הבת זקוקה לעזרה
להניה שלום
הבת הצעירה שלי בת 23, בחורה מוכשרת ופקחית, בעלת מידות טובות, סיימה לימודים בהצלחה רבה ועבדה שנתיים במקצוע אותו היא למדה. אלא שבשנה האחרונה היא יושבת בבית. בתחילה עוד ניסתה למצוא עבודה, אך לאחרונה גם זה לא. אחיה ואחיותיה הנשואים מנסים לעזור, להציע עבודה, להעלות רעיונות, אך היא מיואשת ואפילו לא פונה לחפש. היא מסתגרת בתוך עצמה ואין לה עניין בבני המשפחה ובחברות. אני דואגת, אך משתדלת לא להראות לה את מה שבליבי, ומנסה לחזק אותה ולעודדה. אך לא מצליחה, אני רואה אותה נעשית מדוכאת מיום ליום וליבי נשבר.
אימא כאובה
אמא יקרה
חסרים לי כמה פרטים כדי להבין מה קורה לביתך. אני מבינה שהיא אינה נשואה וכנראה שגם מציאות זו מכבידה עליה. ובנוסף, היא "יושבת" בבית. מדוע? האם יש לה מקצוע? האם היא פוטרה? ולמה אינה מוצאת עבודה? האם היא בררנית מידי ואינה מוכנה להתפשר? האם היא הולכת לראיונות עבודה ואינה מתקבלת? ואם כן, מדוע? האם היא משדרת את עצמה לא טוב?! משדרת חוסר ביטחון?!
בשני תחומים היא אינה נורמטיבית. נישואין ותעסוקה. אך טבעי שהביטחון העצמי יורד, גם מצב הרוח. כאשר מפוטרים או נדחים שוב ושוב על ידי מעסיקים אין פלא שמאבדים אמון, שהפסימיות גוברת ואין מוטיבציה להמשיך ולחפש ולקבל שוב ושוב דחייה. לפעמים לא מוצאים עבודה "מתאימה" לא כי אין כזו בנמצא. שוק העבודה פתוח לכולם ומתקבלים אלה שמאמינים בעצמם שהם טובים ובוודאי יצליחו. ומי שאין לו אמון ביכולותיו יימנע מלהיכנס למצב בו הוא עלול להיכשל שוב, ולא "ימצא" עבודה על פי מידותיו ותמיד יהיו הסברים: התנאים אינם מתאימים, המרחק / השעות / החברה / השכר וכו' וכו'. (הוא הדבר בנושא שידוכים, לפעמים).
אם ביתך פוטרה בעבר בוודאי מלווה אותה תחושת כישלון ודחייה. ואם היא עזבה את העבודה כי הרגישה שאינה מצליחה בה, או שלא היה לה טוב בעבודה, בוודאי חשה לא יוצלחית, מישהי שלא הולך לה. כך וכך, היא מרגישה רע עם עצמה.
אי ההצלחה בעבודה חלחלה לתחומים נוספים בחייה. היא מסתגרת בתוך עצמה ומאבדת עניין בחברות ובבני המשפחה. הפגיעה בתחום אחד (בנוסף לכך שהיא אינה נשואה) מתפשטת ופוגעת בתחומים נוספים אצל אנשים עם נטייה פסימית. הפסימי חש שאירועים רעים משתלטים לו על כל החיים. למשל, אם שוק העבודה רווי בתחום בו הוא עסק, הוא יסביר את הדברים אחרת: "איני מצליח בכלום". אם מישהו יציע לו עבודה אחרת הוא יאמר: "כנראה הוא לא מצא אף אחד שרוצה את העבודה הזו". פיטורין הם תמיד לא פשוטים, אך האופטימי לא יישבר ויאמר "זאת הזדמנות בשבילי למצוא עבודה אחרת מתאימה יותר לכישורי". לעומת הפסימי שיאמר: "אני לא יוצלח, ואיני מתאים לשום עבודה מעתה ועד עולם". לאופטימי ישנה תחושת שליטה במצב, יכולת להתגבר על הטראומה ולחפש עבודה, לעומתו הפסימי מרגיש חוסר אונים, חוסר שליטה במצב, חלש וחסר סיכוי. הוא מתמלא חרדה ונופל לדיכאון. ודיכאונו אינו מאפשר לו לעשות את ההשתדלות המתבקשת.
לא ההלם עצמו גורם ליפול אל הדכדוך אלא התחושה של אי היכולת לשלוט במצב. כאשר קורה אירוע טראומטי (פיטורין) הוא גורם למצב של התלהטות רגשות (פחד). מצב זה נמשך עד שקורה אחד מהשניים: לומדים שיש את היכולת לשלוט בטראומה, או לומדים שאין את היכולת הזו.
אם לא היו פיטורין, רק עזיבה, עקב תחושות אי הצלחה אמתיות או מדומות (עקב צורך במושלמות), בבסיס זה היינו הך. אם האישיות יציבה, כישלון אחד לא ימוטט את תחושת הערך העצמי ולא יפיל. אם האישיות חלשה כל כישלון מערער.
אכן, קשה לך מאוד לראות את ביתך כאובה וקמלה, ואת מנסה לעודד ולעזור. אינני יודעת מה את אומרת ועושה, יש לנו נטייה לומר מילים חיוביות כמו: "אין מקום לדאגה, את יכולה, את תצליחי". אך מילים אלה אינן עוזרות כאשר הן נופלות על קרקע צחיחה. אם הבת מרגישה כישלון וייאוש, המילים החיוביות לא תשנינה את הרגשתה, להיפך, היא תחוש שאין מבינים אותה.
אין להאשים את ביתך. היא זקוקה לעזרה. אימא יקרה, לא נראה שאת יכולה בכוחות עצמך לעזור לביתך לצאת מהדיכאון בו היא נמצאת.
מה כן? אולי כדאי להביע אמפתיה. לתת לה הרגשה שאת מבינה כמה קשה לה. ברכות, ברגישות. אולי לשאול במה את יכולה לעזור לה, ואולי להציע עזרה מקצועית. לא כי היא בעייתית אלא כי המצב אינו פשוט ואת מנסה לעזור ואינך מצליחה. אולי יש מבחוץ אנשים שכן יוכלו. להביע זאת בעדינות וברגישות ובאכפתיות.
הבת הצעירה שלי בת 23, בחורה מוכשרת ופקחית, בעלת מידות טובות, סיימה לימודים בהצלחה רבה ועבדה שנתיים במקצוע אותו היא למדה. אלא שבשנה האחרונה היא יושבת בבית. בתחילה עוד ניסתה למצוא עבודה, אך לאחרונה גם זה לא. אחיה ואחיותיה הנשואים מנסים לעזור, להציע עבודה, להעלות רעיונות, אך היא מיואשת ואפילו לא פונה לחפש. היא מסתגרת בתוך עצמה ואין לה עניין בבני המשפחה ובחברות. אני דואגת, אך משתדלת לא להראות לה את מה שבליבי, ומנסה לחזק אותה ולעודדה. אך לא מצליחה, אני רואה אותה נעשית מדוכאת מיום ליום וליבי נשבר.
אימא כאובה
אמא יקרה
חסרים לי כמה פרטים כדי להבין מה קורה לביתך. אני מבינה שהיא אינה נשואה וכנראה שגם מציאות זו מכבידה עליה. ובנוסף, היא "יושבת" בבית. מדוע? האם יש לה מקצוע? האם היא פוטרה? ולמה אינה מוצאת עבודה? האם היא בררנית מידי ואינה מוכנה להתפשר? האם היא הולכת לראיונות עבודה ואינה מתקבלת? ואם כן, מדוע? האם היא משדרת את עצמה לא טוב?! משדרת חוסר ביטחון?!
בשני תחומים היא אינה נורמטיבית. נישואין ותעסוקה. אך טבעי שהביטחון העצמי יורד, גם מצב הרוח. כאשר מפוטרים או נדחים שוב ושוב על ידי מעסיקים אין פלא שמאבדים אמון, שהפסימיות גוברת ואין מוטיבציה להמשיך ולחפש ולקבל שוב ושוב דחייה. לפעמים לא מוצאים עבודה "מתאימה" לא כי אין כזו בנמצא. שוק העבודה פתוח לכולם ומתקבלים אלה שמאמינים בעצמם שהם טובים ובוודאי יצליחו. ומי שאין לו אמון ביכולותיו יימנע מלהיכנס למצב בו הוא עלול להיכשל שוב, ולא "ימצא" עבודה על פי מידותיו ותמיד יהיו הסברים: התנאים אינם מתאימים, המרחק / השעות / החברה / השכר וכו' וכו'. (הוא הדבר בנושא שידוכים, לפעמים).
אם ביתך פוטרה בעבר בוודאי מלווה אותה תחושת כישלון ודחייה. ואם היא עזבה את העבודה כי הרגישה שאינה מצליחה בה, או שלא היה לה טוב בעבודה, בוודאי חשה לא יוצלחית, מישהי שלא הולך לה. כך וכך, היא מרגישה רע עם עצמה.
אי ההצלחה בעבודה חלחלה לתחומים נוספים בחייה. היא מסתגרת בתוך עצמה ומאבדת עניין בחברות ובבני המשפחה. הפגיעה בתחום אחד (בנוסף לכך שהיא אינה נשואה) מתפשטת ופוגעת בתחומים נוספים אצל אנשים עם נטייה פסימית. הפסימי חש שאירועים רעים משתלטים לו על כל החיים. למשל, אם שוק העבודה רווי בתחום בו הוא עסק, הוא יסביר את הדברים אחרת: "איני מצליח בכלום". אם מישהו יציע לו עבודה אחרת הוא יאמר: "כנראה הוא לא מצא אף אחד שרוצה את העבודה הזו". פיטורין הם תמיד לא פשוטים, אך האופטימי לא יישבר ויאמר "זאת הזדמנות בשבילי למצוא עבודה אחרת מתאימה יותר לכישורי". לעומת הפסימי שיאמר: "אני לא יוצלח, ואיני מתאים לשום עבודה מעתה ועד עולם". לאופטימי ישנה תחושת שליטה במצב, יכולת להתגבר על הטראומה ולחפש עבודה, לעומתו הפסימי מרגיש חוסר אונים, חוסר שליטה במצב, חלש וחסר סיכוי. הוא מתמלא חרדה ונופל לדיכאון. ודיכאונו אינו מאפשר לו לעשות את ההשתדלות המתבקשת.
לא ההלם עצמו גורם ליפול אל הדכדוך אלא התחושה של אי היכולת לשלוט במצב. כאשר קורה אירוע טראומטי (פיטורין) הוא גורם למצב של התלהטות רגשות (פחד). מצב זה נמשך עד שקורה אחד מהשניים: לומדים שיש את היכולת לשלוט בטראומה, או לומדים שאין את היכולת הזו.
אם לא היו פיטורין, רק עזיבה, עקב תחושות אי הצלחה אמתיות או מדומות (עקב צורך במושלמות), בבסיס זה היינו הך. אם האישיות יציבה, כישלון אחד לא ימוטט את תחושת הערך העצמי ולא יפיל. אם האישיות חלשה כל כישלון מערער.
אכן, קשה לך מאוד לראות את ביתך כאובה וקמלה, ואת מנסה לעודד ולעזור. אינני יודעת מה את אומרת ועושה, יש לנו נטייה לומר מילים חיוביות כמו: "אין מקום לדאגה, את יכולה, את תצליחי". אך מילים אלה אינן עוזרות כאשר הן נופלות על קרקע צחיחה. אם הבת מרגישה כישלון וייאוש, המילים החיוביות לא תשנינה את הרגשתה, להיפך, היא תחוש שאין מבינים אותה.
אין להאשים את ביתך. היא זקוקה לעזרה. אימא יקרה, לא נראה שאת יכולה בכוחות עצמך לעזור לביתך לצאת מהדיכאון בו היא נמצאת.
מה כן? אולי כדאי להביע אמפתיה. לתת לה הרגשה שאת מבינה כמה קשה לה. ברכות, ברגישות. אולי לשאול במה את יכולה לעזור לה, ואולי להציע עזרה מקצועית. לא כי היא בעייתית אלא כי המצב אינו פשוט ואת מנסה לעזור ואינך מצליחה. אולי יש מבחוץ אנשים שכן יוכלו. להביע זאת בעדינות וברגישות ובאכפתיות.