הרגלים
מה מניע את ההרגל
מאת: הניה
את רוצה לעשות שינוי, להפסיק את ההרגלים הישנים שאינם מובילים לשום מקום. להתחיל עם הרגלים חדשים מקדמי בריאות ורווחה:
לאכול נכון, לעשות פעילות פיזית, ללכת לישון מוקדם יותר.
כל פעם את אומרת לעצמך "אחרי החגים" אתחיל ב... והנה הגיע "אחרי החגים" והכל אותו דבר, שום דבר לא השתנה, את עם אותם הרגלים שאינך אוהבת ושאינך רוצה אותם.
כדי להבין למה את תקועה, כדאי קצת להעמיק ולחקור איך נוצרים הרגלים. אם נחכים אולי גם נצליח ליצר שינוי: אולי נוכל להפסיק את ההרגלים הלא נחמדים שנדבקו בנו ולייצר אחרים, כאלה שישרתו אותנו יותר.
צ'רלס דוהיג, כתב לענייני מדע בניו יורק טיימס, מאמין שרב הבחירות שלנו אינן תוצאה של החלטות שקולות. רוב מה שאנחנו בוחרים לעשות הוא תוצר של הרגלים. לתוצאה המצטברת של ההרגלים ישנה השפעה אדירה על בריאותנו, על כושר העבודה שלנו, על מצבנו הכלכלי ועל אושרנו. מאות שנים ניסו לחקור את הנושא, אך רק בשני העשורים האחרונים החלו נוירולוגים, פסיכולוגים, סוציולוגים ואנשי שיווק להבין איך עובדים הרגלים, ומה שיותר חשוב איך הם משתנים.
אדם בשם הופקינס שחי בתחילת המאה הקודמת, מבכירי הפרסומאים דאז, הצליח להפוך כמה מוצרים פשוטים לרבי מכר. בהמשך גם הסביר איך יוצרים הרגלים חדשים בקרב הצרכנים. גם היום יש לחוקי הופקינס השפעה ענקית על יחידים ועל חברות.
משחות שיניים כבר לא היו חידוש בימיו, אך חברה כלשהי פנתה אליו לשווק משחת שיניים מסוימת ששמה "פפסודנט", בריאות השיניים של האמריקאים הייתה בכי רע. האמריקאים התעשרו והחלו לצרוך מזון מעובד ועתיר סוכר. אך רבים מאלה שניסו לשווק מוצרים לניקוי שיניים פשטו את הרגל. אנשים לא אהבו לצחצח שינים. הופקינס פקפק אם לקבל את המיזם, בסופו של דבר נענה, והפך את "פפסודנט" למוצר משווק ברמה בינלאומית. הצלחה נוספת נזקפת לזכותו. הוא הצליח לייצר הרגל של צחצוח שיניים באמריקה ובהמשך בעולם כולו. הופקינס הפך את צחצוח השיניים לפעולה יומיומית. איך זה קרה?
הופקינס הצליח למצוא סוג של סימן ושל גמול שהזינו הרגל חדש. כך גם הצליח לשווק את דגני הבוקר המספקים אנרגיה לכל היום. מוצרים לריפוי, עייפות, כאבי בטן, מפרקים ובעיות עור. התנאי – לאכול את שיבולת השועל על הבוקר, ואת השיקוי נוגד העייפות מיד עם הסימן הראשון לעייפות, וכך גם לגבי כל היתר.
הופקינס חיפש סימן כדי לייצר הרגל. הסימן – קרום שיניים שמצהיב את השיניים. ואנשים יכולים לחוש אותו בהעברת לשון על השיניים. זהו רובד חיידקי, שהיה קיים מאז ומעולם על השיניים והוא קיים בלי קשר למה שאנו אוכלים וכמה אנו מצחצחים. גם אכילת תפוח יכולה להסיר את הקרום הזה.
והגמול? מי לא רוצה להיראות עם שיניים יפות?! מי לא רוצה לאמץ חיוך עם שיניים בוהקות כפי שהופיע בפרסום?! והמחיר – צחצוח מהיר עם "פפסודנט". כעבור שלושה שבועות לא עמדה החברה בקצב הביקוש, כעבור עשור הפך המוצר לאחד המבוקשים בעולם כולו. עד אז רק 7% מהאמריקאים החזיקו משחת שיניים בביתם. הופקינס קלט את הפסיכולוגיה האנושית, וזו מושתתת על שני עקרונות:
האחד – למצוא סימן פשוט וברור.
השני – להגדיר בבהירות את הגמול.
שני הדברים הללו פועלים פעולת קסם.
אם ניקח כדוגמה את יצירת הרגל ההליכה, כדי שזה יקרה יש צורך בסימן – יציאה בשעה מסוימת או עם חברה מסוימת. וגמול – שתיית כוס קפה עם סיום ההליכה, או הרגשה טובה: עכשיו אני יכולה לקרוא עיתון בניחותא, ללא יסורי מצפון, כי הנה, עשיתי את זה.
אם מדובר בהרגלי אכילה חדשים, הסימן הקבוע מראש יכול להיות תכנון תפריט מתאים. והתגמול – מפגש קבוצתי בו את זוכה למחיאות כפיים על ההישג. וביניהם עשיית הפעולה הרוטינית – אכילה נכונה במקרה זה ובמקרים אחרים: הליכה, צחצוח שיניים ועוד.
משהו עדיין חסר במשוואה זו. כדי למצוא את הגורם החסר, תשמעו סיפור על חברת השיווק "פרוקטר אנד גמבל". חברה ששיווקה בהצלחה רבה חטיפי תפוח אדמה, קרם ידיים, נייר מגבת, קוסמטיקה, תכשירי כביסה וסבון כלים. איתרע מזלה והיא נתקעה במוצר שאמור היה להיות מוצר מנצח ראשוני בעולם: תרסיס הסופג ריחות רעים. המדענים לא הצליחו לשכנע את ציבור הצרכנים מדוע כדאי להם לרכוש מוצר זה המפיג ריחות סיגריות, גרביים ספוגי זיעה, כביסה מלוכלכת, ריחות בישול לא נעימים ומה לא. ולא שהמוצר לא היה יעיל, הוא אכן הצליח לנטרל ריחות רעים ביעילות רבה. הושקעו מיליונים בשכלול המוצר בתקווה שהוא יניב רווח של מיליארדים, והוחלט לקרוא לו "פבריז".
סטימסון, איש בעל מוניטין בתחום השיווק נבחר להיות ראש צוות משווקי המוצר. הסימן שנבחר: בפרסומת אחת היה ריח סיגריות. הגמול: הריח ייעלם מהבגדים. בפרסומת שנייה נבחר גבר עם כלב. הסימן: ריח לא נעים של חית מחמד. הגמול: אין כל ריח.
חלף חודש, חלפו חודשיים, והמכירות רק פחתו. איש לא התקרב אל המדפים של "פבריז". גם דוגמיות שחולקו חינם לא עשו את השיווק. "פרוקטר אנד גמבל" כנסו ישיבת חירום והוחלט להפסיק את ייצור המוצר כדי למנוע הפסדים נוספים. סטימסון קם ואמר: "יש עדיין סיכוי, בואו ונצרף מדענים נוספים ממוסדות אוניברסיטאיים המומחים לפסיכולוגיה צרכנית".
נשיא החברה ניאות לתת צ'אנס נוסף, המומחים נכנסו לעובי הקורה. בביקור אצל משפחה שגידלה חתולים התברר שהריח הרע של החתולים כלל לא הורגש על ידי בני המשפחה. כמו גם בתשאול של מעשנים מובהקים התברר שהם אינם מרגישים כלל את ריח הסיגרים. לריחות ישנה מן תכונה מוזרה – בחשיפה ממושכת אליהם ריחם מתעמעם. מי שמרגיש את הריח הרע זה האדם הנחשף אליו מידי פעם. ובהקשר לכישלון ה"פבריז" – איש אינו משתמש בו כי מי שנחשף לריח הרע בתמידות אינו מרגיש אותו ואינו זקוק לנטרול של משהו שהוא אינו מרגיש אותו.
שוב ישב הצוות על המדוכה לחקור, איך ניתן להאהיב את "פבריז" על הצרכנים. איום הפיטורין נשף בעורפם. סטימסון ואנשיו ראיינו מאות צרכנים שצרכו פעם את "פבריז" כדי למצוא רמז לכישלון המוצר. להפתעתם אישה אחת בעיירה קטנה במדינת ניו יורק אהבה את המוצר. האישה, מעל גיל שלושים ואם לארבעה, ביתה היה נקי אך לא מצוחצח. לדבריה היא השתמשה במוצר מידי יום. סטימסון הופתע – לא היה סימן לריח לא נעים בבית. איש לא עישן שם, לא היה בעל חי בבית. האישה השיבה כי היא משתמשת ב"פבריז" לניקוי כללי. "בכל פעם שאני מסדרת כל חדר בבוקר אני מתיזה קצת פבריז, מסדרת את המיטות ואוספת את נעלי הילדים, שואבת את האבק ומתיזה קצת... ככה סתם שיהיה נעים פה, לסיום. הריסוס נותן לי הרגשה של חגיגה קטנה, זה נחמד, אתם יודעים..."
הם ידעו גם ידעו. החוקרים הבינו את הסוד. בקצב הזה כל שבוע יתרוקן בקבוק. התברר שאישה נוספת נוהגת לרסס בפבריז כל פעם שהיא מסיימת לנקות את המטבח. ואז בהנאה מושיטה את היד ומרססת. הנה התגלה הסוד. ניתן להשתמש ברעיון כבסיס לקמפיין חדש של "פבריז".
"פבריז" הוא משהו שקורה בסוף שגרת הניקיון, ולא בהתחלה. זה החלק הכייפי של הניקיון. עכשיו הפרסומות הציגו חלונות פתוחים ומשבי אוויר צח, הכניסו בושם לנוסחה. הסיסמה הקודמת: "מוציא ריחות רעים מאריגים" הוחלפה ב"מנקה את ריחות החיים". הוצג הסימן היומי – ניקוי חדר, סידור מיטה, שאיבת השטיח, והגמול – "פבריז" – הריח הטוב שמגיע בסיום שגרת הניקיון.
החידוש – הפרסום עורר כמיהה – שהבית לא רק יראה טוב אלא גם יריח טוב.
בתשאול צרכניות "פבריז" בהמשך, הן חזרו והדגישו את ההשתוקקות לריח. אחת מהן אמרה: "אם אני לא מריחה ריח נעים בסוף, זה כבר לא ממש נראה לי נקי". (עכשיו הבנתי את השימוש במרככי כביסה המפיצים ריח נעים ה.ל). תוך חודשיים הוכפלו המכירות. תוך שנה הוציאו על המוצר 230 מיליון דולר. פבריז הוליד אחריו מוצרים רבים: מטהרי אוויר, נרות, אבקות כביסה מבושמות ותרסיסים למיניהם.
סטימסון מצא סימנים פשוטים וברורים, הגדיר בבהירות את הגמול, אך ההצלחה הגיעה כאשר יצר את תחושת ההשתוקקות – הרצון שהבית / הבגד לא רק ייראה טוב אלא גם יריח טוב.
הופקינס ששיווק את משחת השיניים "פפסודנט" לא זיהה את הכמיהה שהיא בבסיס הנוירולוגי של נוסחת ההרגל, אך הוא השתמש בה מבלי משים. מסתבר שמשחת ה"פפסודנט" הייתה שונה ממשחות שיניים אחרות באותה תקופה. היו בה מרכיבים של חומצת לימון, שמן, מנטה וכימיקלים אחרים שנתנו למשחה טעם מרענן. אלה גם חומרים מגרים שיוצרים תחושה קרירה ומעקצצת על הלשון והחניכיים. אצל המשתמשים בה התעוררה תחושת כמיהה לגירוי הנעים הזה. אם לא יהיה הגירוי הזה לא ירגישו שהפה שלהם נקי, ברגע שאנשים כמהו לעקצוץ הקריר הזה, ברגע שהם זהו אותו עם הנקיון – הפך צחצוח השיניים להרגל. כשחברות אחרות גילו את סוד ההצלחה של הופיקנס הן החלו לחקותו. אנשים צריכים סימן שהמוצר עובד!כאשר משחות השיניים בטעמים של אוכמנית מנטה או כל טעם אחר – משאירים בפה עקצוץ, נרגיש שהפה נקי, העקצוץ אינו גורם למשחת השיניים לעבוד טוב יותר, אך הוא משכנע את האנשים שהוא עושה את העבודה. זו הנוסחה של כל הרגל.
סימן כמיהה פעולה רוטינית גמול
כל אחת יכולה להתבסס על הנוסחה הזו כדי ליצר הרגל. את רוצה להגביר פעילות גופנית: תבחרי: א' סימן: למשל, הליכה למכון כושר על הבוקר ב' גמול: כוס קפה, או שייק פרות אחרי התרגול. ג' תחשבי על כוס הקפה / שייק פרות או על תחושת נמרצות שתרגישי בעקבות התרגול, תתעורר כמיהה. הכמיהה תקל עלייך להגיע למכון כל בוקר. יש ליצור השתוקקות וההשתוקקות תפעיל את הסימנים והתגמולים שיניעו את לולאת ההרגל.
את רוצה לרדת במשקל. לפתח הרגלי אכילה בריאים. 78% מאלה שירדו במשקל והצליחו לשמר עליו אכלו ארוחת בוקר כל בוקר, בשעה מסוימת. מה עוד את צריכה לעשות? לראות בדמיון משהו שמעורר כמיהה: תוכלי ללבוש את השמלה היפה שמונחת בארון כבר שנתיים, או תראי את עצמך עולה על המאזניים ושוקלת... כלבבך. התשוקה לגמול תחזק אותך ותגבר על הפיתוי לזנוח את הדיאטה. כך נוצרת לולאת ההרגל. חברות מסחריות מבינות את מדע ההשתוקקות ומסתמכות עליו. (משחת השיניים פפסודנט, שמפו מעלה קצף) עדיין לא הצליחו לייצר את הכמיהה שתהפוך קצת קרם הגנה להרגל יומי, או להרגיל אותנו לפחות מלח, פחות שומנים ופחות סוכרים, או להרגיל אותנו ליותר שתיה של מים פשוטים או ליותר שעות שינה. אנו צרכני פחמימות וסוכרים לא בגלל שהמח שלנו מתוכנת לכך, אלא משום שברגע שאנו רואים פרוסת עוגה או חפיסת שוקולד או גביע גלידה המח שלנו מתחיל לצפות לתחושת ההתרוממות שמלווה את העליה המהירה של רמת הסוכר בדם. וכך דוחף אותנו המח לעבר מה שלא טוב ולא בריא עבורנו. אם לא נאכל את העוגה, נחוש אכזבה. ברגע שהכמיהה קיימת המח פועל אוטומטית. הרגל חזק במיוחד עלול להפך להתמכרות: התמכרות לסיגריות, למתוק, לאכילה כפייתית – אז המח שלנו פועל כטייס אוטומטי: גם אם ישנם ממול גורמים מרתיעים כמו אובדן בריאות, שם טוב, פרנסה, משפחה – ההשתוקקות גוברת על ההגיון.
אך לולאת ההרגל היא לפעמים בעוכרנו. בשלילי טמון גם החיובי אנו יכולים להסתמך עליה וליצר הרגלים חדשים שישרתו אותנו: לכרך יחדיו סימן, פעולה רוטינית וגמול ולחפש משהו שיעורר תשוקה, שיניע את לולאת ההרגל.
* * *
מה הפלא שאנשים לא קנו פבריז כמוצר שמבטל ריח רע. מי בכלל מוכן להודות שיש ריח רע בסביבתו. ולקנות מוצר שכל התועלת שלו לבטל את הריח הרע, איזו השתוקקות יכולה להתעורר למוצר שכזה חסר ריח?! אך מוצר שמפיץ ריח נעים ומסמל סיום בשגרה של נקיון, מעורר ומעורר כמיהה. מה טוב ומה נעים הקונים קונים. תתעורר ההשתוקקות לא יהיה קשה ליצור הרגלים חדשים. כמו שלא קשה לנו לצחצח שיניים.
שינוי הרגלים (כתבה שניה)
מאת: הניה
יש לך מספר הרגלים שהיית רוצה לזנוח ולאמץ אחרים טובים יותר. המומחים מציעים לא ליצר הרגלים חדשים אלא לשנות את הישנים. כיוון שהרגלים מתבססים על נוסחה בת שלושה שלבים – סימן, פעולה רוטינית וגמול, הם מציעים לתקוף רק את השלב האמצעי, את הפעולה הרוטינית. קל יותר לסגל הרגל חדש אם משאירים את הקצוות המוכרים, מאד מאד מסובך לנטוש הרגלים רעים.
כל התנהגות כמעט ניתנת לשינוי, אם נשאיר את הסימן והגמול ורק נחליף את הפעולה הרוטינית: לדוגמא, יש לך הרגל מגונה לנשנש בין הארוחות, הסימן – הוא אולי תחושת שעמום. הגמול – הפגת השעמום. הפעולה הרוטינית – נשנוש. השתוקקות היא לתחושת ההקלה שאת חשה כשהשעמום חלף. עלייך למצוא פעולה רוטינית כתחליף לנשנוש. שתזין את ההשתוקקות אך באמצעות פעולה רוטינית חדשה. טוב גם לנטישת הרגלי עישון, השמנה וכל התנהגות הרסנית אחרת.
מינדי נערה בת 18 כססה צפורניים מאז שהיא זכרה את עצמה, כסיסת הצפורניים הייתה בממדים לא פשוטים כבר לא היו לה צפורניים שיגנו על קצה האצבעות שלה, המטפלת שלה נקטה בשיטת "אימון בהפוך הרגלים". המטפלת שאלה אותה, מה היא מרגישה לפני הכסיסה? מתח ועקצוץ בקצה האצבעות. היתה התשובה. זהו אם כן הסימן שעורר את ההרגל. הגמול לדבריה היה תחושה של שלמות שהיא חשה כאשר היא עוברת על כל האצבעות מין גירוי בקצה האצבעות, שהיא למדה להשתוקק אליו. המטפלת יעצה לה ליצר פעולה רוטינית חדשה כל פעם שהיא חשה במתח באצבעות לשים את הידיים בכיסים או להחזיק עפרון, כדי שהיא לא תכניס את האצבעות לפה. ואח"כ היה עליה למצוא גמול. למשל, הקשה בפרקי האצבעות על שולחן. (מקביל לגירוי שהיא חשה כאשר היא כוססת אצבע אחרי אצבע).
הסימנים והגמול נשארו. הפעולה הרוטינית השתנתה. זאת כל השיטה על רגל אחת. במקור היא הייתה מעט יותר מורכבת, אך פשטתי אותה מעט כדי לא להלאות אתכן הקוראות. השיטה נוסתה בחדר הטיפול ומינדי קבלה הוראות להמשיך בבית. כעבור שבוע מינדי כססה ציפורניים רק שבע פעמים כעבור חודש ההרגל נמחק, ההרגל החדש (להכניס ידיים לכיס) נעשה אוטומטי והחליף את הקודם.
"נראה פשוט כל כך, עד כדי גיחוך", אומר נתן עזרין אחד המפתחים של "אימון בהיפוך הרגלים", "נדמה לנו שזה צריך להיות מורכב יותר, אבל האמת שניתן לתכנת מחדש את המח. אתה רק צריך להיות מאוד מודע" השימוש בשיטת היפוך הרגלים רווח היום בטיפול בטיקים מילוליים וגופניים, בדיכאון, בעישון, בבעיות הִימוּרִים, בחרדה, בדחיינות, בהפרעות טורדניות, כפייתיות ועוד.
לולא עזרתה של הפסיכולוגית, מינדי לא הייתה מזהה לעולם שההשתוקקות והגירוי שהיא חשה בקצה האצבעות - הוא זה שגורם לה לכסוס ציפורניים. משהתגלה הסוד עזרה לה הפסיכולוגית למצוא פעולה רוטינית אחרת שתוביל לאותו גמול.
על פי שיטה זו ניתן לשנות כל הרגל. את מוצאת את עצמך מנשנשת כל הבוקר. נסי לזהות מה הגמול שאת מחפשת. האם זה סיפוק של תחושת רעב? אז אולי אפשר לאכל ארוחת בוקר יותר מזינה או לחלופין להוסיף ארוחת ביניים הכוללת פרי ופחמימה. אם הגמול שאת מחפשת הוא הפגת השעמום או צורך באתנחתא? אז אולי במקום קפה ועוגה את יכולה לצאת לסיבוב קצר או להרים טלפון לחברה למספר דקות.
המעשנים הרוצים להפסיק לעשן, כדאי שיזהו מהו הגמול העומד מאחורי זה, האם הם נמשכים לניקוטין, או אולי הסיגריה מספקת להם זריקת מרץ. אם אכן כך, מחקרים מראים שכוס קפה או קוקה קולה יכולים לסייע להם בהפסקת העישון. תחליף אחר שאומץ הוא מסטיק "ניקורט" ופשוט עוד יותר: כמה דקות של מתיחות והרפיה – כל אלה יכולים לסייע להפסיק את ההרגל השלילי ולהחליפו בהרגל אחר שמספק תמורה דומה.
צ'רלס דוהיג שחקר את נושא ההרגלים מדבר על מרכיב נוסף המסייע לשינוי הרגלים. והוא התקווה, האופטימיות. גם אנשים שהיו שקועים בהרגלים קשים הצליחו לשנותם בכח התקווה, בכח האמונה שהם מסוגלים להשתנות. כדי להשתנות צריך להאמין שדברים יכולים להשתפר. הפסימיסטים המובהקים כנראה לא כל כך יוכלו לשנות את עצמם. גם בעניין בריאות נמצא שהמנבא המשמעותי ביותר לריפוי ממחלות ופציעות הוא מידת אופטימיות של האדם לגבי ריפויו. ככל שהוא מאמין יותר שהוא בר סיכוי להירפא בסיעתא דשמיא הסיכוי לריפוי יהיה גבוה יותר.
האמונה שאנחנו מסוגלים להתמודד עם הלחץ הכרוך בשינוי תסייע לנו לעמוד בשינוי. האמונה הזו מתאפשרת הרבה פעמים בסיועה של הקבוצה.
אנחנו רוצים לרזות. מומלץ לגייס את כל מקורות האופטימיות שבתוכנו, ואז לזהות מה באמת מניע אותנו לחטוף משהו תוך כדי עבודה / לימוד / ביצוע משימה. האם זה השעמום? אז אולי אפשר להחליף את הנשנוש בסיבוב עם חברה?! אולי אפשר להניח על שולחן העבודה תפוח במקום צ'יפס?! ואולי אפשר להצטרף לקבוצה של שומרי משקל?!
אין זה מקרי שהרבה שיטות הרזיה מתבססות על קבוצות תמיכה. הקבוצה נותנת כח, אם זו וזו הצליחה גם אני יכולה להצליח. גם כאשר מועדים הקבוצה מחזקת. היא מעבירה מסר שאנחנו מסוגלים.
יש לנו יכולת בחירה, להפסיק לכסוס ציפורניים, או לנשנש בהגזמה. להפסיק להיות ערים חצי לילה, להפסיק לצעוק להפסיק לכעוס. כדי להשיג את המטרה יש למצוא הרגל חלופי, אם יש לנו גישה אופטימית, הסיכוי עולה אם נהיה חלק מקבוצה. סיכויי ההצלחה ימריאו, גם אם הקבוצה הזו מונה שני אנשים. טובים השנים מן האחד תמיד, וגם בעניין שינוי הרגלים.
הרגלי מפתח (כתבה שלישית)
מאת: הניה
אדם בשם אויניל הצליח לעצור התדרדרות של חברת אלומיניום עולמית ששמה אלקואה (ALCUA). תשמעו סיפור: החברה הזו חלשה על רב מוצרי האלומיניום של אמריקה, מהמתכת שרפדה את פחית קוקה קולה ועד הברגים שהחזיקו לוויינים. ב-1987 החלו מניות החברה להתדרדר. ישבה מועצת המנהלים על המדוכה והחליטה לבחור מנהל חדש אויניל שמו. האיש עלה על הבמה באולם במנהטן להסביר את גישתו. במקום לשכנע איך רווחי החברה יתחילו להאמיר מרגע זה, הוא התחיל לדבר על בטיחות בעבודה: "מידי שנה עובדים נפצעים בחברה כתוצאה מעבודה בטמפרטורה של 1500 מעלות ועם מכונות מסוכנות ביותר, אני אהפוך את אלקואה לחברה הבטוחה ביותר באמריקה". אנשים השתוממו, נבוכו, מנהל מוזר: האיש השתגע, אנחנו רוצים כסף, לא הרגלי בטיחות. מישהו הרהר בקול ואף ערער: מה הקשר? אויניל הדגיש: "אם אתם רוצים לשפר את מצבה של אלקואה - זה לא יקרה בזכות הפרחת סיסמאות סרק, זה יקרה כשהפועלים שעובדים בחברה הזאת יסכימו להיות חלק ממשהו חשוב: להקדיש עצמם ליצירת הרגל של הצטיינות. הבטיחות תהיה הסימן שאנחנו מתקדמים בשינוי ההרגלים בחברה". בסיום הטקס אחד הנוכחים מכר את כל מניותיו בחברה. הוא חשש מקריסה, בתוך שנה הוא הבין שהוא עשה את שגיאת חייו. תוך שלש שנים הכנסות החברה עלו פי חמישה. מניותיה הרקיעו. כשנשאל אויניל איך זה קרה? ענה: "ידעתי שאני צריך לשנות את החברה מהיסוד, אבל אי אפשר לצוות על אנשים להשתנות. זה לא עובד! וחשבתי שאם אוכל לקעקע את ההרגלים סביב נושא מסוים, זה יתפשט לכל התחומים".
אויניל האמין ששינוי מסוים בהרגלים יכול לעורר תגובת שרשרת ולגרור שינויים נוספים. כלומר. ישנם הרגלים מסוימים חשובים - הרגלי מפתח – ולאלה השפעה על הרגלים נוספים: על הדרך בה אנשים עובדים, אוכלים, שותים, מתקשרים, חיים. אין צורך להיכנס לפרטי פרטים של הרגלים, ניתן לזהות את "עמודי התווך" שלהם, אלה בעלי החשיבות העליונה, ולהשתמש בהם כמנוף לשינויים נוספים. הדבר נכון גם ליחידים גם לחברות: זהו את הרגלי המפתח, כאשר אלה יתחילו להשתנות גם האחרים ישתנו בעקבותיהם.
אנשים מורידים 20 ק"ג במשקל ופתאום נעשים גם יותר יעילים בעבודה, גם מתארגנים יותר טוב עם הזמן שלהם. גם קשריהם עם ילדיהם משתפרים. הפלא ופלא, מהו הסוד?! שואל צ'רלס דוהיג בספרו כוחו של הרגל.
מדוע בחר אויניל בנושא הבטיחות כהרגל מפתח ולא במשהו אחר? בהמשך הוא הסביר את עצמו: "כל אדם זכאי לחזור לביתו בריא ושלם כמו שהוא יוצא ממנו בבוקר. אף אחד אינו אמור לחשוש שפרנסת משפחתו תהרוג אותו". לכן בחר להתמקד בזה: ליצר הרגלי בטיחות לכל עובדי החברה. אפס פציעות, נקודה. מכאן צמחו הרגלי עבודה יעילים ורווחים גבוהים.
כדי להגיע לאפס תאונות יש לייצר הרגלי עבודה יעילים. כאשר עושים את העבודה נכון, העבודה גם יעילה יותר.
אויניל דרש דפוס עבודה אוטומטי! אם נחזור לנוסחא של שלושת השלבים: סימן - פעילות רוטינית – גמול. הסימן הוא : פציעה של עובד. הפעולה הרוטינית – דיווח כאשר מישהו נפצע (על המנהל לדווח לאויניל תוך עשרים וארבע שעות ולהציג תכנית שתבטיח שתאונה כזו לא תחזור). הגמול היה קידום בחברה רק למי שאימץ את השיטה. ההשתוקקות הייתה – הכמיהה לקידום. הדבר דרש קשר תמידי בין העובדים למנהלי הייצור, וביניהם לבין סגני המנהלים, ביניהם לבין המנהלים ובין אלה האחרונים לבין אויניל. נוצר קשר ישיר בין העובד הזוטר למנהל. הדבר דרש שורה של הצעות, תכנית שיפור. תיבת הרעיונות התמלאה במהירות. נוסחת ההרגלים הוכיחה את עצמה !
אויניל לא הבטיח שהרגלי הבטיחות יגדילו את רווחי החברה. אך זה קרה! ההוצאות פחתו, אם מכונה הייתה פגומה – דווח עליה מידית, והיא הוחלפה באחרת, כזו שתמנע פציעות. פחות חומרי גלם הלכו לאיבוד, איכות המוצרים עלתה, הרווחים עלו.
הוא הדבר בתחום האישי. התברר שאנשים שמתחילים לשמור על כושר גופני באופן קבוע, אפילו רק פעם בשבוע, קורים להם דברים מעניינים. גם אם לא במודע, הם מתחילים להקפיד יותר על תזונה נכונה ואפילו יעילים יותר בעבודה. המעשנים ביניהם מפחיתים או פוסקים לעשן והם נעשים סבלניים יותר, פחות לחוצים, ואפילו, למרבית הפלא, מגהצים פחות את כרטיס האשראי.
הכושר מהווה עבור הרבה אנשים הרגל מפתח. השינוי מחלחל לתחומים נוספים. משפחות בהן אוכלים ארוחת ערב בצוותא מגדלות ילדים עם ציונים גבוהים יותר, עם הרגלי הכנת שיעורי בית, השליטה העצמית גבוהה יותר ואף הביטחון העצמי.
ממצא אחר מעניין: בבתים שבהם מסדרים מיטות לפני היציאה ללימודים או לעבודה ישנו מתאם גבוה יותר של פריון עבודה, שליטה בתקציב, תחושת בריאות ואושר. לא שסידור המיטה הוא הגורם הישיר לכל ההישגים האחרים, אך נראה שאיכשהו שינוי זה יוצר תגובת שרשרת ונוצרים דפוסים בריאים נוספים.
עדיין משהו חסר במשוואה הזו. כדי שתחול תגובת השרשרת דרוש עוד משהו: "ניצחון קטן".
ניצחון קטן גורר אחריו עוד ניצחון קטן ועוד אחד. ולאלה ישנו חלק משמעותי ביצירת הניצחון הגדול. הניצחונות הקטנים אינם באים תמיד בזה אחר זה, לפעמים ישנן גם נסיגות. אך ככלל, הצעדים הללו מובילים למטרה.
כעבור מספר חודשים לאחר שאויניל נכנס לתפקידו הוא קיבל טלפון באמצע הלילה ממנהל אחד המפעלים. הלה סיפר שהייתה תקלה. אחד המכשירים הפסיק לעבוד, ואחד הבחורים שהתחיל לעבוד במפעל לפני זמן קצר ניסה לתקנו. הוא איתר את התקלה, המכונה תוקנה, אך תוך כדי כך התחילה לעבוד והוא נלכד בה ונהרג במקום.
כעבור מספר שעות כינס אויניל את כל המנהלים לישיבת חירום. התאונה שוחזרה, צפו בקלטות, אתרו טעויות: שני מנהלים ראוהו קופץ מעל המחסום ולא עצרו בעדו, גם לא נאמר לו מראש שלא יואשם אם תימצא תקלה במכונה, לא נאמר לו שבכל מקרה של תקלה עליו לפנות למנהל, כמו כן גילו העדר חיישנים שיכבו את המכונה כאשר מישהו עולה עליה... "הרגנו את האיש" אמר אויניל, כישלון שלי ושלכם בשרשרת הפיקוד !
המנהלים נדהמו. אויניל לקח את הדברים ברצינות רבה, בשביל עובד שאף פעם לא פגש. מאותו רגע חל שינוי. נכתבו נהלים חדשים, מנהלים הבהירו את הכללים, מספר הנפגעים ירד באופן ניכר. היה זה ניצחון קטן לחברה, שהוביל לניצחונות הבאים. אויניל כתב במזכר שהוציא – אנחנו צריכים לחגוג... לא כי אנחנו מקפידים יותר, אנחנו צריכים לחגוג כי אנחנו מצילי חיים. המסמך צולם ונתלה בכל המפעלים. כדור השלג התחיל להתגלגל. הוא נתן רשות לעובדים הזוטרים להתקשר אליו ישירות. עובדים התחילו להתקשר אך לא בשביל לדווח על תאונות, בשביל להעלות רעיונות, ורעיונות יצירתיים הועלו לא דווקא על ידי המנהלים הראשיים. הניצחונות הקטנים יצרו אווירה לשחרור רעיונות גדולים.
גם התחום האישי עובר מסלול דומה. בעבר כדי לרזות נדרשו אנשים לשנות הרגלי אכילה באופן קיצוני: להתעמל, להגיע לייעוץ – אפילו יומיומי! - רק מהפכה קיצונית תוביל לשינוי! עם הזמן התברר שאנשים מתעייפים ונואשים אחרי שההתלהבות הראשונית חולפת.
ב-2009 הוצגה גישה שונה על ידי קבוצת חוקרים בארה"ב. 1600 איש התבקשו לדווח כל מה שהם אוכלים במשך שבוע. לאט לאט אנשים התרגלו לרשום את ארוחותיהם, וחלקם אפילו ניהלו יומן יומיומי. האנשים גילו דברים מעניינים על עצמם. למשל, בסביבות 10:00 בבוקר הם חוטפים נשנוש. במקום זה הם החליטו להחזיק תפוח על השולחן להפסקת 10:00.
החוקרים לא יעצו ולא דרבנו. האנשים בעצמם גילו את נקודות התורפה שלהם ועברו לתזונה יותר בריאה. ניהול יומן האכילה הצמיח דפוסי אכילה בריאים יותר. הירידה במשקל הייתה פי שניים מאשר אצל אחרים שלא רשמו. "זה התחיל להיכנס לי לראש" אמר אחד מהם. ובהמשך נוצרו עוד הרגלים חיוביים, כפי שהרגלי הבטיחות של אויניל יצרו דפוסי עבודה יעילים יותר ובהמשך רווחים גדולים.
גם ברגעי חולשה, בזמן של מצוקה וחוסר התקדמות - הרגלי המפתח מסייעים ויוצרים תחושה של חוסן נפשי, של משמעת עצמית. וכשזה מתקיים בתוך קבוצת חברים שמתנהלת "באותו ראש" היכולת להתמודד מתחזקת.
שינוי הרגלים / מדריך מעשי
מאת: הניה
את באמת רוצה לשנות הרגל או שניים. כבר הבנת את הנוסחה: סימן. פעולה רוטינית. גמול - עליך רק לשנות את הפעולה הרוטינית והשגת את השינוי. הסימן - השעה 10 בבוקר. הפעולה הרוטינית - כוס קפה ועוגה. הגמול -הנאה. הבעיה היא כמובן בפעולה הרוטינית. כוס קפה ועוגה, נו... זאת כל הבעיה!!! וכמוה יש לך פעולות רוטיניות נוספות שהיית רוצה לנטוש. אחרים רוצים להפסיק לעשן, ללכת לישון בזמן, להתחיל בפעילות פיזית, לסדר את הבית לפני היציאה לעבודה, להפסיק לצעוק, להפסיק לכעוס.
את כבר למדת מהחיים שלא פשוט לשנות הרגלים. חלקם ניתנים לשינוי יותר בקלות, חלקם עקשניים ודורשים זמן והשקעה.
צ'רלס דוהיג מחבר הספר "כוחו של הרגל" מתווה לנו תכנית פעולה. הוא מציע לאבחן באופן יסודי את דפוס ההרגל של התנהגות מסוימת.
לדוגמא, רחל עובדת במשרד להנהלת חשבונות בבניין רב קומות, כל יום בשעה 11:00 היא יוצאת מהמשרד אל הקיוסק ממול וקונה לה 3 רוגלך טריים. בשנה האחרונה היא עלתה 5 ק"ג במשקל, היא תולה את העלייה במשקל בשלושת הרוגלך היומיים. רחל ניסתה להפסיק עם זה אך זה לא הלך. גם אזהרת רופאת המשפחה שלה שהעלייה במשקל אינה רצויה לא עזרה. בשעה 11:00 היא יוצאת לקיוסק חוזרת עם 3 רוגלך יושבת עם חברותיה בחדר מפטפטת ומכרסמת את שלושת הרוגלך. היא נהנית לעשר דקות ואחרי זה כבר לא נהנית.
הפעולה הרוטינית של היציאה לקיוסק וכרסום הרוגלך תוך שיחה עם חברות היא זו שמעכירה את רוחה. אותה היא רוצה לשנות. כדי להפסיקה צריך לגלות את הסימן ואת הגמול. מהו הסימן בסיפור של רחל? האם הוא רעב? שעמום? צורך בהפסקה לפני שהיא עוברת למשימות נוספות בעבודה? או שמא רמת הסוכר בדם שלה צונחת לפתע ב 11:00 לפנה"צ?
ומה הוא הגמול? טעמם של שלושת הרוגלך? או אולי פסק הזמן שהיא לקחה לעצמה ביציאה עם החברות לעבודה? ושמא גל האנרגיה שקבלה עם העלייה ברמת הסוכר? כדי לגלות את הגמול האמתי מן הראוי להיזכר ב"פבריז" מוצר שכמעט נעלם מהשוק וזכה לעדנה כאשר שווקו אותו כמוצר מפיץ ריח נעים בסיום הניקיון. "פבריז" קנה את השוק כאשר הציגו אותו כמוצר המעורר השתוקקות לריח. גברת אחת אמרה: "אם אני לא מריחה ריח נעים בסוף, זה כבר ממש לא נראה לי נקי" (מזכיר לי את מרככי הכביסה המלווים בריח. הריח הוא הגורם המשמעותי, הוא מעורר השתוקקות), ההשתוקקות לריח היא סמויה מלכתחילה, מגלים אותה כבדרך אגב.
בתהליך שינוי ההרגלים מציעים לנו החוקרים להתנסות בכל מיני "פרסים" מספר ימים או יותר. ובאותם ימים להימנע מיצירת שינוי בהרגלים כדי שנזהה את מקור הכמיהה שלנו. רחל יכולה להתנסות במספר תגמולים בימים הראשונים כאשר עולה הרצון לצאת לקיוסק. עליה לשנות מעט את הפעולה הרוטינית כדי שהיא תספק גמול שונה. למשל, במקום ללכת אל הקיוסק, לעשות סיבוב סביב בנין המשרדים ולחזר למקום מבלי לאכול מאומה. למחרת היא יכולה ללכת לחנות הפירות הסמוכה לקנות תפוח ולאכול תוך כדי שיחה עם חברותיה. היא יכולה לנסות לשתות כוס קפה, עם חברותיה או לבד, או לגשת לחברותיה ולפטפט מעט ואז לחזור לעבודתה, היא יכולה להביא שלושה רוגלך מהבית ולאכלם. כך אולי תוכל רחל לגלות איזו השתוקקות מזינה את הפעולה הרוטינית שלה: האם זו ההשתוקקות לרוגלך לכשעצמן?! ואם כן, האם זה כי היא רעבה? ואז אולי התפוח יענה על הצורך?! האם פרץ האנרגיה הוא המשמעותי בשבילה, ואז אולי כוס קפה או תה יכולים להיות תחליף?! ואולי מה שהיא זקוקה לו ב-11:00 לפני הצהריים זה פסק זמן ואז סבוב סביב הבניין יכול להיות תחליף נחמד! ואולי היא משתוקקת רק לשיחת רעים?!
הפעולה הבאה היא לכוון שעון מעורר לחמש עשרה דקות, ואז לבדוק עם עצמה אם אחרי אכילת הרוגלך שהיא הביאה מהבית, היא עדיין מרגישה השתוקקות ללכת לקיוסק?! אם זה אכן כך משמע שהרוגלך הם לא העניין. היציאה החוצה היא כנראה נושא ההשתוקקות. אם אחרי פטפוט עם חברותיה עדיין תהיה כמיהה לרוגלך, אז החסר אינו הקשר החברתי, מנגד אם אחרי הפטפוט הקצר היא תוכל לחזור לעבודתה בנינוחות, משמע שהגמול הוא פסק זמן והקשר החברתי. וההרגל שנוצר בא לענות עליהם.
כך ניתן לבודד את הצורך האמתי, ולעצב הרגל שונה.
ובאשר לגילוי הסימן, גם אותו לא תמיד קל לגלות. אנו מוצפים כל העת בעומס של מידע מכל הכיוונים. האם רחל זקוקה להפסקה ב-11:00 כי אז מתעורר בה הרעב? או אולי היא למדה שב-11:00 קמים ויוצאים? או אולי היא חשה פתאום עייפות אחרי ביצוע מספר משימות? ואולי כי גם חברותיה בחדר קמות באותה שעה להפסקה? או, אולי זו השעה שהבוסית יוצאת מהמשרד באופן קבוע? הפעולה הרוטינית של רחל נעשית באופן אוטומטי ויהא עליה לבדק מהי הסימן המעורר אותה לפעולה. חוקרים מצאו מספר קטגוריות המעוררות סימנים הם: מקום, זמן, מצב נפשי, אנשים אחרים, פעולה אחרונה.
ביום הראשון רחל תשאל את עצמה, איפה אני? ליד שולחן העבודה (מקום). מה השעה? 11:01 (זמן). מה מצבי הנפשי? (משועממת). מי נמצא בחדר? (שתי חברותי לעבודה). מה הייתה הפעולה האחרונה שעשיתי? (סיימתי לרשום דו"ח ההוצאות)... וביום השני כנ"ל.
ואז מסתבר שארבע קטגוריות השתנו: רחל בחדר אחר, מצבה הנפשי – נלהבת. מי בסביבה? הבוסית. הפעולה הקודמת – צילום מסמך. אך השעה 11:05 שרירה וקיימת! ובשלישי שוב ארבע קטגוריות השתנו, השעה נשארה קבועה. מסתבר שהסימן שמניע את ההרגל הוא השעה, זה לא המקום ולא המצב הנפשי ולא האנשים בחדר. רק השעה ועכשיו לתוכנית העבודה.
המח פועל על פי נוסחה: סימן. פעולה רוטינית, גמול, הוא לומד כעבור זמן לפעל באופן אוטומטי. כאשר הוא בחר בחירה שאינה משרתת אותנו אנחנו יכולים לבחור בחירה אחרת וללמד אותו לפעול אחרת, כעבר זמן הוא יעשה את זה אוטומטית.
הסימן של רחל הוא 11:00 לפנה"צ. היא למדה שהיא אינה משתוקקת באמת לעוגיות. היא משתוקקת רק לפסק הזמן ולבילוי החברתי. היא כותבת לעצמה תכנית פעולה ומניחה את הדף על השולחן. מידי יום בשעה 11:00 אגש לשולחן של חברותי ואדבר אתן 10 דקות. רחל כיוונה את השעון ל-11:00. בתהליך השינוי היו עליות וירידות. ביומיים הראשונים היא דווקא הצליחה, השעון צלצל והיא נגשה לחברותיה. ביום השלישי השעון צלצל והיא רצתה רק לגמור משהו ואז חזרה על ההרגל הקודם, קיוסק, רוגלך וכו'. ביום החמישי חברה אחת לא הגיעה לעבודה והשנייה הייתה עסוקה במשימה דחופה. שוב מעדה רחל והלכה לכיוון הקיוסק. ביום השביעי והשמיני היא הקשיבה לצלצול, והכריחה את עצמה לגשת לחברותיה. מה טוב ומה נעים. שלושת הרוגלך נשארו על המדף בקיוסק. אחרי עוד מספר ימים זה נעשה אוטומטי. הפסקת 11:00, פטפוט עם חברות, שתית כוס מים או תה או קפה (עם זה אין לה כל בעיה). רחל כבר לא זקוקה לשעון. בסביבות השעה 11:00 נעשית הפעולה הרוטינית. עלית המשקל נעצרה. רחל מרוצה, היא הצליחה לשנות הרגל עקשני. לדבריה זו רק נקודת ההתחלה, מכאן הדרך פתוחה לשינויים נוספים.
קדימה, רחל!
הרגלים – כוח הרצון
כתבה חמישית
מאת: הניה
סטארדקס היא חברת ענק של מסעדות בארה"ב. חברה מצליחה ביותר. אחד הדברים המייחדים אותה הוא קורסי הכשרה לעובד/ת לפני התחלת עבודתם, ובמהלך שנות העבודה. תכנית הלימודים שלה מיועדת להקניית כישורי חיים במקום שבתי הספר, המשפחות והקהילות נכשלו.
ההכשרה מתמקדת בהרגל בסיסי: כוח הרצון.
מסתבר שכוח הרצון אינו כוח מולד אלא הרגל בסיס חשוב ביותר להצלחה בחיים. חוקרים בדקו 164 תלמידי כיתה ח', מדדו מנת משכל וגורמים נוספים, ביניהם כוח הרצון, שנמדד על יד בחינה של המשמעת העצמית שלהם.
התלמידים שגילו רמות גבוהות של כוח רצון קבלו ציונים גבוהים יותר והתקבלו לבתי ספר יוקרתיים. החוקרים פסקו: משמעת עצמית נבאה ביצועים לימודיים בצורה מדויקת יותר משעשתה מנת המשכל.
לעניננו, נמצא שניתן להפוך את כוח הרצון להרגל. אחת החוקרות אמרה: "לפעמים נדמה שאנשים בעלי משמעת עצמית גבוהה אינם מתאמצים – אבל זה מפני שהם הפכו את זה להתנהגות אוטומטית, כוח הרצון שלהם נמצא שם בלי שהם יצטרכו לחשוב עליו".
בשנות השישים החלו לחקור יותר את כוח הרצון וחשבו על דרכים בהם ניתן לעזור לילדים לפתח כישורי וויסות עצמי. קבוצת ילדים בני ארבע הוכנסה לחדר בו הציגו בפניהם סוכריות מרשמלו. נאמר לילדים שהם יכולים לאכול סוכריית מרשמלו אחת מידית, אך מי שממתין כמה דקות יוכל לאכול שתיים. החוקר יצא, חלק מהילדים התפתו ואכלו סוכרייה מיד. כשלושים אחוזים מהילדים שלטו בדחף לאכול מיד והותר להם אחרי 15 דקות ליהנות משתי סוכריות. מדענים הסתכלו על התהליך מאחורי מראה. שנים אחר כך גילו שהילדים שהצליחו להתאפק היו יותר חברותיים, הצליחו יותר בלימודים, וגילו יכולת טובה להתמודד עם בעיות החיים מהילדים שאכלו סוכריית מרשמלו מיד.
ישבו המדענים על המדוכה ודנו בשאלה: האם ניתן לפתח כישורי שליטה עצמית ? הם גילו שניתן לעשות זאת באמצעים פשוטים. אם נתייחס לניסוי המרשמלו, ניתן להסיח את הדעת מהמרשמלו על ידי ציור, או לדמיין מסגרת מסביב לסוכריה כדי שהיא תיראה כתמונה ולא כפיתוי ממשי. עם הזמן הגיעו למסקנה שניתן לפתח כוח רצון. זו מיומנות שניתן לרכשה כפי שלומדים מתמטיקה.
שנים אחר כך העלה חוקר בשם מורייבן שאלות אחדות בנוגע לכוח הרצון. אם משמעת עצמית היא מיומנות, מדוע לפעמים יש אותה ולפעמים אין. היו ימים שהוא היה מסוגל בסוף היום לפעילות פיזית, והיו ימים שהוא פשוט לא היה מסוגל. והרי מי שיודע להכין חביתות, למשל, יוכל להכינן גם ביום ראשון, שני ושלישי?... פתאום המוח של מורייבן שכח איך מגייסים את כוח הרצון לפעילות שנחשבת בעיניו חשובה. מוכר לכן? פעם אין כוח ואין חשק לצאת להליכה, פעם אין חשק לצאת למסיבה. פעם אין חשק להכין סלט ואוכלים מכל הבא ליד. לא ניתן לגייס את כוח הרצון אפילו לשטוף כלים של ארוחת הערב.
מורייבן התגייס לגלות את הסוד: מה מניע את כוח הרצון?! הוא ערך ניסוי נחמד. הוצע לסטודנטים רעבים להיכנס לחדר בו היו שני מגשים. על מגש אחד היו צנוניות ועל השני עוגיות שזה עתה יצאו מהתנור. ריחם היה משגע, ששבבי שוקולד נטפו מהם. נאמר לסטודנטים שמטרת המחקר לעמוד על תפיסות של טעמים שונים (מילה לא נאמרה על כוח הרצון). למחצית נאמר לאכול מן הצנוניות ולהתעלם מהעוגיות, המחצית השנייה קבלה הוראה הפוכה. להתעלם מצנוניות לא קשה בדרך כלל לאיש, להתעלם מעוגיות בעלות ניחוח משכר יותר קשה. החוקר יצא מהחדר ודרך מראה הביט בנוכחים. אלה שנדרש מהם להתעלם מהעוגיות היו צריכים להיאבק עם עצמם כדי לבצע את ההוראה. חלקם נגעו בעוגייה והניחוה, חלקם הריחו, חלקם ליקקו את השוקולד שנטף.
בחלק השני של הניסוי התבקשו הסטודנטים לשרטט תבנית גיאומטרית בלי להרים את העיפרון ובלי לעבור על אותו קו פעמיים. בכוונה נבחרה משימה בלתי אפשרית. היה צריך לגייס מאמץ וכוח רצון לנסות שוב ושוב. החוקרים המשיכו לעקוב מבעד לזכוכית וגילו, שאוכלי העוגיות התחילו לעבוד על המשימה כשהם רגועים, גם כשלא הצליחו ניסו שוב, בלי לגלות סימני לחץ ועצבנות. אוכלי הצנוניות המתוסכלים, כבר ניצלו את כל מאגרי כוח הרצון, ולא נותר כוח רצון למשימה הנוספת. הם היו מתוסכלים, ניסו והפסיקו וחלמו, אפילו התפרצו על החוקר. הם השקיעו בממוצע שמונה דקות בניסיון עד שהתייאשו. אוכלי העוגיות השקיעו תשע עשרה דקות בממוצע, וחלקם המשיכו עד חצי שעה כשהחוקר הפסיקם.
מורייבן גילה שמאגרי כוח הרצון אינם בלתי מוגבלים. כוח הרצון הוא אומנם מיומנות, אך בדומה לשריר הוא מתעייף כשהוא עובד קשה. ולכן נשאר פחות כוח למשימות אחרות. ממצא זה מסביר למה רופא מומחה עושה לפעמים טעות "טפשית" אחרי משמרת ארוכה ומאמצת. הממצא מסביר גם למה כשהוצאת את כל האנרגיה בעבודה, נשארה לך פחות אנרגיה לבית, וכדאי לעשות חושבים איפה את רוצה להשקיע באמת. גם אם יש לך יכולת גבוהה של משמעת עצמית, הרי היא אינה בלתי מוגבלת. דוגמה נוספת: אם הרעבת את עצמך כל היום, לא פלא שבערב אכלת מכל הבא ליד.
עדיין הבחירה בידך איפה להשקיע וכמה. אולי חבל להשקיע שעות בשיחות טלפון ללא תכלית ואז אוזל מלאי הרצון למשימות יותר תכליתיות. אולי מומלץ להתחלק עם אחרים בביצוע משימות מעייפות ומשעממות בעבודה או בבית, כדי להשאיר כוח רצון למשימות החשובות.
* * *
בזבוז כוח רצון – לא. תרגול שרירי כוח הרצון – כן. חוקרים אוסטרליים רשמו 24 אנשים לתכנית אימון גופני. במשך חודשיים הם עברו אימונים ברמת קושי הולכת וגוברת. כעבור חודשיים בדקו את שאר היבטי החיים כדי לבדוק האם הגברת כוח הרצון במכון כושר הגביר את כוח הרצון בתחומים נוספים. התברר שאכן כן (זוכרות את הרגלי המפתח), הם עישנו פחות, צרכו פחות קופאין וג'אנק פוד. השקיעו יותר בלימודים והיו פחות מדוכאים.
קבוצה אחרת שהתמקדה במשימה של ניהול כספי יעיל, ואנשיה התבקשו להימנע ממותרות, ולקנות רק מה שצריך. בסוף התהליך האנשים התקדמו בתחומי חיים נוספים. כשאנשים מחזקים את שרירי כוח הרצון בתחום אחד בחיים (חדר כושר או תכנית ניהול כספים), כוח הרצון מחלחל גם אל המטבח ואל חדרי העבודה. המסקנה – לא לבזבז את כוח הרצון על דברים של מה בכך, להשקיע במקומות הנכונים. רצוי בהרגלי מפתח, אלה יניבו פרות בתחומים נוספים.
חברת סטארדקס השקיעה בהכשרת עובדיה כדי שיצטיינו בשירות לקוחות, במשימות, כמו: להגיע בזמן, לא להתרגז, לשרת את הלקוחות בחיוך לעתים לקרוא ללקוח בשמו. תכנית הלימודים הייתה מגוונת במטרה לפתח משמעת עצמית, זו חלחלה אל יחסי לקוח – עובד והפכה את החברה לחברה מובילה ומצליחה.
נשיא החברה התבטא פעם: "אנחנו לא בעסקי קפה ומשרתים אנשים, אנו אנשים בעסקי אנשים ומגישים קפה. המודל שלנו מבוסס על שירות לקוחות, בלי זה אנו גמורים". המשמעת העצמית של כל עובד בחברה הפכה להרגל ארגוני.
* * *
"הרגלים אינם פשוטים כמון שהם נראים. כפי שניסיתי להראות לאורך הספר. הרגלים – גם כשהם נטועים במוחנו – אינם גזירת גורל", אומר צ'רלס דוהיג בספרו "כוחו של הרגל". ההרגלים חודרים לכל תחום בחיינו. מה לאכול ואיך, מתי לקום ומתי לישון. איך לדבר ואיך להתנהל בעסק ואיך לבלות את שעות הפנאי.
אנחנו יכולים לבחור הרגלים. בסדרת הכתבות הזו הותוותה הדרך איך לשנות אותם: לזהות סימן, לבדוק את הגמול שההרגל מציע, ולשנות את הפעולה הרוטינית. חלקם של ההרגלים פשוטים וחלקם מורכבים יותר, אך תמיד ניתן לשנותם.
הצעד הראשון הוא להחליט לשנות אותם. הצעד השני הוא להשקיע מאמץ בשינוי מתוך אמונה שיש לנו בחירה חופשית והשליטה בהרגלים שלנו היא בידנו.
כאשר אנשים בוחרים מי הם רוצים להיות ומתרגלים זאת, ם מתפתחים באותו כיוון. כמו שפיסת נייר או מעיל, לאחר שקיפלו אותם פעם אחת, יחזרו תמיד אל אותם קיפולים. מה שנעשה בתחילה מתוך קושי הופך להיות קל יותר ויותר עד שהוא נעשה כמעט באופן אוטומטי.
אני מקווה שההצצה לעולם ההרגלים האירה גישה מעניינת לגבי עיצוב חיינו, אושרנו והצלחתנו. והבחירה – בידינו.
הסדרה מבוססת על הספר "כוחו של הרגל" צ'רלס דוהיג.
בהוצאת כנרת, זמורה – ביתן.
מאת: הניה
את רוצה לעשות שינוי, להפסיק את ההרגלים הישנים שאינם מובילים לשום מקום. להתחיל עם הרגלים חדשים מקדמי בריאות ורווחה:
לאכול נכון, לעשות פעילות פיזית, ללכת לישון מוקדם יותר.
כל פעם את אומרת לעצמך "אחרי החגים" אתחיל ב... והנה הגיע "אחרי החגים" והכל אותו דבר, שום דבר לא השתנה, את עם אותם הרגלים שאינך אוהבת ושאינך רוצה אותם.
כדי להבין למה את תקועה, כדאי קצת להעמיק ולחקור איך נוצרים הרגלים. אם נחכים אולי גם נצליח ליצר שינוי: אולי נוכל להפסיק את ההרגלים הלא נחמדים שנדבקו בנו ולייצר אחרים, כאלה שישרתו אותנו יותר.
צ'רלס דוהיג, כתב לענייני מדע בניו יורק טיימס, מאמין שרב הבחירות שלנו אינן תוצאה של החלטות שקולות. רוב מה שאנחנו בוחרים לעשות הוא תוצר של הרגלים. לתוצאה המצטברת של ההרגלים ישנה השפעה אדירה על בריאותנו, על כושר העבודה שלנו, על מצבנו הכלכלי ועל אושרנו. מאות שנים ניסו לחקור את הנושא, אך רק בשני העשורים האחרונים החלו נוירולוגים, פסיכולוגים, סוציולוגים ואנשי שיווק להבין איך עובדים הרגלים, ומה שיותר חשוב איך הם משתנים.
אדם בשם הופקינס שחי בתחילת המאה הקודמת, מבכירי הפרסומאים דאז, הצליח להפוך כמה מוצרים פשוטים לרבי מכר. בהמשך גם הסביר איך יוצרים הרגלים חדשים בקרב הצרכנים. גם היום יש לחוקי הופקינס השפעה ענקית על יחידים ועל חברות.
משחות שיניים כבר לא היו חידוש בימיו, אך חברה כלשהי פנתה אליו לשווק משחת שיניים מסוימת ששמה "פפסודנט", בריאות השיניים של האמריקאים הייתה בכי רע. האמריקאים התעשרו והחלו לצרוך מזון מעובד ועתיר סוכר. אך רבים מאלה שניסו לשווק מוצרים לניקוי שיניים פשטו את הרגל. אנשים לא אהבו לצחצח שינים. הופקינס פקפק אם לקבל את המיזם, בסופו של דבר נענה, והפך את "פפסודנט" למוצר משווק ברמה בינלאומית. הצלחה נוספת נזקפת לזכותו. הוא הצליח לייצר הרגל של צחצוח שיניים באמריקה ובהמשך בעולם כולו. הופקינס הפך את צחצוח השיניים לפעולה יומיומית. איך זה קרה?
הופקינס הצליח למצוא סוג של סימן ושל גמול שהזינו הרגל חדש. כך גם הצליח לשווק את דגני הבוקר המספקים אנרגיה לכל היום. מוצרים לריפוי, עייפות, כאבי בטן, מפרקים ובעיות עור. התנאי – לאכול את שיבולת השועל על הבוקר, ואת השיקוי נוגד העייפות מיד עם הסימן הראשון לעייפות, וכך גם לגבי כל היתר.
הופקינס חיפש סימן כדי לייצר הרגל. הסימן – קרום שיניים שמצהיב את השיניים. ואנשים יכולים לחוש אותו בהעברת לשון על השיניים. זהו רובד חיידקי, שהיה קיים מאז ומעולם על השיניים והוא קיים בלי קשר למה שאנו אוכלים וכמה אנו מצחצחים. גם אכילת תפוח יכולה להסיר את הקרום הזה.
והגמול? מי לא רוצה להיראות עם שיניים יפות?! מי לא רוצה לאמץ חיוך עם שיניים בוהקות כפי שהופיע בפרסום?! והמחיר – צחצוח מהיר עם "פפסודנט". כעבור שלושה שבועות לא עמדה החברה בקצב הביקוש, כעבור עשור הפך המוצר לאחד המבוקשים בעולם כולו. עד אז רק 7% מהאמריקאים החזיקו משחת שיניים בביתם. הופקינס קלט את הפסיכולוגיה האנושית, וזו מושתתת על שני עקרונות:
האחד – למצוא סימן פשוט וברור.
השני – להגדיר בבהירות את הגמול.
שני הדברים הללו פועלים פעולת קסם.
אם ניקח כדוגמה את יצירת הרגל ההליכה, כדי שזה יקרה יש צורך בסימן – יציאה בשעה מסוימת או עם חברה מסוימת. וגמול – שתיית כוס קפה עם סיום ההליכה, או הרגשה טובה: עכשיו אני יכולה לקרוא עיתון בניחותא, ללא יסורי מצפון, כי הנה, עשיתי את זה.
אם מדובר בהרגלי אכילה חדשים, הסימן הקבוע מראש יכול להיות תכנון תפריט מתאים. והתגמול – מפגש קבוצתי בו את זוכה למחיאות כפיים על ההישג. וביניהם עשיית הפעולה הרוטינית – אכילה נכונה במקרה זה ובמקרים אחרים: הליכה, צחצוח שיניים ועוד.
משהו עדיין חסר במשוואה זו. כדי למצוא את הגורם החסר, תשמעו סיפור על חברת השיווק "פרוקטר אנד גמבל". חברה ששיווקה בהצלחה רבה חטיפי תפוח אדמה, קרם ידיים, נייר מגבת, קוסמטיקה, תכשירי כביסה וסבון כלים. איתרע מזלה והיא נתקעה במוצר שאמור היה להיות מוצר מנצח ראשוני בעולם: תרסיס הסופג ריחות רעים. המדענים לא הצליחו לשכנע את ציבור הצרכנים מדוע כדאי להם לרכוש מוצר זה המפיג ריחות סיגריות, גרביים ספוגי זיעה, כביסה מלוכלכת, ריחות בישול לא נעימים ומה לא. ולא שהמוצר לא היה יעיל, הוא אכן הצליח לנטרל ריחות רעים ביעילות רבה. הושקעו מיליונים בשכלול המוצר בתקווה שהוא יניב רווח של מיליארדים, והוחלט לקרוא לו "פבריז".
סטימסון, איש בעל מוניטין בתחום השיווק נבחר להיות ראש צוות משווקי המוצר. הסימן שנבחר: בפרסומת אחת היה ריח סיגריות. הגמול: הריח ייעלם מהבגדים. בפרסומת שנייה נבחר גבר עם כלב. הסימן: ריח לא נעים של חית מחמד. הגמול: אין כל ריח.
חלף חודש, חלפו חודשיים, והמכירות רק פחתו. איש לא התקרב אל המדפים של "פבריז". גם דוגמיות שחולקו חינם לא עשו את השיווק. "פרוקטר אנד גמבל" כנסו ישיבת חירום והוחלט להפסיק את ייצור המוצר כדי למנוע הפסדים נוספים. סטימסון קם ואמר: "יש עדיין סיכוי, בואו ונצרף מדענים נוספים ממוסדות אוניברסיטאיים המומחים לפסיכולוגיה צרכנית".
נשיא החברה ניאות לתת צ'אנס נוסף, המומחים נכנסו לעובי הקורה. בביקור אצל משפחה שגידלה חתולים התברר שהריח הרע של החתולים כלל לא הורגש על ידי בני המשפחה. כמו גם בתשאול של מעשנים מובהקים התברר שהם אינם מרגישים כלל את ריח הסיגרים. לריחות ישנה מן תכונה מוזרה – בחשיפה ממושכת אליהם ריחם מתעמעם. מי שמרגיש את הריח הרע זה האדם הנחשף אליו מידי פעם. ובהקשר לכישלון ה"פבריז" – איש אינו משתמש בו כי מי שנחשף לריח הרע בתמידות אינו מרגיש אותו ואינו זקוק לנטרול של משהו שהוא אינו מרגיש אותו.
שוב ישב הצוות על המדוכה לחקור, איך ניתן להאהיב את "פבריז" על הצרכנים. איום הפיטורין נשף בעורפם. סטימסון ואנשיו ראיינו מאות צרכנים שצרכו פעם את "פבריז" כדי למצוא רמז לכישלון המוצר. להפתעתם אישה אחת בעיירה קטנה במדינת ניו יורק אהבה את המוצר. האישה, מעל גיל שלושים ואם לארבעה, ביתה היה נקי אך לא מצוחצח. לדבריה היא השתמשה במוצר מידי יום. סטימסון הופתע – לא היה סימן לריח לא נעים בבית. איש לא עישן שם, לא היה בעל חי בבית. האישה השיבה כי היא משתמשת ב"פבריז" לניקוי כללי. "בכל פעם שאני מסדרת כל חדר בבוקר אני מתיזה קצת פבריז, מסדרת את המיטות ואוספת את נעלי הילדים, שואבת את האבק ומתיזה קצת... ככה סתם שיהיה נעים פה, לסיום. הריסוס נותן לי הרגשה של חגיגה קטנה, זה נחמד, אתם יודעים..."
הם ידעו גם ידעו. החוקרים הבינו את הסוד. בקצב הזה כל שבוע יתרוקן בקבוק. התברר שאישה נוספת נוהגת לרסס בפבריז כל פעם שהיא מסיימת לנקות את המטבח. ואז בהנאה מושיטה את היד ומרססת. הנה התגלה הסוד. ניתן להשתמש ברעיון כבסיס לקמפיין חדש של "פבריז".
"פבריז" הוא משהו שקורה בסוף שגרת הניקיון, ולא בהתחלה. זה החלק הכייפי של הניקיון. עכשיו הפרסומות הציגו חלונות פתוחים ומשבי אוויר צח, הכניסו בושם לנוסחה. הסיסמה הקודמת: "מוציא ריחות רעים מאריגים" הוחלפה ב"מנקה את ריחות החיים". הוצג הסימן היומי – ניקוי חדר, סידור מיטה, שאיבת השטיח, והגמול – "פבריז" – הריח הטוב שמגיע בסיום שגרת הניקיון.
החידוש – הפרסום עורר כמיהה – שהבית לא רק יראה טוב אלא גם יריח טוב.
בתשאול צרכניות "פבריז" בהמשך, הן חזרו והדגישו את ההשתוקקות לריח. אחת מהן אמרה: "אם אני לא מריחה ריח נעים בסוף, זה כבר לא ממש נראה לי נקי". (עכשיו הבנתי את השימוש במרככי כביסה המפיצים ריח נעים ה.ל). תוך חודשיים הוכפלו המכירות. תוך שנה הוציאו על המוצר 230 מיליון דולר. פבריז הוליד אחריו מוצרים רבים: מטהרי אוויר, נרות, אבקות כביסה מבושמות ותרסיסים למיניהם.
סטימסון מצא סימנים פשוטים וברורים, הגדיר בבהירות את הגמול, אך ההצלחה הגיעה כאשר יצר את תחושת ההשתוקקות – הרצון שהבית / הבגד לא רק ייראה טוב אלא גם יריח טוב.
הופקינס ששיווק את משחת השיניים "פפסודנט" לא זיהה את הכמיהה שהיא בבסיס הנוירולוגי של נוסחת ההרגל, אך הוא השתמש בה מבלי משים. מסתבר שמשחת ה"פפסודנט" הייתה שונה ממשחות שיניים אחרות באותה תקופה. היו בה מרכיבים של חומצת לימון, שמן, מנטה וכימיקלים אחרים שנתנו למשחה טעם מרענן. אלה גם חומרים מגרים שיוצרים תחושה קרירה ומעקצצת על הלשון והחניכיים. אצל המשתמשים בה התעוררה תחושת כמיהה לגירוי הנעים הזה. אם לא יהיה הגירוי הזה לא ירגישו שהפה שלהם נקי, ברגע שאנשים כמהו לעקצוץ הקריר הזה, ברגע שהם זהו אותו עם הנקיון – הפך צחצוח השיניים להרגל. כשחברות אחרות גילו את סוד ההצלחה של הופיקנס הן החלו לחקותו. אנשים צריכים סימן שהמוצר עובד!כאשר משחות השיניים בטעמים של אוכמנית מנטה או כל טעם אחר – משאירים בפה עקצוץ, נרגיש שהפה נקי, העקצוץ אינו גורם למשחת השיניים לעבוד טוב יותר, אך הוא משכנע את האנשים שהוא עושה את העבודה. זו הנוסחה של כל הרגל.
סימן כמיהה פעולה רוטינית גמול
כל אחת יכולה להתבסס על הנוסחה הזו כדי ליצר הרגל. את רוצה להגביר פעילות גופנית: תבחרי: א' סימן: למשל, הליכה למכון כושר על הבוקר ב' גמול: כוס קפה, או שייק פרות אחרי התרגול. ג' תחשבי על כוס הקפה / שייק פרות או על תחושת נמרצות שתרגישי בעקבות התרגול, תתעורר כמיהה. הכמיהה תקל עלייך להגיע למכון כל בוקר. יש ליצור השתוקקות וההשתוקקות תפעיל את הסימנים והתגמולים שיניעו את לולאת ההרגל.
את רוצה לרדת במשקל. לפתח הרגלי אכילה בריאים. 78% מאלה שירדו במשקל והצליחו לשמר עליו אכלו ארוחת בוקר כל בוקר, בשעה מסוימת. מה עוד את צריכה לעשות? לראות בדמיון משהו שמעורר כמיהה: תוכלי ללבוש את השמלה היפה שמונחת בארון כבר שנתיים, או תראי את עצמך עולה על המאזניים ושוקלת... כלבבך. התשוקה לגמול תחזק אותך ותגבר על הפיתוי לזנוח את הדיאטה. כך נוצרת לולאת ההרגל. חברות מסחריות מבינות את מדע ההשתוקקות ומסתמכות עליו. (משחת השיניים פפסודנט, שמפו מעלה קצף) עדיין לא הצליחו לייצר את הכמיהה שתהפוך קצת קרם הגנה להרגל יומי, או להרגיל אותנו לפחות מלח, פחות שומנים ופחות סוכרים, או להרגיל אותנו ליותר שתיה של מים פשוטים או ליותר שעות שינה. אנו צרכני פחמימות וסוכרים לא בגלל שהמח שלנו מתוכנת לכך, אלא משום שברגע שאנו רואים פרוסת עוגה או חפיסת שוקולד או גביע גלידה המח שלנו מתחיל לצפות לתחושת ההתרוממות שמלווה את העליה המהירה של רמת הסוכר בדם. וכך דוחף אותנו המח לעבר מה שלא טוב ולא בריא עבורנו. אם לא נאכל את העוגה, נחוש אכזבה. ברגע שהכמיהה קיימת המח פועל אוטומטית. הרגל חזק במיוחד עלול להפך להתמכרות: התמכרות לסיגריות, למתוק, לאכילה כפייתית – אז המח שלנו פועל כטייס אוטומטי: גם אם ישנם ממול גורמים מרתיעים כמו אובדן בריאות, שם טוב, פרנסה, משפחה – ההשתוקקות גוברת על ההגיון.
אך לולאת ההרגל היא לפעמים בעוכרנו. בשלילי טמון גם החיובי אנו יכולים להסתמך עליה וליצר הרגלים חדשים שישרתו אותנו: לכרך יחדיו סימן, פעולה רוטינית וגמול ולחפש משהו שיעורר תשוקה, שיניע את לולאת ההרגל.
* * *
מה הפלא שאנשים לא קנו פבריז כמוצר שמבטל ריח רע. מי בכלל מוכן להודות שיש ריח רע בסביבתו. ולקנות מוצר שכל התועלת שלו לבטל את הריח הרע, איזו השתוקקות יכולה להתעורר למוצר שכזה חסר ריח?! אך מוצר שמפיץ ריח נעים ומסמל סיום בשגרה של נקיון, מעורר ומעורר כמיהה. מה טוב ומה נעים הקונים קונים. תתעורר ההשתוקקות לא יהיה קשה ליצור הרגלים חדשים. כמו שלא קשה לנו לצחצח שיניים.
שינוי הרגלים (כתבה שניה)
מאת: הניה
יש לך מספר הרגלים שהיית רוצה לזנוח ולאמץ אחרים טובים יותר. המומחים מציעים לא ליצר הרגלים חדשים אלא לשנות את הישנים. כיוון שהרגלים מתבססים על נוסחה בת שלושה שלבים – סימן, פעולה רוטינית וגמול, הם מציעים לתקוף רק את השלב האמצעי, את הפעולה הרוטינית. קל יותר לסגל הרגל חדש אם משאירים את הקצוות המוכרים, מאד מאד מסובך לנטוש הרגלים רעים.
כל התנהגות כמעט ניתנת לשינוי, אם נשאיר את הסימן והגמול ורק נחליף את הפעולה הרוטינית: לדוגמא, יש לך הרגל מגונה לנשנש בין הארוחות, הסימן – הוא אולי תחושת שעמום. הגמול – הפגת השעמום. הפעולה הרוטינית – נשנוש. השתוקקות היא לתחושת ההקלה שאת חשה כשהשעמום חלף. עלייך למצוא פעולה רוטינית כתחליף לנשנוש. שתזין את ההשתוקקות אך באמצעות פעולה רוטינית חדשה. טוב גם לנטישת הרגלי עישון, השמנה וכל התנהגות הרסנית אחרת.
מינדי נערה בת 18 כססה צפורניים מאז שהיא זכרה את עצמה, כסיסת הצפורניים הייתה בממדים לא פשוטים כבר לא היו לה צפורניים שיגנו על קצה האצבעות שלה, המטפלת שלה נקטה בשיטת "אימון בהפוך הרגלים". המטפלת שאלה אותה, מה היא מרגישה לפני הכסיסה? מתח ועקצוץ בקצה האצבעות. היתה התשובה. זהו אם כן הסימן שעורר את ההרגל. הגמול לדבריה היה תחושה של שלמות שהיא חשה כאשר היא עוברת על כל האצבעות מין גירוי בקצה האצבעות, שהיא למדה להשתוקק אליו. המטפלת יעצה לה ליצר פעולה רוטינית חדשה כל פעם שהיא חשה במתח באצבעות לשים את הידיים בכיסים או להחזיק עפרון, כדי שהיא לא תכניס את האצבעות לפה. ואח"כ היה עליה למצוא גמול. למשל, הקשה בפרקי האצבעות על שולחן. (מקביל לגירוי שהיא חשה כאשר היא כוססת אצבע אחרי אצבע).
הסימנים והגמול נשארו. הפעולה הרוטינית השתנתה. זאת כל השיטה על רגל אחת. במקור היא הייתה מעט יותר מורכבת, אך פשטתי אותה מעט כדי לא להלאות אתכן הקוראות. השיטה נוסתה בחדר הטיפול ומינדי קבלה הוראות להמשיך בבית. כעבור שבוע מינדי כססה ציפורניים רק שבע פעמים כעבור חודש ההרגל נמחק, ההרגל החדש (להכניס ידיים לכיס) נעשה אוטומטי והחליף את הקודם.
"נראה פשוט כל כך, עד כדי גיחוך", אומר נתן עזרין אחד המפתחים של "אימון בהיפוך הרגלים", "נדמה לנו שזה צריך להיות מורכב יותר, אבל האמת שניתן לתכנת מחדש את המח. אתה רק צריך להיות מאוד מודע" השימוש בשיטת היפוך הרגלים רווח היום בטיפול בטיקים מילוליים וגופניים, בדיכאון, בעישון, בבעיות הִימוּרִים, בחרדה, בדחיינות, בהפרעות טורדניות, כפייתיות ועוד.
לולא עזרתה של הפסיכולוגית, מינדי לא הייתה מזהה לעולם שההשתוקקות והגירוי שהיא חשה בקצה האצבעות - הוא זה שגורם לה לכסוס ציפורניים. משהתגלה הסוד עזרה לה הפסיכולוגית למצוא פעולה רוטינית אחרת שתוביל לאותו גמול.
על פי שיטה זו ניתן לשנות כל הרגל. את מוצאת את עצמך מנשנשת כל הבוקר. נסי לזהות מה הגמול שאת מחפשת. האם זה סיפוק של תחושת רעב? אז אולי אפשר לאכל ארוחת בוקר יותר מזינה או לחלופין להוסיף ארוחת ביניים הכוללת פרי ופחמימה. אם הגמול שאת מחפשת הוא הפגת השעמום או צורך באתנחתא? אז אולי במקום קפה ועוגה את יכולה לצאת לסיבוב קצר או להרים טלפון לחברה למספר דקות.
המעשנים הרוצים להפסיק לעשן, כדאי שיזהו מהו הגמול העומד מאחורי זה, האם הם נמשכים לניקוטין, או אולי הסיגריה מספקת להם זריקת מרץ. אם אכן כך, מחקרים מראים שכוס קפה או קוקה קולה יכולים לסייע להם בהפסקת העישון. תחליף אחר שאומץ הוא מסטיק "ניקורט" ופשוט עוד יותר: כמה דקות של מתיחות והרפיה – כל אלה יכולים לסייע להפסיק את ההרגל השלילי ולהחליפו בהרגל אחר שמספק תמורה דומה.
צ'רלס דוהיג שחקר את נושא ההרגלים מדבר על מרכיב נוסף המסייע לשינוי הרגלים. והוא התקווה, האופטימיות. גם אנשים שהיו שקועים בהרגלים קשים הצליחו לשנותם בכח התקווה, בכח האמונה שהם מסוגלים להשתנות. כדי להשתנות צריך להאמין שדברים יכולים להשתפר. הפסימיסטים המובהקים כנראה לא כל כך יוכלו לשנות את עצמם. גם בעניין בריאות נמצא שהמנבא המשמעותי ביותר לריפוי ממחלות ופציעות הוא מידת אופטימיות של האדם לגבי ריפויו. ככל שהוא מאמין יותר שהוא בר סיכוי להירפא בסיעתא דשמיא הסיכוי לריפוי יהיה גבוה יותר.
האמונה שאנחנו מסוגלים להתמודד עם הלחץ הכרוך בשינוי תסייע לנו לעמוד בשינוי. האמונה הזו מתאפשרת הרבה פעמים בסיועה של הקבוצה.
אנחנו רוצים לרזות. מומלץ לגייס את כל מקורות האופטימיות שבתוכנו, ואז לזהות מה באמת מניע אותנו לחטוף משהו תוך כדי עבודה / לימוד / ביצוע משימה. האם זה השעמום? אז אולי אפשר להחליף את הנשנוש בסיבוב עם חברה?! אולי אפשר להניח על שולחן העבודה תפוח במקום צ'יפס?! ואולי אפשר להצטרף לקבוצה של שומרי משקל?!
אין זה מקרי שהרבה שיטות הרזיה מתבססות על קבוצות תמיכה. הקבוצה נותנת כח, אם זו וזו הצליחה גם אני יכולה להצליח. גם כאשר מועדים הקבוצה מחזקת. היא מעבירה מסר שאנחנו מסוגלים.
יש לנו יכולת בחירה, להפסיק לכסוס ציפורניים, או לנשנש בהגזמה. להפסיק להיות ערים חצי לילה, להפסיק לצעוק להפסיק לכעוס. כדי להשיג את המטרה יש למצוא הרגל חלופי, אם יש לנו גישה אופטימית, הסיכוי עולה אם נהיה חלק מקבוצה. סיכויי ההצלחה ימריאו, גם אם הקבוצה הזו מונה שני אנשים. טובים השנים מן האחד תמיד, וגם בעניין שינוי הרגלים.
הרגלי מפתח (כתבה שלישית)
מאת: הניה
אדם בשם אויניל הצליח לעצור התדרדרות של חברת אלומיניום עולמית ששמה אלקואה (ALCUA). תשמעו סיפור: החברה הזו חלשה על רב מוצרי האלומיניום של אמריקה, מהמתכת שרפדה את פחית קוקה קולה ועד הברגים שהחזיקו לוויינים. ב-1987 החלו מניות החברה להתדרדר. ישבה מועצת המנהלים על המדוכה והחליטה לבחור מנהל חדש אויניל שמו. האיש עלה על הבמה באולם במנהטן להסביר את גישתו. במקום לשכנע איך רווחי החברה יתחילו להאמיר מרגע זה, הוא התחיל לדבר על בטיחות בעבודה: "מידי שנה עובדים נפצעים בחברה כתוצאה מעבודה בטמפרטורה של 1500 מעלות ועם מכונות מסוכנות ביותר, אני אהפוך את אלקואה לחברה הבטוחה ביותר באמריקה". אנשים השתוממו, נבוכו, מנהל מוזר: האיש השתגע, אנחנו רוצים כסף, לא הרגלי בטיחות. מישהו הרהר בקול ואף ערער: מה הקשר? אויניל הדגיש: "אם אתם רוצים לשפר את מצבה של אלקואה - זה לא יקרה בזכות הפרחת סיסמאות סרק, זה יקרה כשהפועלים שעובדים בחברה הזאת יסכימו להיות חלק ממשהו חשוב: להקדיש עצמם ליצירת הרגל של הצטיינות. הבטיחות תהיה הסימן שאנחנו מתקדמים בשינוי ההרגלים בחברה". בסיום הטקס אחד הנוכחים מכר את כל מניותיו בחברה. הוא חשש מקריסה, בתוך שנה הוא הבין שהוא עשה את שגיאת חייו. תוך שלש שנים הכנסות החברה עלו פי חמישה. מניותיה הרקיעו. כשנשאל אויניל איך זה קרה? ענה: "ידעתי שאני צריך לשנות את החברה מהיסוד, אבל אי אפשר לצוות על אנשים להשתנות. זה לא עובד! וחשבתי שאם אוכל לקעקע את ההרגלים סביב נושא מסוים, זה יתפשט לכל התחומים".
אויניל האמין ששינוי מסוים בהרגלים יכול לעורר תגובת שרשרת ולגרור שינויים נוספים. כלומר. ישנם הרגלים מסוימים חשובים - הרגלי מפתח – ולאלה השפעה על הרגלים נוספים: על הדרך בה אנשים עובדים, אוכלים, שותים, מתקשרים, חיים. אין צורך להיכנס לפרטי פרטים של הרגלים, ניתן לזהות את "עמודי התווך" שלהם, אלה בעלי החשיבות העליונה, ולהשתמש בהם כמנוף לשינויים נוספים. הדבר נכון גם ליחידים גם לחברות: זהו את הרגלי המפתח, כאשר אלה יתחילו להשתנות גם האחרים ישתנו בעקבותיהם.
אנשים מורידים 20 ק"ג במשקל ופתאום נעשים גם יותר יעילים בעבודה, גם מתארגנים יותר טוב עם הזמן שלהם. גם קשריהם עם ילדיהם משתפרים. הפלא ופלא, מהו הסוד?! שואל צ'רלס דוהיג בספרו כוחו של הרגל.
מדוע בחר אויניל בנושא הבטיחות כהרגל מפתח ולא במשהו אחר? בהמשך הוא הסביר את עצמו: "כל אדם זכאי לחזור לביתו בריא ושלם כמו שהוא יוצא ממנו בבוקר. אף אחד אינו אמור לחשוש שפרנסת משפחתו תהרוג אותו". לכן בחר להתמקד בזה: ליצר הרגלי בטיחות לכל עובדי החברה. אפס פציעות, נקודה. מכאן צמחו הרגלי עבודה יעילים ורווחים גבוהים.
כדי להגיע לאפס תאונות יש לייצר הרגלי עבודה יעילים. כאשר עושים את העבודה נכון, העבודה גם יעילה יותר.
אויניל דרש דפוס עבודה אוטומטי! אם נחזור לנוסחא של שלושת השלבים: סימן - פעילות רוטינית – גמול. הסימן הוא : פציעה של עובד. הפעולה הרוטינית – דיווח כאשר מישהו נפצע (על המנהל לדווח לאויניל תוך עשרים וארבע שעות ולהציג תכנית שתבטיח שתאונה כזו לא תחזור). הגמול היה קידום בחברה רק למי שאימץ את השיטה. ההשתוקקות הייתה – הכמיהה לקידום. הדבר דרש קשר תמידי בין העובדים למנהלי הייצור, וביניהם לבין סגני המנהלים, ביניהם לבין המנהלים ובין אלה האחרונים לבין אויניל. נוצר קשר ישיר בין העובד הזוטר למנהל. הדבר דרש שורה של הצעות, תכנית שיפור. תיבת הרעיונות התמלאה במהירות. נוסחת ההרגלים הוכיחה את עצמה !
אויניל לא הבטיח שהרגלי הבטיחות יגדילו את רווחי החברה. אך זה קרה! ההוצאות פחתו, אם מכונה הייתה פגומה – דווח עליה מידית, והיא הוחלפה באחרת, כזו שתמנע פציעות. פחות חומרי גלם הלכו לאיבוד, איכות המוצרים עלתה, הרווחים עלו.
הוא הדבר בתחום האישי. התברר שאנשים שמתחילים לשמור על כושר גופני באופן קבוע, אפילו רק פעם בשבוע, קורים להם דברים מעניינים. גם אם לא במודע, הם מתחילים להקפיד יותר על תזונה נכונה ואפילו יעילים יותר בעבודה. המעשנים ביניהם מפחיתים או פוסקים לעשן והם נעשים סבלניים יותר, פחות לחוצים, ואפילו, למרבית הפלא, מגהצים פחות את כרטיס האשראי.
הכושר מהווה עבור הרבה אנשים הרגל מפתח. השינוי מחלחל לתחומים נוספים. משפחות בהן אוכלים ארוחת ערב בצוותא מגדלות ילדים עם ציונים גבוהים יותר, עם הרגלי הכנת שיעורי בית, השליטה העצמית גבוהה יותר ואף הביטחון העצמי.
ממצא אחר מעניין: בבתים שבהם מסדרים מיטות לפני היציאה ללימודים או לעבודה ישנו מתאם גבוה יותר של פריון עבודה, שליטה בתקציב, תחושת בריאות ואושר. לא שסידור המיטה הוא הגורם הישיר לכל ההישגים האחרים, אך נראה שאיכשהו שינוי זה יוצר תגובת שרשרת ונוצרים דפוסים בריאים נוספים.
עדיין משהו חסר במשוואה הזו. כדי שתחול תגובת השרשרת דרוש עוד משהו: "ניצחון קטן".
ניצחון קטן גורר אחריו עוד ניצחון קטן ועוד אחד. ולאלה ישנו חלק משמעותי ביצירת הניצחון הגדול. הניצחונות הקטנים אינם באים תמיד בזה אחר זה, לפעמים ישנן גם נסיגות. אך ככלל, הצעדים הללו מובילים למטרה.
כעבור מספר חודשים לאחר שאויניל נכנס לתפקידו הוא קיבל טלפון באמצע הלילה ממנהל אחד המפעלים. הלה סיפר שהייתה תקלה. אחד המכשירים הפסיק לעבוד, ואחד הבחורים שהתחיל לעבוד במפעל לפני זמן קצר ניסה לתקנו. הוא איתר את התקלה, המכונה תוקנה, אך תוך כדי כך התחילה לעבוד והוא נלכד בה ונהרג במקום.
כעבור מספר שעות כינס אויניל את כל המנהלים לישיבת חירום. התאונה שוחזרה, צפו בקלטות, אתרו טעויות: שני מנהלים ראוהו קופץ מעל המחסום ולא עצרו בעדו, גם לא נאמר לו מראש שלא יואשם אם תימצא תקלה במכונה, לא נאמר לו שבכל מקרה של תקלה עליו לפנות למנהל, כמו כן גילו העדר חיישנים שיכבו את המכונה כאשר מישהו עולה עליה... "הרגנו את האיש" אמר אויניל, כישלון שלי ושלכם בשרשרת הפיקוד !
המנהלים נדהמו. אויניל לקח את הדברים ברצינות רבה, בשביל עובד שאף פעם לא פגש. מאותו רגע חל שינוי. נכתבו נהלים חדשים, מנהלים הבהירו את הכללים, מספר הנפגעים ירד באופן ניכר. היה זה ניצחון קטן לחברה, שהוביל לניצחונות הבאים. אויניל כתב במזכר שהוציא – אנחנו צריכים לחגוג... לא כי אנחנו מקפידים יותר, אנחנו צריכים לחגוג כי אנחנו מצילי חיים. המסמך צולם ונתלה בכל המפעלים. כדור השלג התחיל להתגלגל. הוא נתן רשות לעובדים הזוטרים להתקשר אליו ישירות. עובדים התחילו להתקשר אך לא בשביל לדווח על תאונות, בשביל להעלות רעיונות, ורעיונות יצירתיים הועלו לא דווקא על ידי המנהלים הראשיים. הניצחונות הקטנים יצרו אווירה לשחרור רעיונות גדולים.
גם התחום האישי עובר מסלול דומה. בעבר כדי לרזות נדרשו אנשים לשנות הרגלי אכילה באופן קיצוני: להתעמל, להגיע לייעוץ – אפילו יומיומי! - רק מהפכה קיצונית תוביל לשינוי! עם הזמן התברר שאנשים מתעייפים ונואשים אחרי שההתלהבות הראשונית חולפת.
ב-2009 הוצגה גישה שונה על ידי קבוצת חוקרים בארה"ב. 1600 איש התבקשו לדווח כל מה שהם אוכלים במשך שבוע. לאט לאט אנשים התרגלו לרשום את ארוחותיהם, וחלקם אפילו ניהלו יומן יומיומי. האנשים גילו דברים מעניינים על עצמם. למשל, בסביבות 10:00 בבוקר הם חוטפים נשנוש. במקום זה הם החליטו להחזיק תפוח על השולחן להפסקת 10:00.
החוקרים לא יעצו ולא דרבנו. האנשים בעצמם גילו את נקודות התורפה שלהם ועברו לתזונה יותר בריאה. ניהול יומן האכילה הצמיח דפוסי אכילה בריאים יותר. הירידה במשקל הייתה פי שניים מאשר אצל אחרים שלא רשמו. "זה התחיל להיכנס לי לראש" אמר אחד מהם. ובהמשך נוצרו עוד הרגלים חיוביים, כפי שהרגלי הבטיחות של אויניל יצרו דפוסי עבודה יעילים יותר ובהמשך רווחים גדולים.
גם ברגעי חולשה, בזמן של מצוקה וחוסר התקדמות - הרגלי המפתח מסייעים ויוצרים תחושה של חוסן נפשי, של משמעת עצמית. וכשזה מתקיים בתוך קבוצת חברים שמתנהלת "באותו ראש" היכולת להתמודד מתחזקת.
שינוי הרגלים / מדריך מעשי
מאת: הניה
את באמת רוצה לשנות הרגל או שניים. כבר הבנת את הנוסחה: סימן. פעולה רוטינית. גמול - עליך רק לשנות את הפעולה הרוטינית והשגת את השינוי. הסימן - השעה 10 בבוקר. הפעולה הרוטינית - כוס קפה ועוגה. הגמול -הנאה. הבעיה היא כמובן בפעולה הרוטינית. כוס קפה ועוגה, נו... זאת כל הבעיה!!! וכמוה יש לך פעולות רוטיניות נוספות שהיית רוצה לנטוש. אחרים רוצים להפסיק לעשן, ללכת לישון בזמן, להתחיל בפעילות פיזית, לסדר את הבית לפני היציאה לעבודה, להפסיק לצעוק, להפסיק לכעוס.
את כבר למדת מהחיים שלא פשוט לשנות הרגלים. חלקם ניתנים לשינוי יותר בקלות, חלקם עקשניים ודורשים זמן והשקעה.
צ'רלס דוהיג מחבר הספר "כוחו של הרגל" מתווה לנו תכנית פעולה. הוא מציע לאבחן באופן יסודי את דפוס ההרגל של התנהגות מסוימת.
לדוגמא, רחל עובדת במשרד להנהלת חשבונות בבניין רב קומות, כל יום בשעה 11:00 היא יוצאת מהמשרד אל הקיוסק ממול וקונה לה 3 רוגלך טריים. בשנה האחרונה היא עלתה 5 ק"ג במשקל, היא תולה את העלייה במשקל בשלושת הרוגלך היומיים. רחל ניסתה להפסיק עם זה אך זה לא הלך. גם אזהרת רופאת המשפחה שלה שהעלייה במשקל אינה רצויה לא עזרה. בשעה 11:00 היא יוצאת לקיוסק חוזרת עם 3 רוגלך יושבת עם חברותיה בחדר מפטפטת ומכרסמת את שלושת הרוגלך. היא נהנית לעשר דקות ואחרי זה כבר לא נהנית.
הפעולה הרוטינית של היציאה לקיוסק וכרסום הרוגלך תוך שיחה עם חברות היא זו שמעכירה את רוחה. אותה היא רוצה לשנות. כדי להפסיקה צריך לגלות את הסימן ואת הגמול. מהו הסימן בסיפור של רחל? האם הוא רעב? שעמום? צורך בהפסקה לפני שהיא עוברת למשימות נוספות בעבודה? או שמא רמת הסוכר בדם שלה צונחת לפתע ב 11:00 לפנה"צ?
ומה הוא הגמול? טעמם של שלושת הרוגלך? או אולי פסק הזמן שהיא לקחה לעצמה ביציאה עם החברות לעבודה? ושמא גל האנרגיה שקבלה עם העלייה ברמת הסוכר? כדי לגלות את הגמול האמתי מן הראוי להיזכר ב"פבריז" מוצר שכמעט נעלם מהשוק וזכה לעדנה כאשר שווקו אותו כמוצר מפיץ ריח נעים בסיום הניקיון. "פבריז" קנה את השוק כאשר הציגו אותו כמוצר המעורר השתוקקות לריח. גברת אחת אמרה: "אם אני לא מריחה ריח נעים בסוף, זה כבר ממש לא נראה לי נקי" (מזכיר לי את מרככי הכביסה המלווים בריח. הריח הוא הגורם המשמעותי, הוא מעורר השתוקקות), ההשתוקקות לריח היא סמויה מלכתחילה, מגלים אותה כבדרך אגב.
בתהליך שינוי ההרגלים מציעים לנו החוקרים להתנסות בכל מיני "פרסים" מספר ימים או יותר. ובאותם ימים להימנע מיצירת שינוי בהרגלים כדי שנזהה את מקור הכמיהה שלנו. רחל יכולה להתנסות במספר תגמולים בימים הראשונים כאשר עולה הרצון לצאת לקיוסק. עליה לשנות מעט את הפעולה הרוטינית כדי שהיא תספק גמול שונה. למשל, במקום ללכת אל הקיוסק, לעשות סיבוב סביב בנין המשרדים ולחזר למקום מבלי לאכול מאומה. למחרת היא יכולה ללכת לחנות הפירות הסמוכה לקנות תפוח ולאכול תוך כדי שיחה עם חברותיה. היא יכולה לנסות לשתות כוס קפה, עם חברותיה או לבד, או לגשת לחברותיה ולפטפט מעט ואז לחזור לעבודתה, היא יכולה להביא שלושה רוגלך מהבית ולאכלם. כך אולי תוכל רחל לגלות איזו השתוקקות מזינה את הפעולה הרוטינית שלה: האם זו ההשתוקקות לרוגלך לכשעצמן?! ואם כן, האם זה כי היא רעבה? ואז אולי התפוח יענה על הצורך?! האם פרץ האנרגיה הוא המשמעותי בשבילה, ואז אולי כוס קפה או תה יכולים להיות תחליף?! ואולי מה שהיא זקוקה לו ב-11:00 לפני הצהריים זה פסק זמן ואז סבוב סביב הבניין יכול להיות תחליף נחמד! ואולי היא משתוקקת רק לשיחת רעים?!
הפעולה הבאה היא לכוון שעון מעורר לחמש עשרה דקות, ואז לבדוק עם עצמה אם אחרי אכילת הרוגלך שהיא הביאה מהבית, היא עדיין מרגישה השתוקקות ללכת לקיוסק?! אם זה אכן כך משמע שהרוגלך הם לא העניין. היציאה החוצה היא כנראה נושא ההשתוקקות. אם אחרי פטפוט עם חברותיה עדיין תהיה כמיהה לרוגלך, אז החסר אינו הקשר החברתי, מנגד אם אחרי הפטפוט הקצר היא תוכל לחזור לעבודתה בנינוחות, משמע שהגמול הוא פסק זמן והקשר החברתי. וההרגל שנוצר בא לענות עליהם.
כך ניתן לבודד את הצורך האמתי, ולעצב הרגל שונה.
ובאשר לגילוי הסימן, גם אותו לא תמיד קל לגלות. אנו מוצפים כל העת בעומס של מידע מכל הכיוונים. האם רחל זקוקה להפסקה ב-11:00 כי אז מתעורר בה הרעב? או אולי היא למדה שב-11:00 קמים ויוצאים? או אולי היא חשה פתאום עייפות אחרי ביצוע מספר משימות? ואולי כי גם חברותיה בחדר קמות באותה שעה להפסקה? או, אולי זו השעה שהבוסית יוצאת מהמשרד באופן קבוע? הפעולה הרוטינית של רחל נעשית באופן אוטומטי ויהא עליה לבדק מהי הסימן המעורר אותה לפעולה. חוקרים מצאו מספר קטגוריות המעוררות סימנים הם: מקום, זמן, מצב נפשי, אנשים אחרים, פעולה אחרונה.
ביום הראשון רחל תשאל את עצמה, איפה אני? ליד שולחן העבודה (מקום). מה השעה? 11:01 (זמן). מה מצבי הנפשי? (משועממת). מי נמצא בחדר? (שתי חברותי לעבודה). מה הייתה הפעולה האחרונה שעשיתי? (סיימתי לרשום דו"ח ההוצאות)... וביום השני כנ"ל.
ואז מסתבר שארבע קטגוריות השתנו: רחל בחדר אחר, מצבה הנפשי – נלהבת. מי בסביבה? הבוסית. הפעולה הקודמת – צילום מסמך. אך השעה 11:05 שרירה וקיימת! ובשלישי שוב ארבע קטגוריות השתנו, השעה נשארה קבועה. מסתבר שהסימן שמניע את ההרגל הוא השעה, זה לא המקום ולא המצב הנפשי ולא האנשים בחדר. רק השעה ועכשיו לתוכנית העבודה.
המח פועל על פי נוסחה: סימן. פעולה רוטינית, גמול, הוא לומד כעבור זמן לפעל באופן אוטומטי. כאשר הוא בחר בחירה שאינה משרתת אותנו אנחנו יכולים לבחור בחירה אחרת וללמד אותו לפעול אחרת, כעבר זמן הוא יעשה את זה אוטומטית.
הסימן של רחל הוא 11:00 לפנה"צ. היא למדה שהיא אינה משתוקקת באמת לעוגיות. היא משתוקקת רק לפסק הזמן ולבילוי החברתי. היא כותבת לעצמה תכנית פעולה ומניחה את הדף על השולחן. מידי יום בשעה 11:00 אגש לשולחן של חברותי ואדבר אתן 10 דקות. רחל כיוונה את השעון ל-11:00. בתהליך השינוי היו עליות וירידות. ביומיים הראשונים היא דווקא הצליחה, השעון צלצל והיא נגשה לחברותיה. ביום השלישי השעון צלצל והיא רצתה רק לגמור משהו ואז חזרה על ההרגל הקודם, קיוסק, רוגלך וכו'. ביום החמישי חברה אחת לא הגיעה לעבודה והשנייה הייתה עסוקה במשימה דחופה. שוב מעדה רחל והלכה לכיוון הקיוסק. ביום השביעי והשמיני היא הקשיבה לצלצול, והכריחה את עצמה לגשת לחברותיה. מה טוב ומה נעים. שלושת הרוגלך נשארו על המדף בקיוסק. אחרי עוד מספר ימים זה נעשה אוטומטי. הפסקת 11:00, פטפוט עם חברות, שתית כוס מים או תה או קפה (עם זה אין לה כל בעיה). רחל כבר לא זקוקה לשעון. בסביבות השעה 11:00 נעשית הפעולה הרוטינית. עלית המשקל נעצרה. רחל מרוצה, היא הצליחה לשנות הרגל עקשני. לדבריה זו רק נקודת ההתחלה, מכאן הדרך פתוחה לשינויים נוספים.
קדימה, רחל!
הרגלים – כוח הרצון
כתבה חמישית
מאת: הניה
סטארדקס היא חברת ענק של מסעדות בארה"ב. חברה מצליחה ביותר. אחד הדברים המייחדים אותה הוא קורסי הכשרה לעובד/ת לפני התחלת עבודתם, ובמהלך שנות העבודה. תכנית הלימודים שלה מיועדת להקניית כישורי חיים במקום שבתי הספר, המשפחות והקהילות נכשלו.
ההכשרה מתמקדת בהרגל בסיסי: כוח הרצון.
מסתבר שכוח הרצון אינו כוח מולד אלא הרגל בסיס חשוב ביותר להצלחה בחיים. חוקרים בדקו 164 תלמידי כיתה ח', מדדו מנת משכל וגורמים נוספים, ביניהם כוח הרצון, שנמדד על יד בחינה של המשמעת העצמית שלהם.
התלמידים שגילו רמות גבוהות של כוח רצון קבלו ציונים גבוהים יותר והתקבלו לבתי ספר יוקרתיים. החוקרים פסקו: משמעת עצמית נבאה ביצועים לימודיים בצורה מדויקת יותר משעשתה מנת המשכל.
לעניננו, נמצא שניתן להפוך את כוח הרצון להרגל. אחת החוקרות אמרה: "לפעמים נדמה שאנשים בעלי משמעת עצמית גבוהה אינם מתאמצים – אבל זה מפני שהם הפכו את זה להתנהגות אוטומטית, כוח הרצון שלהם נמצא שם בלי שהם יצטרכו לחשוב עליו".
בשנות השישים החלו לחקור יותר את כוח הרצון וחשבו על דרכים בהם ניתן לעזור לילדים לפתח כישורי וויסות עצמי. קבוצת ילדים בני ארבע הוכנסה לחדר בו הציגו בפניהם סוכריות מרשמלו. נאמר לילדים שהם יכולים לאכול סוכריית מרשמלו אחת מידית, אך מי שממתין כמה דקות יוכל לאכול שתיים. החוקר יצא, חלק מהילדים התפתו ואכלו סוכרייה מיד. כשלושים אחוזים מהילדים שלטו בדחף לאכול מיד והותר להם אחרי 15 דקות ליהנות משתי סוכריות. מדענים הסתכלו על התהליך מאחורי מראה. שנים אחר כך גילו שהילדים שהצליחו להתאפק היו יותר חברותיים, הצליחו יותר בלימודים, וגילו יכולת טובה להתמודד עם בעיות החיים מהילדים שאכלו סוכריית מרשמלו מיד.
ישבו המדענים על המדוכה ודנו בשאלה: האם ניתן לפתח כישורי שליטה עצמית ? הם גילו שניתן לעשות זאת באמצעים פשוטים. אם נתייחס לניסוי המרשמלו, ניתן להסיח את הדעת מהמרשמלו על ידי ציור, או לדמיין מסגרת מסביב לסוכריה כדי שהיא תיראה כתמונה ולא כפיתוי ממשי. עם הזמן הגיעו למסקנה שניתן לפתח כוח רצון. זו מיומנות שניתן לרכשה כפי שלומדים מתמטיקה.
שנים אחר כך העלה חוקר בשם מורייבן שאלות אחדות בנוגע לכוח הרצון. אם משמעת עצמית היא מיומנות, מדוע לפעמים יש אותה ולפעמים אין. היו ימים שהוא היה מסוגל בסוף היום לפעילות פיזית, והיו ימים שהוא פשוט לא היה מסוגל. והרי מי שיודע להכין חביתות, למשל, יוכל להכינן גם ביום ראשון, שני ושלישי?... פתאום המוח של מורייבן שכח איך מגייסים את כוח הרצון לפעילות שנחשבת בעיניו חשובה. מוכר לכן? פעם אין כוח ואין חשק לצאת להליכה, פעם אין חשק לצאת למסיבה. פעם אין חשק להכין סלט ואוכלים מכל הבא ליד. לא ניתן לגייס את כוח הרצון אפילו לשטוף כלים של ארוחת הערב.
מורייבן התגייס לגלות את הסוד: מה מניע את כוח הרצון?! הוא ערך ניסוי נחמד. הוצע לסטודנטים רעבים להיכנס לחדר בו היו שני מגשים. על מגש אחד היו צנוניות ועל השני עוגיות שזה עתה יצאו מהתנור. ריחם היה משגע, ששבבי שוקולד נטפו מהם. נאמר לסטודנטים שמטרת המחקר לעמוד על תפיסות של טעמים שונים (מילה לא נאמרה על כוח הרצון). למחצית נאמר לאכול מן הצנוניות ולהתעלם מהעוגיות, המחצית השנייה קבלה הוראה הפוכה. להתעלם מצנוניות לא קשה בדרך כלל לאיש, להתעלם מעוגיות בעלות ניחוח משכר יותר קשה. החוקר יצא מהחדר ודרך מראה הביט בנוכחים. אלה שנדרש מהם להתעלם מהעוגיות היו צריכים להיאבק עם עצמם כדי לבצע את ההוראה. חלקם נגעו בעוגייה והניחוה, חלקם הריחו, חלקם ליקקו את השוקולד שנטף.
בחלק השני של הניסוי התבקשו הסטודנטים לשרטט תבנית גיאומטרית בלי להרים את העיפרון ובלי לעבור על אותו קו פעמיים. בכוונה נבחרה משימה בלתי אפשרית. היה צריך לגייס מאמץ וכוח רצון לנסות שוב ושוב. החוקרים המשיכו לעקוב מבעד לזכוכית וגילו, שאוכלי העוגיות התחילו לעבוד על המשימה כשהם רגועים, גם כשלא הצליחו ניסו שוב, בלי לגלות סימני לחץ ועצבנות. אוכלי הצנוניות המתוסכלים, כבר ניצלו את כל מאגרי כוח הרצון, ולא נותר כוח רצון למשימה הנוספת. הם היו מתוסכלים, ניסו והפסיקו וחלמו, אפילו התפרצו על החוקר. הם השקיעו בממוצע שמונה דקות בניסיון עד שהתייאשו. אוכלי העוגיות השקיעו תשע עשרה דקות בממוצע, וחלקם המשיכו עד חצי שעה כשהחוקר הפסיקם.
מורייבן גילה שמאגרי כוח הרצון אינם בלתי מוגבלים. כוח הרצון הוא אומנם מיומנות, אך בדומה לשריר הוא מתעייף כשהוא עובד קשה. ולכן נשאר פחות כוח למשימות אחרות. ממצא זה מסביר למה רופא מומחה עושה לפעמים טעות "טפשית" אחרי משמרת ארוכה ומאמצת. הממצא מסביר גם למה כשהוצאת את כל האנרגיה בעבודה, נשארה לך פחות אנרגיה לבית, וכדאי לעשות חושבים איפה את רוצה להשקיע באמת. גם אם יש לך יכולת גבוהה של משמעת עצמית, הרי היא אינה בלתי מוגבלת. דוגמה נוספת: אם הרעבת את עצמך כל היום, לא פלא שבערב אכלת מכל הבא ליד.
עדיין הבחירה בידך איפה להשקיע וכמה. אולי חבל להשקיע שעות בשיחות טלפון ללא תכלית ואז אוזל מלאי הרצון למשימות יותר תכליתיות. אולי מומלץ להתחלק עם אחרים בביצוע משימות מעייפות ומשעממות בעבודה או בבית, כדי להשאיר כוח רצון למשימות החשובות.
* * *
בזבוז כוח רצון – לא. תרגול שרירי כוח הרצון – כן. חוקרים אוסטרליים רשמו 24 אנשים לתכנית אימון גופני. במשך חודשיים הם עברו אימונים ברמת קושי הולכת וגוברת. כעבור חודשיים בדקו את שאר היבטי החיים כדי לבדוק האם הגברת כוח הרצון במכון כושר הגביר את כוח הרצון בתחומים נוספים. התברר שאכן כן (זוכרות את הרגלי המפתח), הם עישנו פחות, צרכו פחות קופאין וג'אנק פוד. השקיעו יותר בלימודים והיו פחות מדוכאים.
קבוצה אחרת שהתמקדה במשימה של ניהול כספי יעיל, ואנשיה התבקשו להימנע ממותרות, ולקנות רק מה שצריך. בסוף התהליך האנשים התקדמו בתחומי חיים נוספים. כשאנשים מחזקים את שרירי כוח הרצון בתחום אחד בחיים (חדר כושר או תכנית ניהול כספים), כוח הרצון מחלחל גם אל המטבח ואל חדרי העבודה. המסקנה – לא לבזבז את כוח הרצון על דברים של מה בכך, להשקיע במקומות הנכונים. רצוי בהרגלי מפתח, אלה יניבו פרות בתחומים נוספים.
חברת סטארדקס השקיעה בהכשרת עובדיה כדי שיצטיינו בשירות לקוחות, במשימות, כמו: להגיע בזמן, לא להתרגז, לשרת את הלקוחות בחיוך לעתים לקרוא ללקוח בשמו. תכנית הלימודים הייתה מגוונת במטרה לפתח משמעת עצמית, זו חלחלה אל יחסי לקוח – עובד והפכה את החברה לחברה מובילה ומצליחה.
נשיא החברה התבטא פעם: "אנחנו לא בעסקי קפה ומשרתים אנשים, אנו אנשים בעסקי אנשים ומגישים קפה. המודל שלנו מבוסס על שירות לקוחות, בלי זה אנו גמורים". המשמעת העצמית של כל עובד בחברה הפכה להרגל ארגוני.
* * *
"הרגלים אינם פשוטים כמון שהם נראים. כפי שניסיתי להראות לאורך הספר. הרגלים – גם כשהם נטועים במוחנו – אינם גזירת גורל", אומר צ'רלס דוהיג בספרו "כוחו של הרגל". ההרגלים חודרים לכל תחום בחיינו. מה לאכול ואיך, מתי לקום ומתי לישון. איך לדבר ואיך להתנהל בעסק ואיך לבלות את שעות הפנאי.
אנחנו יכולים לבחור הרגלים. בסדרת הכתבות הזו הותוותה הדרך איך לשנות אותם: לזהות סימן, לבדוק את הגמול שההרגל מציע, ולשנות את הפעולה הרוטינית. חלקם של ההרגלים פשוטים וחלקם מורכבים יותר, אך תמיד ניתן לשנותם.
הצעד הראשון הוא להחליט לשנות אותם. הצעד השני הוא להשקיע מאמץ בשינוי מתוך אמונה שיש לנו בחירה חופשית והשליטה בהרגלים שלנו היא בידנו.
כאשר אנשים בוחרים מי הם רוצים להיות ומתרגלים זאת, ם מתפתחים באותו כיוון. כמו שפיסת נייר או מעיל, לאחר שקיפלו אותם פעם אחת, יחזרו תמיד אל אותם קיפולים. מה שנעשה בתחילה מתוך קושי הופך להיות קל יותר ויותר עד שהוא נעשה כמעט באופן אוטומטי.
אני מקווה שההצצה לעולם ההרגלים האירה גישה מעניינת לגבי עיצוב חיינו, אושרנו והצלחתנו. והבחירה – בידינו.
הסדרה מבוססת על הספר "כוחו של הרגל" צ'רלס דוהיג.
בהוצאת כנרת, זמורה – ביתן.