עדיין יש תקווה
עדיין יש תקווה
מאת: הניה
שלום וברכה
רציתי לברר. אני סובלת הרבה שנים מחרדות (חרדה חברתית וכו') וכן מועקות (סיבוך של תחושות שליליות ותפיסת שרירים פיזית). אני נעלבת ולא אוהבת אירועים חברתיים, טיולים וכו'. כשאין ברירה אני לוקחת קלונקס, לקחתי תרופות שונות במשך שנים. היו תקופות שניסיתי להוריד ואז המצב הידרדר, חזרתי לתרופות ומצבי קצת התייצב (כ-70% בערך). בעבר הייתי אצל מטפלות ב c.b.t והשיטה לא עזרה לי. כשממליצים על השיטה הזו אומרים שזה טיפול זול, יעיל, ממוקד וקצר, ואולי צריך להגיד את האמת, שאולי זה לא עוזר לכולם וחבל להוציא סתם כסף. המטפלות אמרו לי שאני לא רוצה לעזור לעצמי, ואני אשמה (העיקר שהם לא אשמים). הייתי רוצה לשמוע ממך, מה את אומרת על השיטה הזאת ? האם היא עוזרת לכולם ? האם השיטה מתאימה למועקות ? אשמח מאד אם תוכלי להרחיב על זה בכתבה.
תודה רבה
מינה
מינה יקרה,
צר לי שאת מאוכזבת מהטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (c.b.t) ומרגישה שהוא לא עזר לך. עם זאת את מדברת על שבעים אחוז של הקלה וזה הרבה מאד. לכן אינני מבינה למה את חושבת שסתם הוצאת כסף ושהטיפול לא עזר לך. נסי להיזכר ברמת הסבל שלפני הטיפול (מאה אחוז), ואלי תשני את דעתך, ותגיעי למסקנה שונה, שאולי בכל זאת יגיעתך והשקעתך לא היו לשווא. את נעזרת גם בתרופות, וזה הדבר הנכון במקרים שהטיפול הקוגניטיבי התנהגותי אינו נותן מענה מספק. יתכן שאת תולה את השיפור בתרופות ולא בשיחות. ואכן קשה להעריך מה בדיוק השפיע וכמה.
אני חוזרת ומאשרת שטיפול c.b.t הוא אכן טפול יעיל, ממוקד וקצר ברב המקרים. זו אינה רק דעה אישית, מחקרים עדכניים בארץ ובעולם מאוששים זאת. השיטה הזו תופסת היום מקום נרחב בעולם הטיפול, בעקר בטפול בהפרעות חרדה, כפייתיות, דכאון וטראומות.
אין מקום לאמירה שאינך רוצה לעזר לעצמך ושאת אשמה, מעניין שאת מדברת בלשון רבים. האם מספר מטפלות אמרו זאת? ובכלל, האמירה שהמטופל אשם אינה מקובלת עלי. אולי אפשר לומר שאין לו מספיק כוחות לעבודה הקוגניטיבית. אולי העיתוי אינו מתאים?! ואולי המטפלות אמרו מה שאמרו ואת הבנת שמאשימים אותך?! ובאשר למועקות שאת מדברת עליהן, האם את מתכוונת לתחושה של דכאון ? דיכאון וגם חרדות מלווים לפעמים בתחושות פיזיות. השילוב של c.b.t. אמור לתת מענה.
אני מעלה השערה שהסיבה שלא נעזרת מספיק היא כי המטפלות שלך לא היו מקצועיות. לא מספיקה הכשרה ב c.b.t , כדי לעשות טיפול טוב צריך התמחות במקצוע טיפולי (פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית קלינית) והכרות עם מספר גישות טיפוליות.
לבקשתך, כמה מילים על הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי:
אין מדובר בטיפול פסיכולוגי העוסק בשחרור רגשות ובשיחות נפש על הילדות וכו', משתמשים בשפה ובמילים, אבל למעשה אין כאן שיחות אלא הפעלה שיטתית של טכניקות רבות עוצמה לשינוי המחשבה וההתנהגות.
הטיפול נחלק לשניים. א - בטיפול הקוגניטיבי מזהים את המחשבות הקטסטרופליות ההופכות את המצב למאיים, ובודקים עד כמה הן משקפות את המציאות או שהן מחמירות מדי, ואז באופן שיטתי מוצאים דרך אלטרנטיבית, מחשבה יותר מציאותית המסייעת יותר לתפקוד. למשל, מישהי שמסמיקה בציבור, המחשבה השלילית החולפת היא: "אם יראו שאני מסמיקה יראו שאני חלשה", והמחשבה החילופית יכולה להיות: "יתכן שיראו שאני מסמיקה, אך זה קורה להרבה אנשים, וההסמקה אינה מבטאת שאני חלשה וחסרת בטחון". בדיקת התוקף של המחשבות היא בכל מיני הקשרים ולפעמים מקצינים ולפעמים עושים משחקי תפקיד.
דוגמה אחרת – קטע משיחת טיפול בנושא חרדה ממפגש חברתי. השיחה יכולה להתנהל כך:
מטפלת: מה יקרה אם תפגשי חברה?
מטופלת: ארגיש לא נח.
מטפלת: ממה הפחד?
מטופלת: מה היא חושבת עלי, בטח היא רואה שאני נבוכה ומוזרה וחסרת בטחון.
מטפלת: מה רמת החרדה שלך מ-1 עד 10?
מטופלת: רמת חרדה 8.
מטפלת: איך את יכולה להפחית את רמת החרדה שלך?
מטופלת: אני אשאל את עצמי מה יכול לקרות לי בגלל שהיא ראתה את המבוכה שלי.
מטפלת: מה יכול לקרות?
מטופלת: ארגיש לא נוח.
מטפלת: לכמה זמן?
מטופלת: לחצי שעה.
מטפלת: ואחרי חצי שעה?
מטופלת: ארגיש רגיל.
מטפלת: יכול לקרות משהו יותר גרוע?
מטופלת: לא, גם אם יראו את המבוכה שלי זה לא נורא. זה קורה להרבה אנשים, ואם אני נראית נבוכה זה לא אומר שאני בן אדם לא נורמלי. אני מתפקדת טוב ואין לי במה להתבייש.
מטפלת: מה רמת החרדה שלך עכשיו מ-1 עד 10? (אחרי השיחה שלנו)
מטופלת: 3.
החרדה מופיעה כשאנו מופתעים. כאשר אנו מכינים את עצמנו למצב המביך, יש לנו אמצעי תגובה ואיננו מרגישים חסרי ערך. החרדה פוחתת והמצוקה יורדת.
ב - בטיפול התנהגותי עושים היררכיה: מדרג של מצבים מעוררי חרדה, מהקל אל הכבד. מישהו שיכל לשמש כשליח ציבור בתפילת מעריב, אך לא בשחרית, או במעריב של חול ולא במעריב של שבת כי אז ישנה בבית הכנסת נוכחות יותר גדולה. דוגמה אחרת, הכי קל לו לקדש בבית בחוג המשפחה, אך כאשר יש אורחים יותר קשה. מבקשים מאדם לחשוף את עצמו ולא לברוח מהמצב, למרות הקושי, כדי שילמד ע"י התנסות בחוויה שהחרדה אינה נמשכת לנצח ולאט לאט היא מתפוגגת, עד שהמצב הופך להיות ניטראלי. מתחילים במצבים קלים, וכשהוא מתמודד ומצליח בהם עוברים למצבים יותר קשים.
הפרעה אחרת שמטפלים בה על פי גישה זו היא הפרעת כפייתיות, כמו רחיצת ידיים חוזרת. גם כאן בונים מדרג של מצבים שמעוררים את הצורך לעשות את הטכס (הפעולה הכפייתית). למשל, הכי קל לפלונית לגעת במצעים של התינוק, אז היא מסתפקת בשטיפת ידיים פעם אחת. הכי קשה לה לעסוק בניקיון השירותים אז היא רוחצת ידיים עשרים פעמים. חושפים את האישה למצב קל והיא מתבקשת למנוע מעצמה לעשות את הטכס המשחרר (רחיצת ידיים) עד שמתפתחת סיבולת לחרדה. מחפשים את ההדרגתיות: אם אינך יכולה להתגבר על הרחיצה אז לפחות ללא סבון. להתחיל להתגבר מעט ואחר כך עוברים למשימות הדורשות יותר התגברות.
את התהליך הזה קשה לעשות לבד וצריך תמיכה והכוונה של מומחה. האדם מקבל כלים להתמודדות וגם אם נשארים לו סימפטומים מינוריים, מתפתחת תחושת שליטה. לעיתים בזמן לחץ ישנה נסיגה מסוימת, אז מבהירים למטופל שאין זה אומר שהבעיה חזרה. העומס והלחץ אחראים לנסיגה וכדאי לנסות לבנות חיים פחות מלחיצים, כמה שהדבר בידינו.
מינה יקרה, אני סבורה שלא מיצית את כל מה שהטיפול יכול להציע, עדיין יש תקווה!
מאת: הניה
שלום וברכה
רציתי לברר. אני סובלת הרבה שנים מחרדות (חרדה חברתית וכו') וכן מועקות (סיבוך של תחושות שליליות ותפיסת שרירים פיזית). אני נעלבת ולא אוהבת אירועים חברתיים, טיולים וכו'. כשאין ברירה אני לוקחת קלונקס, לקחתי תרופות שונות במשך שנים. היו תקופות שניסיתי להוריד ואז המצב הידרדר, חזרתי לתרופות ומצבי קצת התייצב (כ-70% בערך). בעבר הייתי אצל מטפלות ב c.b.t והשיטה לא עזרה לי. כשממליצים על השיטה הזו אומרים שזה טיפול זול, יעיל, ממוקד וקצר, ואולי צריך להגיד את האמת, שאולי זה לא עוזר לכולם וחבל להוציא סתם כסף. המטפלות אמרו לי שאני לא רוצה לעזור לעצמי, ואני אשמה (העיקר שהם לא אשמים). הייתי רוצה לשמוע ממך, מה את אומרת על השיטה הזאת ? האם היא עוזרת לכולם ? האם השיטה מתאימה למועקות ? אשמח מאד אם תוכלי להרחיב על זה בכתבה.
תודה רבה
מינה
מינה יקרה,
צר לי שאת מאוכזבת מהטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (c.b.t) ומרגישה שהוא לא עזר לך. עם זאת את מדברת על שבעים אחוז של הקלה וזה הרבה מאד. לכן אינני מבינה למה את חושבת שסתם הוצאת כסף ושהטיפול לא עזר לך. נסי להיזכר ברמת הסבל שלפני הטיפול (מאה אחוז), ואלי תשני את דעתך, ותגיעי למסקנה שונה, שאולי בכל זאת יגיעתך והשקעתך לא היו לשווא. את נעזרת גם בתרופות, וזה הדבר הנכון במקרים שהטיפול הקוגניטיבי התנהגותי אינו נותן מענה מספק. יתכן שאת תולה את השיפור בתרופות ולא בשיחות. ואכן קשה להעריך מה בדיוק השפיע וכמה.
אני חוזרת ומאשרת שטיפול c.b.t הוא אכן טפול יעיל, ממוקד וקצר ברב המקרים. זו אינה רק דעה אישית, מחקרים עדכניים בארץ ובעולם מאוששים זאת. השיטה הזו תופסת היום מקום נרחב בעולם הטיפול, בעקר בטפול בהפרעות חרדה, כפייתיות, דכאון וטראומות.
אין מקום לאמירה שאינך רוצה לעזר לעצמך ושאת אשמה, מעניין שאת מדברת בלשון רבים. האם מספר מטפלות אמרו זאת? ובכלל, האמירה שהמטופל אשם אינה מקובלת עלי. אולי אפשר לומר שאין לו מספיק כוחות לעבודה הקוגניטיבית. אולי העיתוי אינו מתאים?! ואולי המטפלות אמרו מה שאמרו ואת הבנת שמאשימים אותך?! ובאשר למועקות שאת מדברת עליהן, האם את מתכוונת לתחושה של דכאון ? דיכאון וגם חרדות מלווים לפעמים בתחושות פיזיות. השילוב של c.b.t. אמור לתת מענה.
אני מעלה השערה שהסיבה שלא נעזרת מספיק היא כי המטפלות שלך לא היו מקצועיות. לא מספיקה הכשרה ב c.b.t , כדי לעשות טיפול טוב צריך התמחות במקצוע טיפולי (פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית קלינית) והכרות עם מספר גישות טיפוליות.
לבקשתך, כמה מילים על הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי:
אין מדובר בטיפול פסיכולוגי העוסק בשחרור רגשות ובשיחות נפש על הילדות וכו', משתמשים בשפה ובמילים, אבל למעשה אין כאן שיחות אלא הפעלה שיטתית של טכניקות רבות עוצמה לשינוי המחשבה וההתנהגות.
הטיפול נחלק לשניים. א - בטיפול הקוגניטיבי מזהים את המחשבות הקטסטרופליות ההופכות את המצב למאיים, ובודקים עד כמה הן משקפות את המציאות או שהן מחמירות מדי, ואז באופן שיטתי מוצאים דרך אלטרנטיבית, מחשבה יותר מציאותית המסייעת יותר לתפקוד. למשל, מישהי שמסמיקה בציבור, המחשבה השלילית החולפת היא: "אם יראו שאני מסמיקה יראו שאני חלשה", והמחשבה החילופית יכולה להיות: "יתכן שיראו שאני מסמיקה, אך זה קורה להרבה אנשים, וההסמקה אינה מבטאת שאני חלשה וחסרת בטחון". בדיקת התוקף של המחשבות היא בכל מיני הקשרים ולפעמים מקצינים ולפעמים עושים משחקי תפקיד.
דוגמה אחרת – קטע משיחת טיפול בנושא חרדה ממפגש חברתי. השיחה יכולה להתנהל כך:
מטפלת: מה יקרה אם תפגשי חברה?
מטופלת: ארגיש לא נח.
מטפלת: ממה הפחד?
מטופלת: מה היא חושבת עלי, בטח היא רואה שאני נבוכה ומוזרה וחסרת בטחון.
מטפלת: מה רמת החרדה שלך מ-1 עד 10?
מטופלת: רמת חרדה 8.
מטפלת: איך את יכולה להפחית את רמת החרדה שלך?
מטופלת: אני אשאל את עצמי מה יכול לקרות לי בגלל שהיא ראתה את המבוכה שלי.
מטפלת: מה יכול לקרות?
מטופלת: ארגיש לא נוח.
מטפלת: לכמה זמן?
מטופלת: לחצי שעה.
מטפלת: ואחרי חצי שעה?
מטופלת: ארגיש רגיל.
מטפלת: יכול לקרות משהו יותר גרוע?
מטופלת: לא, גם אם יראו את המבוכה שלי זה לא נורא. זה קורה להרבה אנשים, ואם אני נראית נבוכה זה לא אומר שאני בן אדם לא נורמלי. אני מתפקדת טוב ואין לי במה להתבייש.
מטפלת: מה רמת החרדה שלך עכשיו מ-1 עד 10? (אחרי השיחה שלנו)
מטופלת: 3.
החרדה מופיעה כשאנו מופתעים. כאשר אנו מכינים את עצמנו למצב המביך, יש לנו אמצעי תגובה ואיננו מרגישים חסרי ערך. החרדה פוחתת והמצוקה יורדת.
ב - בטיפול התנהגותי עושים היררכיה: מדרג של מצבים מעוררי חרדה, מהקל אל הכבד. מישהו שיכל לשמש כשליח ציבור בתפילת מעריב, אך לא בשחרית, או במעריב של חול ולא במעריב של שבת כי אז ישנה בבית הכנסת נוכחות יותר גדולה. דוגמה אחרת, הכי קל לו לקדש בבית בחוג המשפחה, אך כאשר יש אורחים יותר קשה. מבקשים מאדם לחשוף את עצמו ולא לברוח מהמצב, למרות הקושי, כדי שילמד ע"י התנסות בחוויה שהחרדה אינה נמשכת לנצח ולאט לאט היא מתפוגגת, עד שהמצב הופך להיות ניטראלי. מתחילים במצבים קלים, וכשהוא מתמודד ומצליח בהם עוברים למצבים יותר קשים.
הפרעה אחרת שמטפלים בה על פי גישה זו היא הפרעת כפייתיות, כמו רחיצת ידיים חוזרת. גם כאן בונים מדרג של מצבים שמעוררים את הצורך לעשות את הטכס (הפעולה הכפייתית). למשל, הכי קל לפלונית לגעת במצעים של התינוק, אז היא מסתפקת בשטיפת ידיים פעם אחת. הכי קשה לה לעסוק בניקיון השירותים אז היא רוחצת ידיים עשרים פעמים. חושפים את האישה למצב קל והיא מתבקשת למנוע מעצמה לעשות את הטכס המשחרר (רחיצת ידיים) עד שמתפתחת סיבולת לחרדה. מחפשים את ההדרגתיות: אם אינך יכולה להתגבר על הרחיצה אז לפחות ללא סבון. להתחיל להתגבר מעט ואחר כך עוברים למשימות הדורשות יותר התגברות.
את התהליך הזה קשה לעשות לבד וצריך תמיכה והכוונה של מומחה. האדם מקבל כלים להתמודדות וגם אם נשארים לו סימפטומים מינוריים, מתפתחת תחושת שליטה. לעיתים בזמן לחץ ישנה נסיגה מסוימת, אז מבהירים למטופל שאין זה אומר שהבעיה חזרה. העומס והלחץ אחראים לנסיגה וכדאי לנסות לבנות חיים פחות מלחיצים, כמה שהדבר בידינו.
מינה יקרה, אני סבורה שלא מיצית את כל מה שהטיפול יכול להציע, עדיין יש תקווה!