מאת: הניה

להניה שלום

אני כותבת לך בכאב רב. אישה נורמלית המתקרבת לגיל 40 אמא לחמישה. חיי המשפחה שלי טובים וילדי מביאים לי אושר. בעלי מפרנס את המשפחה. אנחנו מסתדרים איכשהו כלכלית, למרות שהכנסה נוספת לא הייתה מיותרת, במיוחד כשילדי הגדולים מתקרבים לגיל שידוכים. אך העניין הכלכלי אינו העיקר. מה שכואב לי זה שניסיתי שנים להסתדר בעבודה מסודרת ולא הצלחתי. לא סיימתי את לימודי ההוראה, כי היו לי קשיי התארגנות, הייתי מפוזרת ולא הצלחתי להשלים את המשימות הלימודיות. בבית אמרו לי שאני עצלנית ולא אוהבת להשקיע. דווקא כשנישאתי התגברתי על קשיי ההתארגנות. אך בנושא התעסוקה יש לי בעיה. ניסיתי עבודות מזכירות, משהו לא הלך, ניסיתי לפתוח פעוטון בבית ולא הייתה לי סבלנות, עבדתי כמוכרת בחנות, אך לא הרגשתי במקום, אני יודעת שיש לי כישרונות. מידי פעם כשנחה עלי הרוח אני כותבת ספורים אך לא עושה עם זה מאומה. ולעבוד בעבודות פשוטות ולהשתכר שכר מינימום קשה לי.

מאז ילדותי חלמתי על עבודה עם אנשים. בתחום מאתגר כמו, עזרה לאנשים במצוקה, אבל אני תקועה. החלומות אינם מתממשים ואני חווה תחושת דכדוך וחוסר מוצא. לאחרונה גם תפקודי בבית ירד. אני קמה בבוקר ואין לי חשק להתחיל את היום, ואז אני נזכרת במשפטים ששמעתי בבחרותי "עצלנית, את לא רוצה להתאמץ" ומתחילה להאמין שאני כזו. נשים אחרות עובדות 6-8 שעות מחוץ לבית ומנהלות בית למופת, ואני מבזבזת את זמני וחסרת מעש. עצלנית אמיתית. היש לי תקנה?!



תמי



תמי יקרה, חבל שזו המסקנה שהגעת אליה. התפוקות שלך בבית ובחוץ אינן משביעות את רצונך ואז את מתחילה להאמין שאת פשוט אדם עצלן. עצלנות אינה תכונה מולדת. כל בני האדם נולדים עם דחף לייצר ולהיות מועילים, וזה באמצעות הישגים בתחומים שונים: למודים, משפחה, עבודה. וכשזה אינו קורה הדימוי העצמי נפגע. חלק משמעותי מהזהות שלנו נובע ממה שאנו עושים. וכשהעשייה לקויה אנו מרגישים לקויים. אנצל את ההזדמנות שנתת לי להרחיב מעט בנושא חשוב זה. אנשים רבים מסתובבים בעולם עם תחושות דומות לשלך. כשנרשמות "לזכותם" בטעות תוויות של עצלנות.

הפסיכולוג ד"ר מל לוין חקר את נושא העצלנות והגיע למסקנה, שליקוי נוירו – התפתחותי מזערי עלול לשבש את יכולת היצור של הילד או המבוגר. אלה הם כשלים סמויים הגורמים לכשלים תפוקתיים בלימודים ובהמשך במהלך החיים כבוגרים. (אין מדובר בהפרעת קשב ובליקויי למידה אך הרבה פעמים רואים את הבעיה כבעיית קשב). אלא בחולשות ספציפיות בתחום כמו זכרון, שפה, תפקוד מוטורי ותהליכים אחרים הנדרשים ללמודים ומונעים מילדים אלה את הצלחתם. למרות שהם נבונים ואינטליגנטים ביסודם.

לילדים ומבוגרים אלה קשה להם עם עצמם מה עוד שהסביבה משדרת שהם "אינם מממשים את הפוטנציאל שלהם".

הכשל התפקודי מתפתח לעיתים בגיל ההתבגרות, כאשר דרישות הסביבה גוברת והתפוקה אינה בהתאם. החדשות הטובות הן שניתן לתת תשומת לב למאפייני האישיות החזקים ולעזור לאנשים אלא לפנות לכוון המתאים להם. לדבריו של הדוקטור, לא אחת אנשים נכשלים בבחירת עתידם המקצועי, וכך נוצרים כשלים תפקודיים נוספים, כפי שקרה לך תמי, פה לא הלך שם לא הלך, לא הרגשת שאת במקום הנכון. יש תסכול. "אני יודעת שיש לי כישרונות" אך תקועה מבלי יכולת לממשם ואז נוצר דכדוך והתפקוד יורד עוד יותר.

 "היצרנות ניזונה מן ההצלחה" אומר ד"ר לוין "המח מתעד כל ניצחון וכל הפסד". אי הצלחה ממושכת יוצרת תחושות של כישלון וייאוש. ומשתקת את המח. כישלון מוביל לעוד כישלון. הצלחה יוצרת אנרגיה המובילה לעוד הצלחה. "הכישלון" שאת חווה בתחום התעסוקתי התחיל להשליך גם במקום הבטוח שלך, הבית. שם דווקא חווית הצלחות עד לאחרונה. את מנסה לתת הסבר למה שקורה לך, אולי יש לי הפרעת קשב שלא אובחנה? התווית הזו נעשתה מודרנית מאוד ומלבישים אותה גם על מי שאינו קשור אליה. אולי יש מקום לפזר את הערפל סביב מה שקורה לך?! עדיין לא שמעתי על מטפלים בארץ המאבחנים את הליקויים הנוירו התפתחותיים עליהם מדבר ד"ר לוין. אך גם ללא אבחון כזה חשוב שתביני שכנראה יש לך מספר נקודות חולשה, אך מה שחשוב יותר שתזהי את נקודות החוזק שלך ותתחילי לתת להם ביטוי. אחד מגדולי המוסר אמר: "אוי לו לאדם שאינו רואה את חסרונותיו, אך אוי ואבוי לו אם אינו רואה את מעלותיו משום שאת כלי עבודתו אינו רואה".

את עדיין צעירה, ישנם כאלה שבגיל זה רק מתחילים לחשב על יציאה מהבית, את מספרת שתמיד חלמת על עבודה עם אנשים, על עזרה לאנשים במצוקה. לצורך זה נדרשים כשורים מסוימים בסיסיים. בלעדיהם – אין טעם להיכנס לתחום. אלה הם כישורי אמפתיה, רגישות, תקשורת חיובית. אם יש לך אותם, קדימה לכי להתמקצע... את בוודאי יודעת שהיום "כישורים טבעיים" בלבד אינם מספיקים.

אולי ישנם תחומים נוספים שמדברים אל ליבך?! אולי כדאי לעבור מבדק של התאמה מקצועית?! אולי את טובה בכתיבה?! כשנחה עלייך הרוח את עושה זאת. אך לא מנסה לעניין איש בתוצר. אולי אינך מאמינה שיהיו לך "קוראים"?! ואולי את טובה בהרצאות אך אינך מאמינה שיהיו לך "מאזינים"?! תחומים אלה אינם דורשים לימודים ממושכים מאוד ויכולים להביא סיפוק רב. אם אכן את תקועה בגלל ביטחון עצמי ירוד, אולי תזדקקי למעט עזרה לשיפור הדימוי העצמי שלך ואולי אימון אישי יסייע למימוש הפוטנציאל. בכל מקרה כדאי להקשיב לקול הפנימי. ולעורר את התקווה.





ציפי היא היום כתבת ידועה בעיתון נשים, שנים היא בהתה בערבים והמציאה לעצמה סיפורים. לפעמים כתבה קטעים ולא יותר, ותמיד הייתה עסוקה בלחפש פרנסה. לקח זמן עד שהיא הבינה שהאוצר נמצא אצלה, ושאפשר להתפרנס מכתיבה. ש"מותר" להשתמש בכישרון, ולהוציאו לרשות הרבים: להציגו בפני העולם ולהתפרנס בכבוד לא מעבודות מזדמנות פה ושם, שאינן נותנות ביטוי אלא ממה שהיא טובה בו. היא נוכחה לראות שיש קהל שקורא בצמא את מה שהיא מעלה על הכתב.

רחל עבדה בהוראה שנים. מאורעות החיים השתנו והיא עברה לעיר אחרת. לא הייתה משרת הוראה שחיכתה לה שם. לשבת בבית לא הייתה אופציה בשבילה מכל בחינה. "אני לא יודעת מה הייתי רוצה ויכולה לעשות חוץ מהוראה". "ומה בכל זאת היית בוחרת לעשות אילו יכולת לבחור?" שאלתי אותה. "איני יודעת, אבל תמיד חשבתי שכשאפרוש לגמלאות מההוראה אתפנה לעבודה עם נערות, אולי כאם בית, אולי כיועצת" השיבה, "אז למה שלא תעשי זאת כבר עכשיו?" רחל חשבה שהיא צעירה מידי, חסרת ניסיון, מי בכלל ירצה בה? הקול הפנימי המחליש תמיד מוצא "סיבות טובות" להישאר תקועה.

לאה היא מתלבטת מדופלמת. מתקשה בהחלטות, גם החלטות פשוטות כבדות עליה. כן לקנות / לא לקנות. חצאית שחורה או חצאית כחולה, לאכול עכשיו חלבי או בשרי. בכל מישור בחיים היא מתקשה לבחור. אז מה הפלא כשהייתה צריכה לבחור בסמינר את המסלול היא לא יכלה לבחור ופשוט נקלעה לגרפיקה, כי שם נשאר מקום פנוי. וכמובן שבהמשך לא נחלה הצלחות מי יודע מה / והשכר בהתאם. עכשיו ברור לה שהיא חייבת שינוי. לעשות דבר שהיא באמת רוצה לעשות... וזה לא פשוט לה. לבחור פרושו להתחייב, לקחת אחריות, לעשות, להצליח.

דבורה הייתה "ילדה טובה" מאז ומעולם, ההורים ציפו שתהיה מורה בישראל, אמא פספסה את ההוראה וראתה בבת שלה מגשימת חלומה, וחוץ מזה, משכורת לא רעה, וחופשות המתאימות לאם בישראל. מה צריך יותר מזה? דבורה ידעה שהיא לא בנויה לעמוד בפני כיתה. שיעורי הדוגמא היו סיוט בשבילה, גם כשקיבלה עבודה קבועה כמורה, היה קשה לה להשיג משמעת בכיתה של ארבעים ילדות תוססות. הנאה וסיפוק לא היו.

סימה היא פרפקציוניסטית לדוגמא, הכל צריך להיות מדויק, מחושב, מאה אחוז! היה לה חלום לפתח עסק, היו גם האמצעים הכלכליים לכך, אבל עינויי ההגשמה היו כה מסובכים, איפה? ומתי? ואיך? ומה? כך שהיא העדיפה להרים ידיים ולא לעשות מאומה. שב ואל תעשה עדיף מלעשות בדיוק מושלם. האנרגיה הנדרשת למושלמות היא אינסופית. סימה וכמוה אחרות שכחו דבר קטן. שהאויב הכי גדול של הטוב הוא הטוב מאד, ושגם טוב זה יותר טוב מלא כלום.







מומחים בייעוץ מקצועי אומרים אחרי זיהוי התקיעות: "אני תקועה בתחום המקצועי" (ולא בכל תחום אחר בחיי) מגיע השלב בו יש להתמודד עם תחושת "הריק", להקשיב לאני הפנימי כדי להתרכז בהכנה לחיפוש החזון האישי. ואז מגיע שלב זיהוי החזון: לאן אני רוצה ללכת?! לפעמים זה לוקח זמן, לא להיחפז. יש סיבות טובות לכך שהחלום נסתר מאתנו. לעיתים חסרים כלים להגשים את החלום, לפעמים ישנה התנגדות סביבתית ואין מנוס מלגנוז את החלום. כן יש גם כאלה. מכל מיני סיבות אנשים נאלצים להשלים עם זה ש"תשוקת העשייה" לא תתגשם לעולם. ובמקרה הטוב כשהדרך להגשמה פתוחה בסיעתא דשמיא מתעוררות שאלות של אימון בדרך להגשמה. איך? מה המסלול? מה הקצב? מי יתמוך וילווה? ככל שהמסלול ברור יש יותר סיכוי להצלחה. השלב הבא הוא שלב ההגשמה. כשזה מגיע אומרים אנשים "סוף סוף אני עושה את מה שאני רוצה" "אף פעם לא הרגשתי שלמה כל כך" "אני קמה בבוקר עם תחושת אנרגיה אינסופית".

ספרתי לך תמי יקרה על חלומות והגשמתם. כרגע את בתוך התקיעות, חסרת אנרגיה "עצלנית אמיתית", לדברייך.

ד"ר לוין אינו מתכוון לתת לגיטימציה לעצלנות. "מצטערת יש לי בעיה בניהול זמן/ בהתארגנות" לדבריו, זו היא אי לקיחת אחריות. כוונתו בספרו "מיתוס העצלנות" היא לא להסיר אחריות, אלא לקחת אחריות. יש לך בעיה לא מצאת את עצמך מסיבה זו או ואולי מסיבות נוספות בעבודה מתאימה ומספקת. קחי אחריות. אולי תצטרכי לעבוד קשה יותר אך הדרך אינה חסומה. איש אינו בוחר בעצלנות, עצלנות היא מיתוס, אין דבר כזה. אולי יוכלו "העצלנים" לגלות את נקודות החוזק שלהם ולמצא להן אפיקים. כדי שחייהם יהיו עשירים, כדי שיהיו יעילים עבור עצמם ומועילים לחברה.



יש מי שפגשו את אביבם בצעירותם, ויש מי שהאביב מחכה להם באמצע חייהם. אלה הם מאחרי פריחה, מאחרי אביב. הכל על פי תוכנית אלוקית שנקבעה להם על ידי בורא עולם. תוכנית שאנו אמורים לבצע בכל מובן, אישי משפחתי, מוסרי. גם מקצועי, כי מקצוע יכול להיות רק סתם מקצוע, אך הוא יכול להיות גם יעוד.



ובענין זה אומר ה"לב הטוב" על חובת הלבבות (שער הביטחון פרק ג'). "ומאחר שהוכחנו כי מחובת בני האדם לחזר אחרי אמצעים שיתפרנסו על ידם נבאר עתה כי אין חיוב לחזר אחר כל אחד מאמצעי הפרנסה הבאים לידו, אלא בידו לבחור לעצמו את אותו האמצעי שהוא מתאים ביותר לתכונותיו............... ולכל אדם יש תשוקה ונטייה למקצוע או למסחר מסוים יותר מאשר למקצועות וענפי מסחר אחרים, מפני שהקל הטביע בו אהבה וחיבה לאותו מקצוע או מסחר".

"שכל אדם מסוגל למקצוע או מסחר מסוים, בהתאם למידותיו ומבנה גופו. ומי שמוצא במידותיו ובטבעו תשוקה אל מקצוע מסויים... יחזר אחרי אותו מקצוע ויעשה אותו מקצועו להשגת מחיתו, ויעסוק בו ברצון".

המשאלה האנושית לעשות עבודה בעלת משמעות היא צורך קיומי, ישנם שמוצאים את הכוון בתחילת הדרך, ואחרים נתקעים ונאבקים וכואבים ומתוכם כאלה שמתייאשים מלמצא את הכוון ומרימים ידיים, ואחרים כן מצליחים לגלות את עצמם מתוך החיפוש ולממש חלומות. אל תרימי ידיים. אולי האביב מחכה לך עכשיו. בימים נהדרים אלה של פריחה וצמיחה אולי תוכלי לאסוף כוחות, מתוך עצמך, מתוך סגולת הימים. כל אחת והאביב שלה!





מאת: הניה



כאשר הצהרתי שבוע שעבר שעצלנות היא רק מיתוס, התבססתי על דעת מומחים, על דעתו של ד"ר לוין שחקר את נושא "הכשל התפוקתי". אני מניחה שלפחות מעט מבוגרים הרימו את ראשם והרגישו פחות אשמים. ובו בזמן גם מספר הורים הבינו ש"הילד אינו אשם", יש לו פשוט קושי אמתי.

ילדים הלוקים בכשל תפוקתי הינם קורבנותיה התמימים של מערכת החיווט בתוך מוחם. הם סובלים מלקויות מסוימות באזורי המוח האחראים להיבטים חיוניים כמו זיכרון, שפה, תפקוד מוטורי, פגם ביכולות לייצר רעיונות, פגיעה באחד או יותר מסוגי הארגון ותהליכים אחרים הנדרשים ללמידת מקצועות בית הספר. הפערים באזורים אלה נקראים ליקויים נוירו-התפתחותיים. חלק מהם מולדים וכמה מהם נרכשים. חלקם נובעים מסיבות גנטיות ואחרים מהשפעת הסביבה. אך מקורם של רוב הליקויים פשוט אינו ידוע.

כאשר נתקלים בילד הנראה כ"עצלן" חובה לבדוק את התסמינים הנ"ל. עם זאת, יש לזכור, שתפקודים נוירולוגיים אלו אינם פועלים בחלל ריק. הם נמצאים באינטראקציה עם השפעות נוספות. גם חיצוניות-סביבתיות, וגם תכונות אישיות. הפעם אתייחס לגורמים החיצוניים  המשפיעים על ליקויים אלה.  

מצב כלכלי משפיע על קשיי למידה בכלל, ועל אלה הקשורים לכשל תפוקתי בפרט. כל ילד זקוק לתזונה טובה וללמידה בתנאי רווחה. על אחת כמה וכמה ילדים אלה. כיתות צפופות, ותנאי חיים קשים, ישפיעו על ירידה בתפוקה. למרות שלעתים דווקא "מבני עניים תצא תורה", ורבים שחיו בחיי עוני הצליחו להשתחרר ממנו לרווחה כשבגרו.

ישנה סכנה גם בחיי עושר ופינוק. ילד שלא הרגילוהו לדחות סיפוקים, יתקשה להשקיע מאמצים בלמידה ובעבודה.

גורם משפיע נוסף הוא המתח. ילדים ומבוגרים החיים במתח מתמיד, מכל מיני סיבות, יסבלו מכשל תפוקתי. גורמי מתח הם מצבים משפחתיים בעייתיים, אובדן, מחלה, השפלה. יש מי שיוכל להתגבר יותר על מצבים אלה ולא ייתן להם להשפיע על עבודתו, ויש מי שלא יוכל להניחם בצד. עם זאת, נדרש לחץ במינון נכון כדי לעודד יצרנות. תלמידים שחשו כמות מסוימת של חרדה הצליחו יותר מהשאננים ומהחרדתיים מאוד מאוד.

גם האנשים הנמצאים בסביבתנו משפיעים על רמת התפוקה שלנו. החיים בסביבת הורים יצרניים יכולה לעודד ליצרנות. הורים או מבוגרים אחרים המתקשים ביצירת תפוקה ישמשו מודל לחיקוי וישפיעו גם על ילדים החיים בסביבתם.

גם לבתי הספר השפעה. ישנם בתי ספר שמאתגרים ילדים להתמודד עם עומס ותפוקה. שעורי בית אמורים לפתח תפוקות כמו גם התמודדות עם מאמץ מנטלי, ארגון חומר, ניהול זמן ועמידה בלוח זמנים - מיומנויות שישמשו אחר כך במהלך החיים כבוגרים.

לא אחת נשמעות טרוניות נגד רמת לימודים לכאורה גבוהה מידי בסמינרים וגם בבתי הספר היסודיים. על מה ולמה להעמיס כל כך על תלמידותינו היקרות?! ובכלל האם כל הידע הזה משרת אותן בעתיד? טענות הנראות לפעמים מוצדקות. אך יש גם צד שני למטבע. העומס והמאמץ אמורים לפתח את יכולות הבנות בעתיד. לפתח תכונות של עמידה בזמנים, ארגון והתמודדות עם מאמץ – וזהו אתגר מועיל בחיים כאימהות, כעקרות בית וכמפרנסות.

בוודאי שלא נפקד מקומם של ההורים בללמד ילדים לעבוד. הורים אינם רק מספקי צרכים של ילדיהם. הם אמורים להפעיל את סמכותם לחינוך, לעבודה ולעבודה קוגניטיבית. וזאת על ידי מודל לחיקוי ועל ידי ניהול דיונים עם הילדים בענייני מוסר והשקפה, ולהבדיל, בענייני אקטואליה ובהחלטות הנוגעות לחייהם.

מכירים את ההורים שמעודדים את ילדיהם ללמוד ולהשקיע בשיעורים אפילו יותר ממה שנדרש, ואף לגשת למבחנים (אפילו לא מבחני חובה) "כי רק כך תגדלו לחיי תורה", כי "כך מתקדמים בחיים", לא מתוך אווירת לחץ אלא מתוך שיתוף פעולה ואווירת למידה. כי גם אבא לומד כל שעה פנויה, ואימא גם היא אינה מבזבזת את זמנה. הורים כאלה משמשים מודל לחיקוי ומעוררים מוטיבציה. תחושת הסיפוק כתוצאה מהתפוקה נותנת הרגשה טובה ומפתחת דימוי עצמי חיובי.

הורים המוותרים לילדיהם בכל שטח, ואם לילד קצת קשה מכל סיבה וגם מתוך קושי נוירולוגי מזערי, אז "לא נורא, יש עוד דברים בחיים", מחלישים אותם ואינם מעודדים ליצרנות. הראייה האומרת: בית הספר נועד ללמידה והבית לבילוי ולמשחק, הופכת את המסגרת הלימודים למשהו של אין ברירה ושצריך להשלים אתו. אך כאשר הלמידה ממשיכה בכל שעות היום, היא הופכת לאידיאל ומחזקת את היכולת להשקעה ולמאמץ.

תחרות היא גורם מעודד תפוקה. "קנאת סופרים" היא חיובית. לעתים ילד חלש המרגיש שלעולם לא יוכל לעמוד בתחרות מול אח או הורה מוצלח, ירים ידיים ויצא מהתחרות, ויגיע לשיתוק. במצב כזה חשוב למצא את נקודת החוזקה של הילד ולתת להם מקום. "היצרנות ניזונה מן ההצלחה", אומר ד"ר לוין. "המוח מתעד כל ניצחון וכל הפסד". אי הצלחה ממושכת יוצרת תחושות של כישלון וייאוש ומשתקת את המוח. כישלון מוביל לעוד כישלון. הצלחה יוצרת אנרגיה המובילה לעוד הצלחה.

גם אם נכון שלהצלחה צריך תזמון טוב וניצול הזדמנויות. וקצת מזל לא יזיק אף פעם, - אך אין לבטל את יכולת העבודה כגורם משמעותי מאוד בהצלחה. היזם העלה ברגע הנכון את הרעיון המבריק והתחבר לאיש הביצוע בדיוק כאשר נוצרה ההזדמנות והשוק היה צמא לתוצר, וכך נחל היזם הצלחה ענקית בסיעתא דשמיא. אך אילולי היה איש יצרני היודע לעבוד, אולי לא היה נוחל הצלחה שכזו. "הורים חייבים לחפש באופן תמידי אחר ניצוצות הכישרון של ילדיהם בכל מיני תחומים. וכשהם מוצאים אותם, לייצר כמה שיותר הזדמנויות שבהן יהיה אפשר להדליק את הניצוצות הללו" דברי ד"ר לוין.







מאת: הניה

בפעם הקודמת דנו במספר גורמים חיצוניים המשפרים או משבשים את התפוקה. הפעם נתייחס לגורמים פנימיים המשפיעים על התפוקה: מקדמי תפוקה הנמצאים בתוך המוח.

מוטיבציה ושאפתנות – ישנם אנשים עם "מכוונות פנימית"  ליצר, לא בשביל שבחים ותהילה, אלא בשביל עצמם, ולאלה הסיכויים המרביים להגיע להישגים. אמנם גם ה"וורקהוליקים" (המכורים לעבודה) מגיעים לתפוקה גבוהה, אך השאפתנות שלהם מונעת מהצורך להרשים אחרים או להוכיח לעצמם שהם מסוגלים, מה שמוביל אותם להתמכרות לעבודה. אמנם השאפתנות מובילה אותם קדימה, אך אינה מלווה בתחושת סיפוק ורגיעה.

לצדם של אלה, נמצאים חסרי המוטיבציה. כאלה שאינם מנסים כלל להגיע להישגים. לפעמים טועים לחשוב שזו תכונה מולדת, אולי לפעמים אכן כך, אך בהרבה מקרים ילדים ומבוגרים מציבים לעצמם רף נמוך כדי לא להרגיש אכזבה וכישלון. אדם כזה יגיד: "לא בא לי לעבוד קשה". ד"ר לוין יענה לו: "זה בסדר כל עוד לא הגעת למסקנה זו משום שלא תוכל להצטיין גם אם תרצה".

אופטימיות – אופטימיות היא תכונה מובילה לחיים. אין על כך וויכוח. ככל שנרגיש אופטימיים יהיה לנו יותר סיכויים ליצר ולהצליח. מכירים את הפסימיסט שאומר "זה לא בשבילי, אני לעולם לא אעשה זאת", "זה קשה מידי, לא בשבילי". הוא מוותר מראש לפני שניסה. הורים ומורים המשלימים עם הפסימיות של הילד מקבעים אותה. הוא עלול לאבד כל מוטיבציה. לעומת זה העידוד לנסות מסוגל לעורר מוטיבציה. למשל, על ידי חיזוקים כל פעם שהוא התגבר על הפסימיות והשקיע מאמץ. כל פעם שילד פסימי מתגבר ומשקיע מאמץ ומצליח לעמוד באתגר, כפי שקורה במרבית המקרים, אומרים לו משהו כמו: "אתה רואה, יכולת להיות אופטימי". אמירה כזו מלמדת ילדים ומבוגרים לפתח את התכונה החסרה להם.

יוזמה – זוהי הנכונות לעשות יותר ממה שמצופה מאתנו. רבים מאתנו נולדו עם היכולת הזו ואחרים חסרים אותה. אין ספק שזו תכונה שאינה "מעודדת" כשל תפוקתי. כישרון מהול ביוזמה – זהו סוד התפוקה. סוד ההצלחה זהו סודם של האנשים המגיעים גבוה. לעתים הם מתחילים בנקודת מוצא נמוכה, בתפקיד סתמי בחברה, אך בזכות היוזמה והכישורים הם מתקדמים ומתברגים בראש החברה. לעומתם, חסרי היוזמה נתקעים בתפקיד שולי ותקועים בו כל החיים.

משה התחיל כמחסנאי ונשאר מחסנאי. לעומת זה יהודה התחיל גם הוא את הקריירה כמחסנאי, אך היוזמה והמעוף שגילה קדמו אותו להיות מנהל מחלקה, גם כאן הוא לא שקט על השמרים והיום הוא סגן מנהל חברה בעלת שם. יש לו כוונות טובות להגיע רחוק.

גמישות ויכולת התאמה – לבעלי תכונה זו פוטנציאל להתקדם ולייצר. המתקשים להסתגל לבוס חדש, לתנאי עבודה חדשים, ייתקעו במערכת ויפיקו פחות. הוא הדבר לגבי תלמידים המתקשים להתרגל לדרישות ולשיטות של מורים שונים. זו הילדה שמחנכת כיתה ו' הצליחה לעזור לה להפיק ציונים טובים, אך המחנכת של כיתה ז' כל כך שונה, והילדה לא הסתגלה, והתקדמותה נעצרה. לילדים נוקשים מידי חסרה הגמישות להסתדר, לוותר, לשנות כיוון. ילדה כזו התחילה בפתרון לשאלה מתמטית בכיוון מסוים ונתקעה והיה לה קשה מאוד לשנות כיוון ולנסות גישה אחרת. כאילו חסרה הדרך לסגת ולחזור דרך שביל אחר. ילד הסובל מנוקשות, חוסר יכולת לשנות את דעתו ולנסות משהו אחר, יתקשה בתפוקה. ניתן לעזור לו על ידי העלאה של כמה שיטות לפני שהוא ניגש לביצוע התרגיל המתמטי, למשל. ורק אז לבחור את האפשרות הנראית לו.

כושר התאוששות – אי היכולת להתאושש אחרי נפילה מובילה לכשל תפוקתי. יש שנופלים ואינם מסוגלים לקום ויש שנופלים וקמים וממשיכים. ילדים שהיו חלשים בלימודים יכולים להפוך למבוגרים מצליחים בזכות כושר העמידות שלהם. הימצאות מבוגרים תומכים בסביבה מסייעת לפיתוח כושר זה, בנוסף ליכולת המולדת. ילדים אלה יודעים גם להשתמש בחוזקות שלהם.

שבי התקשתה כתלמידה. ציוניה היו בינוניים ופחות, למזלה הוריה קבלו אותה כפי שהיא ולא השוו אותה לאחותה שהייתה התלמידה המצטיינת בכתתה, ההורים דרשו השקעה בלימודיה אך הבינו שאלה אינם הצד החזק שחלה. מגיל צעיר שלחו אותה ללמד נגינה תחום שהיא אהבה והוכיחה את עצמה בו. בעתיד היא תוכל גם למצוא בו את עתידה המקצועי.

לחץ חברתי – תלמידים עלולים לא להשקיע בלימודים בגלל היותם עסוקים מידי בחבריהם: מה יאמרו עליהם ואיך מסתכלים עליהם, ואיך מקבלים אותם. לחצים חברתיים יוצרים "רעש" הפוגע בתפוקה. אין זה אומר שיש לזלזל בקשרים חברתיים, אך גם לא נכון לתת להם עודף מקום באופן שיפגעו ביצרנות. הוא הדבר לגבי מבוגרים במקום עבודתם. החברה היא גורם משני בעבודה. הגורם הראשון הוא התפוקה.

ניצול של החוזקות – עלינו למצוא את הצדדים החזקים שלנו ולתת להם את המקום במסלול המקצועי שלנו. אנשים נתקעים בעבודה שמאמללת אותם כי הכוחות שלהם אינם מותאמים לדרישות העבודה שלהם. אוי ואבוי לו למי שבחר בקריירה של מנתח והוא סובל מתפקוד מרחבי לקוי. גם מורה עם בעיות שפה לא תהיה מאושרת בתפקידה. בדוגמאות אלה מובלטים הליקויים, והתפוקה תהיה בהתאם.

דאגנות וחרדה – פוגעים בתפוקה. החרדה גוזלת אנרגיה ופוגעת גם בהערכה העצמית. תלמידים ומבוגרים שנחלו כישלונות רבים עלולים לחוש חרדה מכישלונות נוספים והסיכוי להישגים יורד בהתאמה.

גם דכאון אינו מנבא טוב להצלחה ולתפוקה. טפול נכון בהפרעות אלה מעלה את הסיכוי ליצרנות. ד"ר לוין מציין שלעיתים לא ברור מה גורם למה. תפוקה נמוכה הגורמת לדכאון או דכאון הגורם לתפוקה נמוכה. סביר להניח שזה וזה נכון.

רמת תובנה – ישנם אנשים שרמת התובנה שלהם עוזרת להם לגלות מה הציפיות מהם בעבודה או בלימודים. אסתר, תלמידת סמינר מצליחה, והיא יודעת שהמחנכת שלה אוהבת עבודות יצירתיות ואילו המורה לגיאוגרפיה מעדיפה עובדות יבשות. אסתר מתאימה את עצמה למורותיה ומגיעה להישגים יפים. אלה מחזקים את ביטחונה ומעודדים אותה להציע את עצמה כמדריכה לכיתה גבוהה. היא יודעת לאבחן את הציפיות וליצר תפוקה בהתאם לציפיות שלכאורה לא היו גלויות. היא יודעת לפרש את הכללים הלא כתובים של ההישגיות.

הוא הדבר לגבי מבוגרים היודעים לקרוא את המפה ולהתאים את עצמם לדרישות התפוקתיות של מנהליהם.

עלינו לתת את הדעת לנושא הכשל התפוקתי. הסובלים ממנו משלמים מחיר יקר, החברה כולה משלמת מחיר: מחירם של תרופות אנטי דכאוניות, מחיר האבטלה, מחיר האנשים שיצאו ממעגל החיים – מן הראוי להשקיע משאבים לפתר את הבעיה מהשורש. ולא לכבות שריפות.





מאת: הניה



גולדי בת האחת עשרה נעשתה מכונסת לאחרונה. אינה יוצאת אחה"צ לחברות. אפילו הפסיקה לקרוא ספרים, דבר שאהבה מאוד. אין לה חשק לקום בבוקר לבית הספר. פתאום סרבה ללכת לחוג התעמלות שהוריה רשמו אותה אליו בהיותה קצת שמנמנה וכבדת גוף. כשהוריה שאלו אותה מה קורה לה, היא ענתה: "תעזבו אותי, רע לי". הוריה פנו לייעוץ. בפני הפסיכולוגית היא פתחה את סגור ליבה: חברות צחקו לה בשיעור ההתעמלות. היא לא הצליחה לתפוס את הכדור, לרוץ במהירות כמו חברותיה. במשחקי חבל לא הולך לה, חברות לועגות לה. היא מרגישה נורא עם הגוף שלה. תחושת חוסר ערך משתלטת עליה.

גם בלימודים לא הולך לה במיוחד. קשה לה בכתיבה, היא כותבת לאט, כתב ידה בלתי קריא, ועל כן נמנעת מהכנת שיעורי בית.

זה הצד החלש של גולדי. יש לה גם צדדים חזקים, שכרגע, בזמן משבר, כאילו נעלמו. אך הם היו ועדיין קיימים. מוחה שופע רעיונות. כישורי השפה מצוינים. היא מתבטאת בעל פה באופן מרשים. היא יצירתית בקישוט שולחן שבת באומנות, ותמיד הצליחה במשחקי חשיבה.

מתגלית אצל גולדי סתירה בין ביצועי כתיבה וקשיים מוטוריים, לבין יכולת חשיבה יצירתית ויכולת ביטוי לשונית. היא שמעה תלונות  ממורותיה והוריה: "את יכולה להצליח יותר"... "אם רק תתאמצי..." התייחסו אליה כאל ילדה שאין לה מוטיבציה, עצלנית. הילדה המסכנה כלל לא הייתה עצלנית, היא סבלה מכשל תפוקתי. עד לנקודת השבר...

הקושי שלה בתחום המוטורי היה גם במוטוריקה העדינה, מה שפגע בכתיבה. הלקות הלקות במוטוריקה הגסה הפכה את שיעורי ההתעמלות לחוויה מביכה עבורה. היא התקשתה גם בתפיסת המרחב. משקל היתר לא היטיב עמה, הגביר את המגושמות שלה וגרם לה להמעיט בתנועה. כדי להגן על כבודה היא נטתה לכיוון של הימנעות וחוסר פעילות. היא הרגישה שהיא מאכזבת את הוריה ואינה עומדת בציפיותיהם: "עלייך להתאמץ יותר", טענו. לאט לאט הופיעו הסתגרות ודיכאון.

ילדה עם ראש מבריק ודימוי עצמי אפס.

גולדי היא ילדה שכישוריה נמחקו בגלל לקות מסוימת. כמוה ישנם ילדים ומבוגרים רבים הסובלים מכשל תפוקתי - מושג שהופיע בכתבה "אולי האביב מחכה לך" (מושג חדש בשבילי, אך נראה לי משמעותי ויכול להסיר את הכתם מעל ה"עצלנים").

לדעתו של ד"ר מל לוין, "מגבלה מוחית מזערית משבשת את התפוקה של ילדים ומבוגרים ונדמה לעתים כאילו הם עצלנים. אבל, עצלנות אינה תכונה מולדת. כל בני האדם נולדים עם דחף לייצר ולהיות מועילים. וזה באמצעות הישגים בתחום לימודים, משפחה וקריירה. אך משהו מכשיל את הדחף הטבעי  הזה. הכשל פוגע קשות בדימוי העצמי, כי חלק משמעותי מהזהות שלנו נובע ממה שאנו עושים, וכשהעשייה לקויה, אנו מרגישים לקויים. התפוקה והמאמץ אינם עומדים בציפיות של ההורים, המורים והמעסיקים. המואשמים בתפוקה הנמוכה אינם אשמים. הם אינם עושים זאת מעצלות, ובוודאי שלא בשביל להרגיז.

אין אפשרות להיות יצרניים בכל התחומים. לכל אדם תכונות המסוגלות להוביל ליצרנות בתחום זה או אחר. השאלה היא האם 'קווי' הייצור הגופניים והמנטליים פועלים כשורה, האם הם עושים את העבודה".

ד"ר לוין הינו רופא ילדים שמתמקד שנים בתקלות תוך – מוחיות ומכשילות הישגי ילדים בלימודים. מעבר ללקויות הלמידה המוכרות, חלקם של הילדים סובלים מכשלים סמויים הגורמים לכשלים תפוקתיים בלימודים ובהמשך במהלך החיים כבוגרים. חלק מהליקויים מולדים וחלקם נרכשים. ילדים אלה טובים בלמידה אך חלשים בעשייה. נראה שהם סובלים מליקויי עבודה. מוחם מצטיין בקליטה אך נכשל בייצור. קשה להם עם עצמם, מה עוד שהסביבה משדרת שהם "אינם ממשים את הפוטנציאל שלהם".

ילד כזה לא יכין את שיעורי הבית, כשיתבגר הוא עלול לא להגיע בזמן לעבודה, או לא להגיע בכלל לעבודה. הוא לא יבין את עצמו, אחרים בוודאי שלא יבינוהו: קשה לו להיפרד בבוקר מהמיטה?! הלא זו עצלנות בכבודה ובעצמה! אחרים שסבלו מכשל תפוקתי בגיל בית הספר, יגדלו דווקא למבוגרים יצרניים, אם זיהו את התחום היצרני בו הם טובים ופנו לממש אותו. לעתים ילדים סבירים יפתחו כשל תפוקתי בגיל ההתבגרות כאשר דרישות הסביבה תגברנה והם אינם עומדים בתפוקה המתאימה. ד"ר לוין המלווה ילדים אלה נותן תשומת לב למאפייני האישיות החזקים מחד ולנקודת התורפה מאידך, ועוזר למטופליו לפנות לכיוון המתאים להם.

אך, בחיים אנשים נכשלים בבחירת עתידם המקצועי. וכך נוצרים כשלים תפקודיים בעקבות סתירה בין תחומי העניין לבין היכולות האמתיות. בחורה שניסתה לעסוק בפסיכותרפיה ולא הלך לה אמרה: "נפש האדם מאוד מעניינת אותי, אבל בפועל חסרים לי כישורים אמפתיים, ואז בחרתי במקצוע הלא נכון". בחירה שהובילה לכשל תפקודי.

למרות שהרבה דרכים מובילות לסיפוק ולאושר: היכולת לייצר מערכת יחסים חיובית, עזרה לזולת, רוחניות, קרבה משפחתית, הנאה מקריאה, לרוב אין זה מספיק. אנו שואפים להעלות על נס הישגים! אנו רוצים להרגיש פרודוקטיביים! כשזה לא קורה נרגיש חוסר הצלחה, כישלון. המסקנה המתבקשת – חבל להתאמץ... מכאן עלולים ליפול למדרון של הרס עצמי.

כשאין מבינים את הגורמים ואת התהליכים, מאשימים את האדם בעצלנות. עצלנות היא מיתוס, אומר דוקטור לוין. אין דבר כזה, כולנו שואפים להיות יצרניים. כולנו מחפשים הכרה וסיפוק. זהו דחף בסיסי אנושי, וכשאדם אינו מצליח לממש זאת, אין להאשימו. נכון יותר להבין מה משבש את הנטייה הטבעית לייצר ולנסות לעזור לו. זהו כבר תחומם של אנשי המקצוע. ד"ר לוין הוא אחד מהם, והוא מציג בספרו "המיתוס של העצלנות" מקרים בהם טיפל. הוא מתאר את הליקוי העצבי ומציע דרכים להתמודד עם המוגבלות הזו.

עצם זיהוי הקושי וקריאתו בשם עוזרת מאוד לשיקום הביטחון העצמי. הילד / המבוגר כבר אינו עצלן או טיפש או מפגר, אלא יש לו בעיה מוחית ספציפית וניתן להיעזר ולהשתמש בנקודות החוזק.

גולדי, שהוזכרה בתחילת הכתבה,  סבלה כנראה מכשל תפוקתי בעקבות קשיים במוטוריקה גסה ועדינה. הסביבה לא זיהתה את המקור לקשייה וגם לא הדגישה את נקודות החוזק שלה. עכשיו היא זקוקה לטיפול מקצועי!

התכוונתי בכתבה קצרה זו להאיר את עינם של המתמודדים עם כשל תפוקתי, ושל האנשים שבסביבתם, למען לא יוסיפו חטא על קושי אמתי ויאשימו אותם בעצלנות.

עצלנות היא רק מיתוס. אין דבר כזה.



מאת: הניה

בעבר נגעתי בנושא "העצלנות". הסתמכתי על מומחה בתחום – ד"ר לוין מל. להערכתו העצלנות היא מיתוס, אין דבר כזה. כל אדם היה רוצה להרגיש סיפוק ולהצליח, ולהפיק עבודה איכותית. בעזרת הדרכה מתוך הבנה וחמלה ניתן לעזור לכל אדם להשיג מטרה זו. הפעם נתייחס למסגרת המשפחתית המסוגלת לעודד יצרנות.

למשפחת כהן 6 ילדים בגילאי 17 – 3 ציוני הילדים, גם הבנים גם הבנות, תמיד טובים מאוד, לאו דווקא מצוינים. הילדים אוהבים את המסגרת הלימודית. בארוחת ערב המתקיימת בנוכחות שני ההורים הילדים מספרים מה למדו באותו יום. (אין צורך לחקור אותם. האווירה המשפחתית פשוט מעודדת שיתוף). מספרים על חוויותיהם עם חבריהם, ובכלל איך עבר היום. לילדים שמחת חיים, הם פתוחים, סקרנים ויצירתיים, בקיצור – הם אינם ילדים "עצלניים". בשיחה עם הוריהם נראה שההורים היוו מודל לחיקוי וידעו לעודד את ילדיהם באופן שמעודד תפוקה. הם דרשו ויצרו תנאים להשקעה אבל לא תנאי פינוק יתר.

ד"ר מל לוין, פרופסור לרפואת ילדים ומומחה בהתפתחות ולמידה, מתאר תמונה של הורות מטפחת תפוקה. הורים כאלה מחזקים בילדיהם הרגלי משמעת עצמית, הם מאמנים אותם לכך. הם מכוונים אותם לאימון המוח שלהם. כאשר ילד אינו רגיל לאמץ את מוחו תפוקותיו תמעטנה, ומכאן הדרך לתחושת ערך ירודה - קצרה. עשייה נותנת תחושה טובה. אי – עשייה נותנת תחושת דכדוך, בושה, ומובילה להתנהגויות הרסניות במסגרת הלימודית ומחוצה לה: חוצפה, חוסר משמעת, בעיות חברתיות, אי ציות להורים, מרדנות – בתחנה האחרונה יופיעו חרדה ודיכאון.

מה יכולים הורים לעשות כדי שילדיהם יגיעו לתפוקות טובות?

עליהם להוות מודל לילדיהם. בחריצות, בהשקעה, בעיסוק בפעולות מאתגרות בבית ובעבודה. אמא בלגניסטית ללא כל משמעת עצמית לא תוכל בדרך כלל להוות מודל חיובי לביתה. אבא שאינו קובע עתים, אינו מראה לילדיו מהו לימוד מתוך הנאה, או אינו מקפיד על זמני התפילה ומנהל את שולחן שבת "ככה – ככה", אינו יכול לצפות שבניו יהיו שונים בהרבה. גם מודל חיובי של אח בוגר יכול להוות תמריץ. "אחי הבכור הוא מהמצוינים בישיבה, אינני יכול לאכזב".

על הורים לגלות עניין אמתי בפעילויות ובלימודים של ילדיהם. להיות מעורבים, ללמוד אתם לעתים, לבחון אותם, לעורר את ההנאה מהלימוד. לימוד ועיסוק ללא הנאה אינם מאפשרים חיים שמחים ומלאים.

ילדים זקוקים לחיזוקים ולשבחים – אלה תורמים לתחושת הנאה מהלימודים ולא רק חובה. חשוב שילד יהיה גאה בתפוקתו ושירגיש שהוריו מעריכים את מה שהוא עושה. לרוב ילדים מאמינים שהוריהם אוהבים אותם, אך פחות בטוחים שהם מעריכים אותם. אסור שילד ירגיש שלעולם הוא לא יצליח לרצות את הוריו.

נקודות נוספות שמציין ד"ר לוין המסוגלות לעודד את היצרניות, את ההשקעה ולא את הציונים:

·        הערכה צריכה להיות על עצם ההשקעה, על הזמן שהקדיש הילד ללמידה. דבר זה בשליטתו. הציונים אינם תמיד בשליטה ולפעמים הם עניין של מזל או של כישורי התמודדות עם לחץ בחינות וכד'. עדיף לומר: "נקנה לך ספר / משחק אם תלמד שעתיים כל יום", מאשר "אם תקבל ציון טוב מאוד". פרסים ותמריצים מבטיחים תפוקה טובה. גם מבוגרים מושפעים מתמריצים.

·        כדאי לעודד פעולות של שיתוף פעולה. אמא אופה יחד עם בנותיה. אבא מתקן ריהוט בבית בשיתוף עם בניו. פעילות כ\ו יוצרת אינטימיות בין ההורה לילדיו ונותנת הזדמנות להכיר הרגלי עבודה. אל תפחדו לדרוש מילדיכם, גם אם הם מתלוננים לעתים. חשוב שילדים יקחו חלק מהתפקידים בבית, כך ילמדו לתפקד כילדים, ובעתיד כמבוגרים.

·        יש לאפשר סביבת לימודים ועבודה מותאמת לילדים ככל שניתן לכל ילד מגירה משלו, מקום מסודר ללמוד, עם כמה שפחות הסחות - ייטב. הריכוז אינו מתאפשר בסלון כאשר הוא שוקק ילדים ומבוגרים והסחת טלפונים.

·        על ההורים להרגיל את ילדיהם לזמני עבודה קבועים שיעורי בית ולימוד למבחנים ועיון בספרים המעודדים למידה בין השעות 4-6 ולא כמה דקות לפני השינה. הדבר חשוב במיוחד לילדים המתקשים לנהל את הזמן. הורה יכול לעזור לילדו בתכנון הזמן מראש לשבוע הקרוב: קביעת סדרי עדיפויות – השבוע תקדיש יותר זמן ללמוד למבחן ובשבוע הבא לכתיבת העבודה.

·        ילד זקוק למשחקים ולבילוי שעות הפנאי, משחקים בחוץ, קריאה בבית, טלפונים לחברים. ילדים נוטים לסיפוקים מידיים שאינם דורשים מאמץ מנטלי, כמו רכיבה על אופנים לבנים ומשחקי חבל לבנות. אך כל \ה צריך להיעשות במתינות, ועל ההורים לפקח ולהגביל: "עת לעבוד ועת לנוח"...

מומלץ לטפח תפוקות בתחומים שונים ולא רק לימודיים. למשל, ילדה הטובה בציור לפתח כישורים בתחום. אומנם חוג ציור מהווה בילוי מסוים, אך גם דורש מאמץ מנטלי, תכנון, דחיית סיפוקים ומשמעת עצמית "אלך היום לחוג ולא אוכל להשתתף במפגש החברתי" "אם אלך לחוג אאלץ ללמוד למבחן בשעות מאוחרות יותר".

ההכוונה לילד אמורה להיות ללא ביקורת. אם נדרשת עזרה בשיעורי הבית להיזהר שהעזרה תינתן בלא שיפוטיות, בלי לבקר את הילד למה הוא לא מבין לבד וכד', אך גם בלי לעשות את העבודה במקומו. אתם יכולים לעזור לו בבחירת משפט פתיחה, לגלות עניין אמתי בחומר ולענות על שאלות ספציפיות, אך לא לעקוב אחרי כל מילה. ילדים אינם אוהבים זאת, הם מרגישים מאוימים ותחת איום התפוקה יורדת.





מאת: הניה

אצל גולדי בת ה-9 התגלו ביצועי כתיבה חלשים וקשיים מוטוריים. היא הייתה כבדת גוף ובשיעורי התעמלות צחקו לה החברות. היא לא הצליחה לתפוס את הכדור, לרוץ במהירות  ולשחק בחבל כמו בנות גילה. גם בלימודים לא הלך לה במיוחד. היא כתבה לאט. כתב ידה היה בלתי קריא ולכן נמנעה מהכנת שיעורי בית. זה היה הצד החלש שלה. אך יש לה גם דברים חזקים. כישורי שפה מצוינים – היא מתבטאת בעל פה באופן מרשים, מוחה שופע רעיונות, היא יצירתית בקישוט שולחן שבת באומנות, ותמיד הצליחה במשחקי חשיבה.

גולדי שמעה ממורותיה: "את יכולה להצליח יותר... אם רק תתאמצי..." התייחסו אליה כאל ילדה שאין לה מוטיבציה, עצלנית.

הילדה המסכנה כלל אינה עצלנית, היא סובלת מכשל תפוקתי. כמוה ישנם ילדים רבים ומבוגרים הסובלים מכשל תפוקתי. לדעת ד"ר מל לוין "מגבלה מוחית מזערית משבשת את התפוקה של ילדים ומבוגרים ונדמה לעתים כאילו הם עצלנים, אבל עצלנות אינה תכונה מולדת. כל בני האדם נולדים עם דחף ליצר ולהיות מועילים", וזה באמצעות הישגים בתחום לימודים, משפחה וקריירה. הכשל פוגע קשות בדימוי העצמי, כי חלק משמעותי מהזהות שלנו נובע ממה שאנו עושים, וכשהעשייה לקויה, אנו מרגישים לקויים.

רבים הסובלים מתפוקה נמוכה אינם מבינים מה קורה להם? ולמה? הם רק נוכחים שוב ושוב שהם אינם מצליחים בלימודים ובחיים. לעתים שמים עליהם תווית כוללנית של הפרעת קשב שאינה עוזרת במאומה. הם מאמינים שהם עצלנים ולא יוצלחים, האמונה הזו בוודאי אינה מעודדת מוטיבציה, לעתים היא יוצרת בעיות התנהגותיות קשות.

בשלב הראשון של מתן העזרה חשוב לפזר את הערפל בו נתון הילד או המבוגר. ההבנה של מה קורה עמו משחררת מאד ומשקמת את הערכה העצמית, שחרור הערפל ראוי שיעשה על ידי איש מקצוע ובהמשך על ידי המבוגרים שבסביבתו.

הדבר הכי משמעותי לסיוע לילדים ומבוגרים בעלי כשל תפוקתי הוא לעמד על נקודת החולשה ונקודת החוזק בתחום הנוירו התפתחותי.

חשוב להקדים ולומר לילד שלכל אדם נקודות חוזק ונקודות חולשה. וכל אדם אמור להיות מודע אליהם ולכוון את דרכו בחיים בהתאם. "כיון שלך קשה כבר עתה חשוב שתתחיל להבין את נקודות החוזק והחולשה של המח שלך".

במה יכולה המסגרת הלימודית לעזור לילדים בעלי כשל תפוקתי?

ילד זכאי לעזרה כאשר הוא נפגע כשל תפוקתי, אך לפני שבונים עבורו תוכנית לעזרה חשוב לגלות בדיוק את הבעיה הנוירו-התפתחותית הגורמות לירידה בתפקודו.

למשל, אם מגלים בעיות כתיבה הנובעות מקושי בהבעה בעל פה, הוריו יכולים לקרא את מה שהוא כותב ולהציע לו כוונים לשיפור. כמו גם ניסוחים מתאימים יותר. מורה יכול להתייחס אליו ביתר תשומת לב.

המסגרות הלימודיות אינן מטפחות תמיד תפוקה. לעתים הן מעודדות שינון וצבירת ידע, ואינן מטפחות למידה יצירתית. מורים אמורים למצוא את הדרך, לשבח ילד לא רק על הציון במבחן, אלא גם על תשובה מעניינת שהוא העלה, גם אם היא אינה התשובה שהמורה התכוון אליה. אולי רק במתמטיקה ישנה תשובה אחת נכונה, בהרבה תחומים ישנן מספר תשובות מעניינות ויש לעודד את הילד היצירתי המכוון אליהם.

 יש לעודד עבודה מתוך שיתוף פעולה בין התלמידים היות ובחיי המבוגרים שיתוף הוא תנאי הכרחי בדרך כלל בעבודה והוא בסיס להגברת התפוקה.

רצוי שתלמיד יגיש לפחות פעם בשנה עבודה אישית על נושא מסוים, רצוי מתחומי העניין שלו, עבודה כתובה או הרצאה בעל פה. (הדבר מיושם בסמינרים, אולי יש מקום לאפשר יותר אינדיווידואליות בבחירת הנושא). חשוב שתלמיד יטפח מומחיות יצרנית בתחום המיוחד לו, דבר זה מחולל פלאים בהערכה העצמית שלו.

תלמידים המתקשים להתרגל לדרישות ולשיטות של מורים שונים בגלל קשיי הסתגלות וגמישות, ייתקעו במערכת הלימודים ויפיקו פחות: זה הילד שהמלמד בכיתה ד' הצליח לעזור לו להפיק ציונים טובים, אך המלמד של כיתה ה' כל כך שונה, והילד לא הסתגל וההתקדמות נעצרה. כאשר הורים מגלים זאת כדאי לשוחח עם המלמד ולהבהיר לו את רגישותו ואי גמישותו של הילד כדי לגייסו לטובתו. וזו הנערה בכיתה ט' החסרה גמישות ויכולת לשנות כיוון. היא מתחילה בפתרון לשאלה מתמטית ונתקעת. קשה לה לנסות כיוון אחר, כאילו אין דרך לסגת ולחזור דרך שביל אחר. ניתן לעזור לה על ידי העלאת כמה שיטות לפני שהיא ניגשת לביצוע התרגיל המתמטי, ורק אז לבחור את האפשרות הנראית יותר. עבודה בקבוצות יעילה לילדים כאלה, היא מאפשרת יותר ביטוי אישי וגילוי החוזקות.

תחום נוסף שכדאי לטפח הוא התחום ההתנדבותי. ביצוע פעילות עבור הקהילה, התנדבות אצל קשישים ואצל משפחות המתקשות בתפקוד (כמובן הדבר צריך להיעשות בפיקוח). הדבר נעשה במידה מסוימת, אך אולי יש מקום להרחיבו. תלמידה שנתוניה הראשוניים אינם מאפשרים לה להגיע להישגים לימודיים תוכל למצוא מקורות נוספים לבניית דימוי עצמי חיובי, כמו בחיים החברתיים של הכיתה, בהתנדבות, ועוד.

הלחץ החברתי יכול להיות גורם מעודד אך גם מפריע ביצירת תפוקות. תחרות היא גורם מעודד תפוקה, "קנאת סופרים" היא חיובית, אך לפעמים נוצרת בכיתה אווירה אנטי לימודית, ואז מתוך חיפוש אחרי הפופולאריות החברתית נסחפים לכיוונים בלתי רצויים.

הזמן הוא בעוכרי התפוקה. תלמידים רבים היו מגיעים להישגים יותר לולא היה ניתן להם יותר זמן. לעתים המערכת הלימודים אינה מספקת לתלמידים  די זמן לחשוב ובכך מעודדת תהליכי חשיבה שאינם מעמיקים.

לתלמידים המתקשים בתחום מסוים כגון בכתיבה יש לאפשר "מעקפים" כמו יותר התבטאות בעל פה מאשר בכתיבה.

כולנו צריכים להיות יצרנים, אך כל אחד יכול לגלות את היצרנות שלו באופן אחר. "הורים ומורים חייבים באופן תמידי לחפש אחרי ניצוצות הכישרון של ילדיהם בכל מיני תחומים, וכשהם מוצאים אותם, לייצר כמה שיותר הזדמנויות שבהן יהיה אפשר להדליק את הניצוצות הללו" דברי ד"ר מל לוין.



על פי הספר מיתוס העצלנות ד"ר מל לוין