אפשר להיפגש בגינה
הניה לוברבום עו"סית קלינית, פסיכותרפיסטית מנהלת מכון מגן.
שמי רבקה אני מתגוררת בירושלים אמא לנשואים, סבתא לנכדים, אישה פעילה, מנהלת עסק עצמאי, חרוצה, אוהבת את המטבח, מארחת, יוצאת לקורסים ושיעורים.
אני רוצה לספר לכם איך עברתי את השנה הזו שנת הקורונה. העסק נסגר, נשארתי בלי פרנסה. ילדי גרים מחוץ לעיר בתחילה לא ראיתי אותם גם לא מרחוק. לקחתי את הוראות משרד הבריאות בקיצוניות יתר. במבט לאחור אני חושבת שזו הייתה טעות. הבית סגור ומסוגר, תחושה של ניתוק את לבד לבד. גם הקורסים והשיעורים נפסקו אומנם אפשר להאזין בטלפון אך האינטראקציה פנים אל פנים הייתה חסרה.
אולי לא תאמינו אך הדבר הקשה ביותר שחוויתי הייתה תחושת הבדידות, היה גם פחד, התסריטים השליליים השתוללו, מה יהיה איתי ועם בני ביתי, ועם הקהילה שלי והמדינה והעולם כולו, אימה ופחד, והייתה אי וודאות מתי זה יגמר ואיך זה יגמר, ואיך המצב ישפיע על הבריאות והפרנסה, והיה שעמום וחוסר עשייה ודכדוך. אך הבדידות הייתה הקשה מכולם. את ליל הסדר חגגתי עם בעלי. אני יודעת שהיו כאלה שישבו יחידים ליד שולחן הסדר.
התפילה זה דבר שתמיד מאיר ונוסך ביטחון אבל בקושי יכולתי להתפלל. הרגשתי שבריאותי נפגעת סחרחורות ומיחושים שונים שלא ידעתי מעולם הופיעו. הרגשתי שאני שוקעת בבור שחור. בקשתי לדבר עם הניה בקו הפתוח היא הקשיבה זיהתה את המצוקה המליצה על תרופה (אפשר לקבלה גם מרופא משפחה) ברגע הראשון הגבתי: "מה פתאום אני בריאה בנפש" "נכון" היא ענתה "הנפש שלך בריאה אך מגיבה למצב המשברי בו את נמצאת, זה נורמלי לחוות תחושות לא נורמליות במצב הזה, והכדור הוא זמני. כדאי גם מספר שיחות בגישת ה C.B.T תרגישי יותר טוב, לא מצווה לסבול". לקח לי יום יומים לשקול והבנתי שזה הדבר הנכון. אחרי חודש הרגשתי אדם אחר. חזרתי לעשיה בבית, במטבח, התעניינתי בבני משפחה, הלב התחמם. קבעתי חברותא עם חברה, יכולתי יותר להתפלל לומר תהילים הייתי מסוגלת לצאת להליכה, לעשות תרגילי התעמלות, בקיצור חזרתי לחיים.
לא רק רבקה, רבים וטובים היו במעגל הבדידות, שקעו בו ונכוו. כאבו. התרסקו. מוקדניות קווי המצוקה של מגן נענו לקריאות של אלה שחיפשו אוזן קשבת, תמיכה, מילה טוב. עידוד. חיזוק. אחרות שבמצבי שיגרה איכשהו סוחבות עכשיו כבר לא סחבו. מגן בסיוע קרנות הביטוח הלאומי הגישה סיוע טיפולי בקליניקה כשהתאפשר למי שהתאפשר, בטלפון ובזום.
הדברים נכתבים למען אלה שחוו את הלבד ולמען אלה שאותות הלבד עדיין לא נמחקו מעליהם. כדי להקל ולו במעט על הכואבים. ואולי יסתייע בידי למנוע כאב עתידי.
עינב פסיכולוגית וותיקה במגן מדברת על השלכות הלבד: "כשאדם חווה את הבדידות נוצר ריק והריק הזה מזמין רגשות ומחשבות שליליים, השגרה והעשייה יוצרים איזון בין הרגשות אך בהעדר קשר מתגברים רגשות החרדה, האי וודאות והחשיבה השלילית לחשיבה קטסטרופלית. הכל שחור, הכל נורא החשיבה הזו לוקחת אותך לעתיד שאין בו אור. כאשר אנשים נפגשים ומשתפים ברגשות ישנה חוויה שמישהו מקשיב לנו, מבין אותנו גם אם בפנים עדיין רוחשים הרגשות השליליים אנחנו נרגעים במקצת. מקבלים כוחות לווסת את רגשותינו. כשאנחנו לבד עם עצמנו אנחנו נכנסים למצב חשיבה קטסטרופלית. בנוסף הבדידות מפחיתה עשיה, יוצרת חלל, מפחיתה מוטיבציה לעשיה גם של פעולות יום יומיות. כך יורדות תחושות הסיפוק וההנאה. הבדידות משליחה גם על המערכת הפיזיולוגית, סדר היום משתבש: קמים מאוחר, אין בשביל מה למהר, זמני ערות ושינה משתבשים, קשה להרדם, האכילה אינה מסודרת, מנשנשים וחוטפים. המערכת הפיזיולוגית משתבשת ותורמת את תרומתה לפגיעה בנפש.
אז איך יוצאים מזה?
א' מפסיקים את הרומינציה – "חפירה". זה סיגנון של חשיבה שעוסק בעצמי ובשאלות שאין להם תשובה כמו: "למה זה קורה לי?" "מה זה אומר עלי שאני מרגישה ככה?" "החיים מייאשים וקשים" – מחשבות מסוג זה רק מובילות להעמקת ההרגשה הרעה. קשה לשנות הרגשה באמצעות חשיבה אובססיבית על ההרגשה עצמה. תחושת הרוגע והרווחה נעלמת.
ב' נמנעים מהימנעות. בדידות מובילה לדכדוך דכדוך גורר לירידה בפעילות זו מגבירה את הדיכדוך "לא עשיתי כלום היום"... " מה קורה איתי"... "אני לא שווה" תחושות אלה מגבירות את אי העשיה שמגבירה דכדוך וחוזר חלילה. נכנסת למעגל שלילי שקשה לצאת ממנו. עליך לגייס אנרגיה ליציאה מהמעגל, להפסיק את ההמנעות ולו בדברים קטנים. אז התיקון הוא שאת שומרת על קשר ואת פעילה. גם אם שכחו אותך את לא שוכחת: ישנו טלפון, ואפשר להפגש בחצר, בגינה או בפארק עם בני משפחה ועם חברות. ואפשר לעשות הליכות. הנה כבר נסדק המעגל של חוסר הפעילות, וכשאת חוזרת הביתה את כבר טעונה במעט אנרגיה ומצב הרוח כבר לא כל כך רע. אז את יכולה אולי גם לבשל ארוחה מזינה ולנהל יותר שיגרה. כמה תרגילי התעמלות אף פעם לא מזיקים. מיון הניירת שהצטברה זה גם רעיון לא רע.
עשית צעדים ראשוניים בשביל עצמך "עם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני" עתה הגיעה תורו של האחר. כשאת חושבת על האחר את בעצם נותנת לעצמך, הנתינה מתגמלת למרות הבדידות ודוקא בגללה את מגלה נדיבות ומתקשרת לדודה הקשישה שנשכחה משום מה. כשאת פוגשת את השכנה בחצר את נעצרת מתענינת ואומרת מילה טובה. אולי שולחת ארוחה למשהי חולה.
בתוך הכאב של הבדידות את אוספת כח ושואלת את עצמך איזה בן אדם אני רוצה להיות בודדה ומרירה?! או הייתי רוצה לאמץ ערכים של אהבה, כבוד, סבלנות, אומץ, פתיחות, טוב לב, הומור – אם אלה ערכי הליבה שלך? זה מה שחשוב לך באמת? נו... צאי מעצמך והיי נדיבה. פתחי את עצמך רגשות של חמלה, דאגה, רכות וטוב לב קודם כל לעצמך ואחר כך לזולתך. חשבי מה את יכולה לתרום עבור מי שקשה לו ועשי מעשה.
בחלוף הסערה תוכלי להביט אחורה ולומר היה לא קל אבל פעלתי באופן שתחושת הסיפוק שלי גדלה. אני מעריכה את עצמי על כך שלא שלא נשברתי אפילו התחזקתי בסיעתא דשמיא. סבל מחסן!!! בידינו לבחור לעשות שימוש בכוחות שלנו לעשיית טוב. בתוך הקושי טעונה ההזדמנות.
שמי רבקה אני מתגוררת בירושלים אמא לנשואים, סבתא לנכדים, אישה פעילה, מנהלת עסק עצמאי, חרוצה, אוהבת את המטבח, מארחת, יוצאת לקורסים ושיעורים.
אני רוצה לספר לכם איך עברתי את השנה הזו שנת הקורונה. העסק נסגר, נשארתי בלי פרנסה. ילדי גרים מחוץ לעיר בתחילה לא ראיתי אותם גם לא מרחוק. לקחתי את הוראות משרד הבריאות בקיצוניות יתר. במבט לאחור אני חושבת שזו הייתה טעות. הבית סגור ומסוגר, תחושה של ניתוק את לבד לבד. גם הקורסים והשיעורים נפסקו אומנם אפשר להאזין בטלפון אך האינטראקציה פנים אל פנים הייתה חסרה.
אולי לא תאמינו אך הדבר הקשה ביותר שחוויתי הייתה תחושת הבדידות, היה גם פחד, התסריטים השליליים השתוללו, מה יהיה איתי ועם בני ביתי, ועם הקהילה שלי והמדינה והעולם כולו, אימה ופחד, והייתה אי וודאות מתי זה יגמר ואיך זה יגמר, ואיך המצב ישפיע על הבריאות והפרנסה, והיה שעמום וחוסר עשייה ודכדוך. אך הבדידות הייתה הקשה מכולם. את ליל הסדר חגגתי עם בעלי. אני יודעת שהיו כאלה שישבו יחידים ליד שולחן הסדר.
התפילה זה דבר שתמיד מאיר ונוסך ביטחון אבל בקושי יכולתי להתפלל. הרגשתי שבריאותי נפגעת סחרחורות ומיחושים שונים שלא ידעתי מעולם הופיעו. הרגשתי שאני שוקעת בבור שחור. בקשתי לדבר עם הניה בקו הפתוח היא הקשיבה זיהתה את המצוקה המליצה על תרופה (אפשר לקבלה גם מרופא משפחה) ברגע הראשון הגבתי: "מה פתאום אני בריאה בנפש" "נכון" היא ענתה "הנפש שלך בריאה אך מגיבה למצב המשברי בו את נמצאת, זה נורמלי לחוות תחושות לא נורמליות במצב הזה, והכדור הוא זמני. כדאי גם מספר שיחות בגישת ה C.B.T תרגישי יותר טוב, לא מצווה לסבול". לקח לי יום יומים לשקול והבנתי שזה הדבר הנכון. אחרי חודש הרגשתי אדם אחר. חזרתי לעשיה בבית, במטבח, התעניינתי בבני משפחה, הלב התחמם. קבעתי חברותא עם חברה, יכולתי יותר להתפלל לומר תהילים הייתי מסוגלת לצאת להליכה, לעשות תרגילי התעמלות, בקיצור חזרתי לחיים.
לא רק רבקה, רבים וטובים היו במעגל הבדידות, שקעו בו ונכוו. כאבו. התרסקו. מוקדניות קווי המצוקה של מגן נענו לקריאות של אלה שחיפשו אוזן קשבת, תמיכה, מילה טוב. עידוד. חיזוק. אחרות שבמצבי שיגרה איכשהו סוחבות עכשיו כבר לא סחבו. מגן בסיוע קרנות הביטוח הלאומי הגישה סיוע טיפולי בקליניקה כשהתאפשר למי שהתאפשר, בטלפון ובזום.
הדברים נכתבים למען אלה שחוו את הלבד ולמען אלה שאותות הלבד עדיין לא נמחקו מעליהם. כדי להקל ולו במעט על הכואבים. ואולי יסתייע בידי למנוע כאב עתידי.
עינב פסיכולוגית וותיקה במגן מדברת על השלכות הלבד: "כשאדם חווה את הבדידות נוצר ריק והריק הזה מזמין רגשות ומחשבות שליליים, השגרה והעשייה יוצרים איזון בין הרגשות אך בהעדר קשר מתגברים רגשות החרדה, האי וודאות והחשיבה השלילית לחשיבה קטסטרופלית. הכל שחור, הכל נורא החשיבה הזו לוקחת אותך לעתיד שאין בו אור. כאשר אנשים נפגשים ומשתפים ברגשות ישנה חוויה שמישהו מקשיב לנו, מבין אותנו גם אם בפנים עדיין רוחשים הרגשות השליליים אנחנו נרגעים במקצת. מקבלים כוחות לווסת את רגשותינו. כשאנחנו לבד עם עצמנו אנחנו נכנסים למצב חשיבה קטסטרופלית. בנוסף הבדידות מפחיתה עשיה, יוצרת חלל, מפחיתה מוטיבציה לעשיה גם של פעולות יום יומיות. כך יורדות תחושות הסיפוק וההנאה. הבדידות משליחה גם על המערכת הפיזיולוגית, סדר היום משתבש: קמים מאוחר, אין בשביל מה למהר, זמני ערות ושינה משתבשים, קשה להרדם, האכילה אינה מסודרת, מנשנשים וחוטפים. המערכת הפיזיולוגית משתבשת ותורמת את תרומתה לפגיעה בנפש.
אז איך יוצאים מזה?
א' מפסיקים את הרומינציה – "חפירה". זה סיגנון של חשיבה שעוסק בעצמי ובשאלות שאין להם תשובה כמו: "למה זה קורה לי?" "מה זה אומר עלי שאני מרגישה ככה?" "החיים מייאשים וקשים" – מחשבות מסוג זה רק מובילות להעמקת ההרגשה הרעה. קשה לשנות הרגשה באמצעות חשיבה אובססיבית על ההרגשה עצמה. תחושת הרוגע והרווחה נעלמת.
ב' נמנעים מהימנעות. בדידות מובילה לדכדוך דכדוך גורר לירידה בפעילות זו מגבירה את הדיכדוך "לא עשיתי כלום היום"... " מה קורה איתי"... "אני לא שווה" תחושות אלה מגבירות את אי העשיה שמגבירה דכדוך וחוזר חלילה. נכנסת למעגל שלילי שקשה לצאת ממנו. עליך לגייס אנרגיה ליציאה מהמעגל, להפסיק את ההמנעות ולו בדברים קטנים. אז התיקון הוא שאת שומרת על קשר ואת פעילה. גם אם שכחו אותך את לא שוכחת: ישנו טלפון, ואפשר להפגש בחצר, בגינה או בפארק עם בני משפחה ועם חברות. ואפשר לעשות הליכות. הנה כבר נסדק המעגל של חוסר הפעילות, וכשאת חוזרת הביתה את כבר טעונה במעט אנרגיה ומצב הרוח כבר לא כל כך רע. אז את יכולה אולי גם לבשל ארוחה מזינה ולנהל יותר שיגרה. כמה תרגילי התעמלות אף פעם לא מזיקים. מיון הניירת שהצטברה זה גם רעיון לא רע.
עשית צעדים ראשוניים בשביל עצמך "עם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני" עתה הגיעה תורו של האחר. כשאת חושבת על האחר את בעצם נותנת לעצמך, הנתינה מתגמלת למרות הבדידות ודוקא בגללה את מגלה נדיבות ומתקשרת לדודה הקשישה שנשכחה משום מה. כשאת פוגשת את השכנה בחצר את נעצרת מתענינת ואומרת מילה טובה. אולי שולחת ארוחה למשהי חולה.
בתוך הכאב של הבדידות את אוספת כח ושואלת את עצמך איזה בן אדם אני רוצה להיות בודדה ומרירה?! או הייתי רוצה לאמץ ערכים של אהבה, כבוד, סבלנות, אומץ, פתיחות, טוב לב, הומור – אם אלה ערכי הליבה שלך? זה מה שחשוב לך באמת? נו... צאי מעצמך והיי נדיבה. פתחי את עצמך רגשות של חמלה, דאגה, רכות וטוב לב קודם כל לעצמך ואחר כך לזולתך. חשבי מה את יכולה לתרום עבור מי שקשה לו ועשי מעשה.
בחלוף הסערה תוכלי להביט אחורה ולומר היה לא קל אבל פעלתי באופן שתחושת הסיפוק שלי גדלה. אני מעריכה את עצמי על כך שלא שלא נשברתי אפילו התחזקתי בסיעתא דשמיא. סבל מחסן!!! בידינו לבחור לעשות שימוש בכוחות שלנו לעשיית טוב. בתוך הקושי טעונה ההזדמנות.