בשביל בריאות ילדייך
הניה שלום!
כאחת בעלת עבר כאוב של מחלות נפש אצל כמה מבני משפחתי הקרובה והמורחבת רציתי לברר עד כמה משפיע הגורם של התורשה על מחלות נפש. ואיך אפשר למנוע אותם אצל הילדים שלנו, שיגדלו אי"ה בריאים בנפשם. האם יש לאופי המשפחתי ולחינוך בבית משמעות?
מה צריך להחדיר בילדים כדי שיקבלו חוסן נפשי לעמוד בפני זעזועים שכאלה, האם באמת זהו חסר של חומר במח, שאין לנו שליטה עליו או שהחינוך ההתנהגותי והרגשי גם כן אומר?
בתודה מראש
שרי
שרי יקרה, אני שומעת את דאגתך לבני משפחתך ואין בכך פלא, "כאחת בעלת עבר כאוב של מחלות נפש אצל כמה מבני משפחתי הקרובה". אינך מציינת באילו מחלות מדובר ומה היתה חומרתן, היה חוסר תפקוד מוחלט? היה אשפוז? כמה השהות עם חולה הנפש היתה קשה ומפחידה? בכל מקרה החיים בסביבה עם אנשים חולי נפש הם לא חיים של עונג, ישנם רגשות קשים של חרדה, כעס, עצב, אשמה, בושה.
הוסיפי לכך את החרדה מפני הגורם הגנטי - והאיום הוא עצום: "מה הסיכוי שלי לחלות במחלה?!" מגיעות אלי נשים, שאי מי מבני משפחתן היה פגוע נפשית והן מלוות בתחושת חרדה מתמשכת, אולי גם אני אאבד שליטה?! אשתגע?! וכשהן שומרות את התחושות הקשות הללו עמוק בליבן ואינן משתפות האיום גדל ומתעצם ומשתלט על חייהן. הן בודקות את עצמן ללא הרף אם הכל תקין אצלן. כל שינוי קל במצב רוחן, תנודות רגשיות סבירות - מתפרשות אצלן כהתחלה של שגעון. החיים בצד האיום הזה אינם וורודים. כאשר נולדים ילדים מעבירים לעיתים את אותן תחושות כלפי הילדים. ילד שמגלה חרדות רגילות כמו לישון לבד בחושך – מסב אליו המון תשומת לב חרדתית. "מי יודע מה זה אומר, ועל מה זה מרמז, ולהיכן הוא יכול להתדרדר".
נראה הפרעות חרדה עוברות בתורשה במשפחות, בקרב תאומים מופיעה הפרעת אימה בשכיחות גבוהה בהרבה וכן בקרב קרובי משפחה מדרגה ראשונה. עם זאת יתכן וילדים "לומדים" להיות בחרדה כאשר הם נמצאים בסביבת הורים חרדתיים.
אכן ילדים מושפעים מחרדות של הורים. גם בלי מילים אנו מעבירים חרדות, ועם מילים בודאי. כשישנה בבית אווירה חרדתית הילדים מושפעים. אם אסור להתקרב לחלון "שמא תיפול", ואסור לרדת לשחק עם חברים "שמא מישהו יעשה לך משהו", ואסור לשחק בחצר בטיחותית באופן סביר, "שמא תפגע בך המכונית של השכן". ו"אל תקפוץ בארגז החול שמא תקבל מכה", ו"אל תצא החוצה שמא תצטנן" ו"אל תתקרב לחבר שמא תדבק בנזלת" – כל אלה יוצרים חרדה.
הורים עלולים לחזק פחדים אצל ילדים כשהם עצמם בחרדה. אם החרדה שלהם לא טופלה, יש סיכוי שילדיהם יושפעו ממה שקורה בבית. לעיתים ההורה "משליך" את פחדיו הוא על הילד, הילד אולי פוחד פחד נורמלי לגילו, אך ההורה החרדתי מגביר את חרדת ילדו.
לפני זמן מה הגיעה אלי אמא חרדה שסבלה שנים רבות מחרדות שהגבילו את חייה. היא יצאה מהבית רק בלווי. לא נסעה באוטובוס וגם בבית סבלה מהתקפי חרדה ופאניקה. היא סיפרה שהיא "למדה" לחיות כך ולא היתה פונה לעזרה. מה שדחף אותה עתה לבקש עזרה היה שאחד מילדיה מפתח בעיות דומות ואינו רוצה להשאר בחיידר לבד, וגם לא לנסוע בטנדר עם בני כתתו ועוד תופעות חריגות. היה ברור מאד הקשר בין חרדותיה שלה לחרדות הבן.
משהצעתי לה לטפל בעצמה סרבה בתחילה: "אני כבר השלמתי, באתי אלייך בגלל הילד, אני לא רוצה שהוא יסבול כל החיים כפי שאני סובלת". היה קשה מאד לשכנע אותה שחרדותיה מושלכות עליו: "מה פתאום?" אמרה, "הוא לא יודע בכלל, איך שאני מרגישה. אני לא מדברת על כך מילה". "את חושבת שהוא לא יודע, אך הוא יודע גם יודע אפילו ללא מילים" השבתי לה. לא הצלחתי לשכנעה והייתי חייבת במקרה זה לעבוד איתה במקביל על עצמה ועל הילד, כשאני בתוך תוכי יודעת שהעבודה על הילד פחות חשובה ומה שיותר חשוב הוא לעזור לאשה להשתחרר מפחדיה ש"הזינו" את פחדיו.
בסופו של טיפול שניהם נעזרו, אחרי מספר שבועות, כשהיא יכלה לצאת מהבית לבד, היה מעניין לראות שכאילו בלי קשר, גם הילד יכול היה לעשות את זה.
* * *
אין לנו שליטה על הגנטיקה, אך אין לחשוש לה יתר על המידה. הילדים אינם "שכפול" של הורים, לא במובן הפיזי ולא במובן הרגשי-נפשי.
וגם אם הנטייה מועברת בפוטנציה, עדיין אין זה אומר שהבעיה תתפתח במציאות. כמו בכל מטען גנטי, גם אם אנו נושאים בתוכנו נטייה לסכרת שקבלנו מאחד מהורינו, אם חיינו יהיו מאוזנים, נאכל נכון, נעשה פעילות פיזית, נדאג לדי מנוחה, נהיה רגועים נפשית ולא נחווה טראומות – יש בהחלט סיכוי שבעית הסכרת תהיה רק בפוטנציה ולא יהיה לה ביטוי בחיים.
ובאשר אלייך שרי, אין טעם לחשוש מידי לגורם הגנטי, אך כדאי לחשוב על הגורם הסביבתי. "איך אני כהורה משפיעה על ילדי בסביבה שאני יוצרת עבורם" וכמו שאת שואלת: "מה צריך להחדיר בילדים כדי שיקבלו חוסן נפשי?" והתשובה על כך היא גם קצרה מאד וגם ארוכה מאד. קצרה – כי ניתן לתמצת אותה בכמה מילים: יצירת אווירה מקבלת, תומכת ואמפאטית מחד, ומאידך בניית סמכות הורית ויצירת גבולות המקנים בטחון.
ארוכה - כי ארוכה הדרך להגשים זאת. רב הכתבות שלי דנות בדרכים המובילות לבריאות ולרווחה נפשית. ועיקר העיקרים הוא "להבריא" את עצמך כאדם, כרעיה, כאם. בשביל בריאות ילדייך. לא ניתן לגדל ילדים בוטחים בעצמם, רגועים ומאושרים כאשר אנו עצמנו חששנים, חסרי מנוחה ומדוכדכים.
כאחת בעלת עבר כאוב של מחלות נפש אצל כמה מבני משפחתי הקרובה והמורחבת רציתי לברר עד כמה משפיע הגורם של התורשה על מחלות נפש. ואיך אפשר למנוע אותם אצל הילדים שלנו, שיגדלו אי"ה בריאים בנפשם. האם יש לאופי המשפחתי ולחינוך בבית משמעות?
מה צריך להחדיר בילדים כדי שיקבלו חוסן נפשי לעמוד בפני זעזועים שכאלה, האם באמת זהו חסר של חומר במח, שאין לנו שליטה עליו או שהחינוך ההתנהגותי והרגשי גם כן אומר?
בתודה מראש
שרי
שרי יקרה, אני שומעת את דאגתך לבני משפחתך ואין בכך פלא, "כאחת בעלת עבר כאוב של מחלות נפש אצל כמה מבני משפחתי הקרובה". אינך מציינת באילו מחלות מדובר ומה היתה חומרתן, היה חוסר תפקוד מוחלט? היה אשפוז? כמה השהות עם חולה הנפש היתה קשה ומפחידה? בכל מקרה החיים בסביבה עם אנשים חולי נפש הם לא חיים של עונג, ישנם רגשות קשים של חרדה, כעס, עצב, אשמה, בושה.
הוסיפי לכך את החרדה מפני הגורם הגנטי - והאיום הוא עצום: "מה הסיכוי שלי לחלות במחלה?!" מגיעות אלי נשים, שאי מי מבני משפחתן היה פגוע נפשית והן מלוות בתחושת חרדה מתמשכת, אולי גם אני אאבד שליטה?! אשתגע?! וכשהן שומרות את התחושות הקשות הללו עמוק בליבן ואינן משתפות האיום גדל ומתעצם ומשתלט על חייהן. הן בודקות את עצמן ללא הרף אם הכל תקין אצלן. כל שינוי קל במצב רוחן, תנודות רגשיות סבירות - מתפרשות אצלן כהתחלה של שגעון. החיים בצד האיום הזה אינם וורודים. כאשר נולדים ילדים מעבירים לעיתים את אותן תחושות כלפי הילדים. ילד שמגלה חרדות רגילות כמו לישון לבד בחושך – מסב אליו המון תשומת לב חרדתית. "מי יודע מה זה אומר, ועל מה זה מרמז, ולהיכן הוא יכול להתדרדר".
נראה הפרעות חרדה עוברות בתורשה במשפחות, בקרב תאומים מופיעה הפרעת אימה בשכיחות גבוהה בהרבה וכן בקרב קרובי משפחה מדרגה ראשונה. עם זאת יתכן וילדים "לומדים" להיות בחרדה כאשר הם נמצאים בסביבת הורים חרדתיים.
אכן ילדים מושפעים מחרדות של הורים. גם בלי מילים אנו מעבירים חרדות, ועם מילים בודאי. כשישנה בבית אווירה חרדתית הילדים מושפעים. אם אסור להתקרב לחלון "שמא תיפול", ואסור לרדת לשחק עם חברים "שמא מישהו יעשה לך משהו", ואסור לשחק בחצר בטיחותית באופן סביר, "שמא תפגע בך המכונית של השכן". ו"אל תקפוץ בארגז החול שמא תקבל מכה", ו"אל תצא החוצה שמא תצטנן" ו"אל תתקרב לחבר שמא תדבק בנזלת" – כל אלה יוצרים חרדה.
הורים עלולים לחזק פחדים אצל ילדים כשהם עצמם בחרדה. אם החרדה שלהם לא טופלה, יש סיכוי שילדיהם יושפעו ממה שקורה בבית. לעיתים ההורה "משליך" את פחדיו הוא על הילד, הילד אולי פוחד פחד נורמלי לגילו, אך ההורה החרדתי מגביר את חרדת ילדו.
לפני זמן מה הגיעה אלי אמא חרדה שסבלה שנים רבות מחרדות שהגבילו את חייה. היא יצאה מהבית רק בלווי. לא נסעה באוטובוס וגם בבית סבלה מהתקפי חרדה ופאניקה. היא סיפרה שהיא "למדה" לחיות כך ולא היתה פונה לעזרה. מה שדחף אותה עתה לבקש עזרה היה שאחד מילדיה מפתח בעיות דומות ואינו רוצה להשאר בחיידר לבד, וגם לא לנסוע בטנדר עם בני כתתו ועוד תופעות חריגות. היה ברור מאד הקשר בין חרדותיה שלה לחרדות הבן.
משהצעתי לה לטפל בעצמה סרבה בתחילה: "אני כבר השלמתי, באתי אלייך בגלל הילד, אני לא רוצה שהוא יסבול כל החיים כפי שאני סובלת". היה קשה מאד לשכנע אותה שחרדותיה מושלכות עליו: "מה פתאום?" אמרה, "הוא לא יודע בכלל, איך שאני מרגישה. אני לא מדברת על כך מילה". "את חושבת שהוא לא יודע, אך הוא יודע גם יודע אפילו ללא מילים" השבתי לה. לא הצלחתי לשכנעה והייתי חייבת במקרה זה לעבוד איתה במקביל על עצמה ועל הילד, כשאני בתוך תוכי יודעת שהעבודה על הילד פחות חשובה ומה שיותר חשוב הוא לעזור לאשה להשתחרר מפחדיה ש"הזינו" את פחדיו.
בסופו של טיפול שניהם נעזרו, אחרי מספר שבועות, כשהיא יכלה לצאת מהבית לבד, היה מעניין לראות שכאילו בלי קשר, גם הילד יכול היה לעשות את זה.
* * *
אין לנו שליטה על הגנטיקה, אך אין לחשוש לה יתר על המידה. הילדים אינם "שכפול" של הורים, לא במובן הפיזי ולא במובן הרגשי-נפשי.
וגם אם הנטייה מועברת בפוטנציה, עדיין אין זה אומר שהבעיה תתפתח במציאות. כמו בכל מטען גנטי, גם אם אנו נושאים בתוכנו נטייה לסכרת שקבלנו מאחד מהורינו, אם חיינו יהיו מאוזנים, נאכל נכון, נעשה פעילות פיזית, נדאג לדי מנוחה, נהיה רגועים נפשית ולא נחווה טראומות – יש בהחלט סיכוי שבעית הסכרת תהיה רק בפוטנציה ולא יהיה לה ביטוי בחיים.
ובאשר אלייך שרי, אין טעם לחשוש מידי לגורם הגנטי, אך כדאי לחשוב על הגורם הסביבתי. "איך אני כהורה משפיעה על ילדי בסביבה שאני יוצרת עבורם" וכמו שאת שואלת: "מה צריך להחדיר בילדים כדי שיקבלו חוסן נפשי?" והתשובה על כך היא גם קצרה מאד וגם ארוכה מאד. קצרה – כי ניתן לתמצת אותה בכמה מילים: יצירת אווירה מקבלת, תומכת ואמפאטית מחד, ומאידך בניית סמכות הורית ויצירת גבולות המקנים בטחון.
ארוכה - כי ארוכה הדרך להגשים זאת. רב הכתבות שלי דנות בדרכים המובילות לבריאות ולרווחה נפשית. ועיקר העיקרים הוא "להבריא" את עצמך כאדם, כרעיה, כאם. בשביל בריאות ילדייך. לא ניתן לגדל ילדים בוטחים בעצמם, רגועים ומאושרים כאשר אנו עצמנו חששנים, חסרי מנוחה ומדוכדכים.