנים שעמדו לי בעת הקשה הזו.
אמונה – אנא ה' הושיעה נא
ברגעי השבר החיבור אל בורא עולם מאוד עמוק. מגיע ממקום של כאב אמתי. סבל נוראי, קושי שאיני מתמודדת אתו.
דווקא במקומות המיוסרים הללו אני מרגישה את מבחן האמונה, שם אני מתחזקת, במקומות השבירים.
אני מרגיעה את עצמי, זה בסדר להרגיש מה שאת מרגישה, מותר לך לומר "קשה לי, איני יכולה יותר", אינך מלאך, את רק בן אדם ואת חווה ייסורי גוף ונפש. הם קיימים, נוכחים, הם שם. את שם, אינך בורחת אל... אינך בהכחשה "הכל בסדר" , אך גם אינך נשאבת אל הייאוש.
הכחשה היא מנגנון הגנה הישרדותי. לפעמים היא משרתת אותנו. כשהיינו קטנים והכאב היה ללא נשוא... ולא קבלנו אישור לרגשות שלנו, למדנו להתמודד אתם באמצעות ההכחשה, ההימנעות מלהרגיש. בשעתו זה סייע לנו לשרוד, אבל אנו ממשיכים לשלם את המחיר. מחיר ההתנתקות מהרגשות. פחות מרגישים זה אומר פחות חיים. לחיות זה לא רק לעשות זה גם להיות, ולהיות זה להרגיש. כשמעיין הרגש נחסם, המחסום אינו מבדיל בין רגש לרגש. בין כאב לשמחה, בין כעס לקרבה, בין שנאה לאהבה. הכל מת בפנים. ואז אנו במקום לא טוב של ריחוק מהחיים, מבני אדם, מאלוקים. אולי נדמה לנו שאנו קרובים, אך זה ללא רגש. אנחנו במקום של צריך לאהוב, צריך להאמין, צריך לבטוח באלוקים, אבל הרגש האמתי אינו שם. לפעמים כאשר מדחיקים רגשות התוצאה הפוכה, באיזשהו שלב פורצים ומתגברים ויוצאים מכלל שליטה. כך וכך משלמים את המחיר.
בטיפול אנו עוזרים לאנשים לראות את מחיר ההכחשה ולנסות לאט לאט להתחבר אל הפנימיות שלהם. לעתים מתעוררת פנטזיה אולי הטיפול יעזור לי להגיע למצב של קסם, בו אחווה רק רגשות חיוביים של אושר ושמחה, סיפוק ורווחה. ולא היא, הכאב הוא חלק מהחיים. כך ברא ה' את עולמו, עולם שיש בו מכל וכול. גם אושר, גם הנאה ושמחה, אך גם כאב וצער, וחרדה.
לוותר על ההדחקה זה אומר לחזור לחיים, על כל מגוון הרגשות שהם צופנים בתוכם... היופי הוא, שכאשר חווים את הכאב, נותנים לו נוכחות, משתהים בו, אך לא נשאבים לתוכו – הוא מתפוגג לאט – לאט, ואז ניתן לחוות גם רגשות חיוביים. לא רק לומר "הכל בסדר" "יהיה בסדר" כי כך לימדו אותנו שצריך לומר, אלא ממש להרגיש זאת בתחושה פנימית של אופטימיות אמתית. של חיות.
בתוך הכאב גיליתי את ההישענות המלאה על בורא עולם – "מן המיצר – קראתי ק-ה". אני – בבור השחור. מרגישה אותו – בכל רמ"ח אברי. לא, איני נשאבת אל הייאוש והדיכאון. אני מרגישה קרבת אלוקים אמתית ונתלית במשענת הזו. ואז אני חווה תחושה של כוח. הייתי שם... ויצאתי מחוזקת! הייתי בכאב. ...לא נשאבתי. ניהלתי אותו, התפללתי, גיליתי שרק בורא העולם יכול להוציא אותי. אין לי אלא אותו. אך, לא מתוך מצוות אנשים מלומדה, לא מתוך סיסמאות אלא ממקום הכי פנימי, הכי אמתי. הכי עמוק. דווקא במקום המיוסר והמפחיד אני מתחזקת, אוספת את השברים ויוצאת עם כוח.
משפחה בשעת צרה
והיא שעמדה לנו - המשפחה המסורה שלנו. בראש ובראשונה העזרה הקונקרטית. תרופות. חמצן. משהו טעים לאכול. אך התמיכה הרגשית, לא תסולא בפז. בעלי בקשר יומיומי עם האדמו"ר, הוא מברך, אני מתחזקת. מזהירים מלהגיע לבית חולים. אני רק מדמיינת איך זה נראה שם: לא רואים איש, לא שומעים קול מוכר, הרופאים מכוסים מכף רגל ועד ראש... קצרה ידם מלגשת ולהגיד מילה טובה. את מעט האנרגיה שלהם משקיעים בטיפול הרפואי, לא נשאר להם הרבה בשביל לעודד... לנחם, לתמוך... אנשים מתים שם לא רק מקורונה אלא גם מבדידות ומיאוש. אני מדמיינת לי מצב כזה וחלחלה אוחזת אותי. אני פה – כולם אתי. אומנם מחוץ לחדר, אך נוכחים. אני חווה אותם, שומעת את הקולות המסורים, את האכפתיות, את התפילות, הם כל כך מכוונים אלי, ערים ליכולות שלי. מקצרים בדיבור כשרואים שעייפה נפשי, מאריכים טיפה כשחשים את הצימאון לקשר. כל אחד תרם את חלקו, כל אחד התגייס במה שהוא יכול, שיהיה להם לזכות. הנכדים אינם מתקשרים אלא מתעדכנים דרך ההורים... גם זה מאכפתיות. אני יודעת שזה כך, בטוחה בזה. אחרי כמעט שבועיים נכד שלי מתקשר שני צלצולים וזהו... אני חוזרת – "אני חושב עלייך סבתא, ניסיתי שני צלצולים כדי לא להפריע, אני שמח לשמוע את קולך, את נשמעת טוב, כמה התפללנו עלייך..."
כולי נרגשת, דמעות מציפות אותי. תודה לך ה'' על האושר הזה. הנכדים הצדיקים שלי, הילדים הצדיקים שלי, בטח תפילותיהם עמדו לי... ה' ישמור עליהם... שלא ידעו קורונה וכל סבל וכל מחלה וכל תקלה.
בשעת משבר ובשעת שמחה אנחנו כל כך זקוקים למשפחה תומכת, אין כמו משפחה.
תחושת השליחות
מידי פעם אני בודקת את עצמי אם אני נשאבת אל הדיכאון והוא מנהל אותי, או שיש לי הכוח לנהל אותו. אני מקבלת עידוד כשאני מבחינה בתחושות קטנטנות של הנאה: משהו טעים שפתאום ערב לי, חוכמה של פעוט, ואפילו בדמיון: כוס קפה איכותי (כרגע הקפה ממני והלאה), רואה את עצמי על כנפי הדמיון מטיילת בפארק. הכל ירוק, רוח של סתיו... שמש חמימה מלטפת, ציוץ ציפורים, ריח של פרחים... אלוקים! אלו דברים נעימים וטובים בראת בעולמך, איזה עולם יפה יצרת. הנאות קטנות שנותנות טעם, צבע, עונג... חיות! ואומרת לעצמי: אם אני מסוגלת לחוות עונג רגעי או לדמיין אותי בעתיד, אני במקום טוב. איני נשאבת אל הדכדוך, אני מנהלת אותו... אני נרגעת.
אבל לא די לי בזה. אני רוצה יותר מזה. לא מסתפקת בהנאות הקטנות של החיים, להנאות מקום חשוב בחיים אך לא בשבילן אנו חיים. נפשי צמאה אל תחושת הסיפוק, לחיות בשביל מטרת על: קרבת ה' אמתית. שימוש בחוזקות שלי למען היטיב עם האחר. לעשות מעשה טוב, וויתור אמתי - אלה נותנים הרגשה שעשינו את הדבר הנכון. והתחושה היא של סיפוק.
כוס קפה לעצמי עושה לי טוב, כוס קפה עם שכנתי שזקוקה לצוותא – נותנת תחושת סיפוק. חיוך של ילד מרנין והוא נוגע בנשמה שלי. חיוך שהצלחתי לתת לשכנתי אחרי שאתמול היא הייתה כל כך לא נחמדה, אך בחרתי לשכוח ולסלוח – זה יותר מרנין. זה מעלה את הנשמה שלי.
יש דברים טעימים – ויש דברים שנותנים טעם לחיים.
הנאות – מותרות ורצויות – אך סיפוקים הם מטרות על, בשבילם אנו חיים.
תחושת השליחות זו תחושה מאוד חזקה שמלווה אותי שנים. "מגן" הוקמה מתוך תחושת שליחות. כשהציבור שלנו "לא ידע" בעיות נפשיות מהן, עוררתי את הנושא בעיתונות, במענה טלפוני ובהקמת המכון הטיפולי המקצועי, מתוך תחושת שליחות עמוקה שפיעמה בי. בורא העולם ייעד אותי להביא את נושא בריאות הנפש למודעות, להפיח תקווה בלב הסובלים ממצוקות רגשיות. להעמידם על רגליהם. להחיות לב נדכאים ובני משפחותיהם.
ואז, בתוך הסבל של הקורונה, שאלתי את עצמי: מה את עושה עם "זה"? לאן את מכוונת? הקורונה הגיעה, האם את לוקחת את המחלה למקום סתמי, היה עבר ואיננו, או עושה עם זה משהו יותר. הרגשתי שהחשיבה הזו נותנת לי כוחות. אני חייבת לצאת מ"זה" – בשבילי, בשביל בני משפחתי, בשביל המטופלות היקרות שלי – ובשביל לעשות עם זה משהו. מה? עדיין איני יודעת. להתנדב בבתי חולים?! לא מתאים לי. לסייע פיזית?! לא מתאים לי... לא! אני מחוברת לנושא של הבריאות הנפשית, וכך גם הציבור מכיר אותי. מזהים אותי עם הנפש, אז אולי לעזור לאנשים לצאת מחוזקים מהקורונה?
איך? עדיין אני בהרהורים. מה בדיוק הצורך... הלוואי ויכולנו לארגן קבוצות תמיכה לחולים, לבני משפחה, לבריאים הנמצאים בחרדה, אך, המצב אינו מאפשר.
אתן מוזמנות להציע רעיונות, נבחן אותם ונתייחס.
אתן מוזמנות לכתוב למייל של מגן: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תודה לך ה' שסייעת בידי להיות בכאב ולצאת ממנו מחוזקת, עם תחושת שליחות. להמשיך בדרכי, לעזור לאנשים לעזור לעצמם. לעורר בהם את התקווה, את האמונה והאופטימיות.
חג סוכות הגיע ועמו הקורונה... ההרגשה קשה. רע לי. כואב לי. הראש מתפוצץ וכל שרירי הגוף זועקים. שיעול, בחילות... הגוף דוחה כל דבר מאכל. רק מים! מים הוא מבקש. לא יכולה לרדת מהמיטה – ולא יכולה במיטה. החום אינו מרפה, הסיטורציה נמוכה, קושי בנשימה, גם "זה" הגיע... ה', איני יכולה, רחם עליי! אני לבד בחדר. ההרגשה שאני נופלת אל בור שחור, אינסופי, האצא משם? הפחד גובר... מי יודע איך זה ייגמר. "זה" קורה לאנשים הכי טובים. הקורונה מלווה בשני פחדים ענקיים. האחד – האצא מזה?! האחר – את מי הכנסתי לזה? כמה נוראיות תחושות הפחד והאשמה... הדכדוך, הייאוש, חוסר האונים.
הגוף כואב והנפש דואבת... לא יכולה לדלג על הכאב, הוא קיים, נוכח... לא יכולה לברוח מהפחד! הוא רודף אחרי.
פוגשת את חוסר האונים, אני מחפשת משענת... אחיזה...
* * *
הקורונה עזרה לי למצוא את העוגנים שלי. גילית שלושה עוגנים שעמדו לי בעת הקשה הזו.
אמונה – אנא ה' הושיעה נא
ברגעי השבר החיבור אל בורא עולם מאוד עמוק. מגיע ממקום של כאב אמתי. סבל נוראי, קושי שאיני מתמודדת אתו.
דווקא במקומות המיוסרים הללו אני מרגישה את מבחן האמונה, שם אני מתחזקת, במקומות השבירים.
אני מרגיעה את עצמי, זה בסדר להרגיש מה שאת מרגישה, מותר לך לומר "קשה לי, איני יכולה יותר", אינך מלאך, את רק בן אדם ואת חווה ייסורי גוף ונפש. הם קיימים, נוכחים, הם שם. את שם, אינך בורחת אל... אינך בהכחשה "הכל בסדר" , אך גם אינך נשאבת אל הייאוש.
הכחשה היא מנגנון הגנה הישרדותי. לפעמים היא משרתת אותנו. כשהיינו קטנים והכאב היה ללא נשוא... ולא קבלנו אישור לרגשות שלנו, למדנו להתמודד אתם באמצעות ההכחשה, ההימנעות מלהרגיש. בשעתו זה סייע לנו לשרוד, אבל אנו ממשיכים לשלם את המחיר. מחיר ההתנתקות מהרגשות. פחות מרגישים זה אומר פחות חיים. לחיות זה לא רק לעשות זה גם להיות, ולהיות זה להרגיש. כשמעיין הרגש נחסם, המחסום אינו מבדיל בין רגש לרגש. בין כאב לשמחה, בין כעס לקרבה, בין שנאה לאהבה. הכל מת בפנים. ואז אנו במקום לא טוב של ריחוק מהחיים, מבני אדם, מאלוקים. אולי נדמה לנו שאנו קרובים, אך זה ללא רגש. אנחנו במקום של צריך לאהוב, צריך להאמין, צריך לבטוח באלוקים, אבל הרגש האמתי אינו שם. לפעמים כאשר מדחיקים רגשות התוצאה הפוכה, באיזשהו שלב פורצים ומתגברים ויוצאים מכלל שליטה. כך וכך משלמים את המחיר.
בטיפול אנו עוזרים לאנשים לראות את מחיר ההכחשה ולנסות לאט לאט להתחבר אל הפנימיות שלהם. לעתים מתעוררת פנטזיה אולי הטיפול יעזור לי להגיע למצב של קסם, בו אחווה רק רגשות חיוביים של אושר ושמחה, סיפוק ורווחה. ולא היא, הכאב הוא חלק מהחיים. כך ברא ה' את עולמו, עולם שיש בו מכל וכול. גם אושר, גם הנאה ושמחה, אך גם כאב וצער, וחרדה.
לוותר על ההדחקה זה אומר לחזור לחיים, על כל מגוון הרגשות שהם צופנים בתוכם... היופי הוא, שכאשר חווים את הכאב, נותנים לו נוכחות, משתהים בו, אך לא נשאבים לתוכו – הוא מתפוגג לאט – לאט, ואז ניתן לחוות גם רגשות חיוביים. לא רק לומר "הכל בסדר" "יהיה בסדר" כי כך לימדו אותנו שצריך לומר, אלא ממש להרגיש זאת בתחושה פנימית של אופטימיות אמתית. של חיות.
בתוך הכאב גיליתי את ההישענות המלאה על בורא עולם – "מן המיצר – קראתי ק-ה". אני – בבור השחור. מרגישה אותו – בכל רמ"ח אברי. לא, איני נשאבת אל הייאוש והדיכאון. אני מרגישה קרבת אלוקים אמתית ונתלית במשענת הזו. ואז אני חווה תחושה של כוח. הייתי שם... ויצאתי מחוזקת! הייתי בכאב. ...לא נשאבתי. ניהלתי אותו, התפללתי, גיליתי שרק בורא העולם יכול להוציא אותי. אין לי אלא אותו. אך, לא מתוך מצוות אנשים מלומדה, לא מתוך סיסמאות אלא ממקום הכי פנימי, הכי אמתי. הכי עמוק. דווקא במקום המיוסר והמפחיד אני מתחזקת, אוספת את השברים ויוצאת עם כוח.
משפחה בשעת צרה
והיא שעמדה לנו - המשפחה המסורה שלנו. בראש ובראשונה העזרה הקונקרטית. תרופות. חמצן. משהו טעים לאכול. אך התמיכה הרגשית, לא תסולא בפז. בעלי בקשר יומיומי עם האדמו"ר, הוא מברך, אני מתחזקת. מזהירים מלהגיע לבית חולים. אני רק מדמיינת איך זה נראה שם: לא רואים איש, לא שומעים קול מוכר, הרופאים מכוסים מכף רגל ועד ראש... קצרה ידם מלגשת ולהגיד מילה טובה. את מעט האנרגיה שלהם משקיעים בטיפול הרפואי, לא נשאר להם הרבה בשביל לעודד... לנחם, לתמוך... אנשים מתים שם לא רק מקורונה אלא גם מבדידות ומיאוש. אני מדמיינת לי מצב כזה וחלחלה אוחזת אותי. אני פה – כולם אתי. אומנם מחוץ לחדר, אך נוכחים. אני חווה אותם, שומעת את הקולות המסורים, את האכפתיות, את התפילות, הם כל כך מכוונים אלי, ערים ליכולות שלי. מקצרים בדיבור כשרואים שעייפה נפשי, מאריכים טיפה כשחשים את הצימאון לקשר. כל אחד תרם את חלקו, כל אחד התגייס במה שהוא יכול, שיהיה להם לזכות. הנכדים אינם מתקשרים אלא מתעדכנים דרך ההורים... גם זה מאכפתיות. אני יודעת שזה כך, בטוחה בזה. אחרי כמעט שבועיים נכד שלי מתקשר שני צלצולים וזהו... אני חוזרת – "אני חושב עלייך סבתא, ניסיתי שני צלצולים כדי לא להפריע, אני שמח לשמוע את קולך, את נשמעת טוב, כמה התפללנו עלייך..."
כולי נרגשת, דמעות מציפות אותי. תודה לך ה'' על האושר הזה. הנכדים הצדיקים שלי, הילדים הצדיקים שלי, בטח תפילותיהם עמדו לי... ה' ישמור עליהם... שלא ידעו קורונה וכל סבל וכל מחלה וכל תקלה.
בשעת משבר ובשעת שמחה אנחנו כל כך זקוקים למשפחה תומכת, אין כמו משפחה.
תחושת השליחות
מידי פעם אני בודקת את עצמי אם אני נשאבת אל הדיכאון והוא מנהל אותי, או שיש לי הכוח לנהל אותו. אני מקבלת עידוד כשאני מבחינה בתחושות קטנטנות של הנאה: משהו טעים שפתאום ערב לי, חוכמה של פעוט, ואפילו בדמיון: כוס קפה איכותי (כרגע הקפה ממני והלאה), רואה את עצמי על כנפי הדמיון מטיילת בפארק. הכל ירוק, רוח של סתיו... שמש חמימה מלטפת, ציוץ ציפורים, ריח של פרחים... אלוקים! אלו דברים נעימים וטובים בראת בעולמך, איזה עולם יפה יצרת. הנאות קטנות שנותנות טעם, צבע, עונג... חיות! ואומרת לעצמי: אם אני מסוגלת לחוות עונג רגעי או לדמיין אותי בעתיד, אני במקום טוב. איני נשאבת אל הדכדוך, אני מנהלת אותו... אני נרגעת.
אבל לא די לי בזה. אני רוצה יותר מזה. לא מסתפקת בהנאות הקטנות של החיים, להנאות מקום חשוב בחיים אך לא בשבילן אנו חיים. נפשי צמאה אל תחושת הסיפוק, לחיות בשביל מטרת על: קרבת ה' אמתית. שימוש בחוזקות שלי למען היטיב עם האחר. לעשות מעשה טוב, וויתור אמתי - אלה נותנים הרגשה שעשינו את הדבר הנכון. והתחושה היא של סיפוק.
כוס קפה לעצמי עושה לי טוב, כוס קפה עם שכנתי שזקוקה לצוותא – נותנת תחושת סיפוק. חיוך של ילד מרנין והוא נוגע בנשמה שלי. חיוך שהצלחתי לתת לשכנתי אחרי שאתמול היא הייתה כל כך לא נחמדה, אך בחרתי לשכוח ולסלוח – זה יותר מרנין. זה מעלה את הנשמה שלי.
יש דברים טעימים – ויש דברים שנותנים טעם לחיים.
הנאות – מותרות ורצויות – אך סיפוקים הם מטרות על, בשבילם אנו חיים.
תחושת השליחות זו תחושה מאוד חזקה שמלווה אותי שנים. "מגן" הוקמה מתוך תחושת שליחות. כשהציבור שלנו "לא ידע" בעיות נפשיות מהן, עוררתי את הנושא בעיתונות, במענה טלפוני ובהקמת המכון הטיפולי המקצועי, מתוך תחושת שליחות עמוקה שפיעמה בי. בורא העולם ייעד אותי להביא את נושא בריאות הנפש למודעות, להפיח תקווה בלב הסובלים ממצוקות רגשיות. להעמידם על רגליהם. להחיות לב נדכאים ובני משפחותיהם.
ואז, בתוך הסבל של הקורונה, שאלתי את עצמי: מה את עושה עם "זה"? לאן את מכוונת? הקורונה הגיעה, האם את לוקחת את המחלה למקום סתמי, היה עבר ואיננו, או עושה עם זה משהו יותר. הרגשתי שהחשיבה הזו נותנת לי כוחות. אני חייבת לצאת מ"זה" – בשבילי, בשביל בני משפחתי, בשביל המטופלות היקרות שלי – ובשביל לעשות עם זה משהו. מה? עדיין איני יודעת. להתנדב בבתי חולים?! לא מתאים לי. לסייע פיזית?! לא מתאים לי... לא! אני מחוברת לנושא של הבריאות הנפשית, וכך גם הציבור מכיר אותי. מזהים אותי עם הנפש, אז אולי לעזור לאנשים לצאת מחוזקים מהקורונה?
איך? עדיין אני בהרהורים. מה בדיוק הצורך... הלוואי ויכולנו לארגן קבוצות תמיכה לחולים, לבני משפחה, לבריאים הנמצאים בחרדה, אך, המצב אינו מאפשר.
אתן מוזמנות להציע רעיונות, נבחן אותם ונתייחס.
אתן מוזמנות לכתוב למייל של מגן: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תודה לך ה' שסייעת בידי להיות בכאב ולצאת ממנו מחוזקת, עם תחושת שליחות. להמשיך בדרכי, לעזור לאנשים לעזור לעצמם. לעורר בהם את התקווה, את האמונה והאופטימיות.