לחיות בהצגה
להניה שלום,
אני קרובה לשנת הארבעים, אמא לשבעה. בעבר עסקתי בהוראה, בשנים האחרונות הפסקתי לעבוד כי הרגשתי שהעול של הבית והעבודה בחוץ כבדים עלי, (איני חייבת לעבוד מבחינה כלכלית) אך לא הוקל לי, בחוץ אני מצליחה לשחק עסקים כרגיל, אך בפנים אני כבויה. אמי אחיותי ואפילו בעלי אינם חולמים מה עובר עלי בפנים. "ההצגה" הזו לוקחת ממני המון כוחות, אך מבחינתי לומר "קשה לי" זה מחוץ לתחום, שנים גם ביני לבין עצמי לא הודיתי בכך, להגיד "קשה לי" "כואב לי" זו חולשה. במשפחה קיבלנו את השדר: אין כאב, אין קושי, ואם ה' נותן נסיון, אז אפשר לעמוד בזה, קושי, כאב מצוקה – זה מחוץ למשפחתנו. תגידי שהכל טוב ואז יהיה הכל טוב.
היום אני מרגישה שנמאס לי להיות בהצגה הזו. והאמת היא שאני כבר לא מצליחה להציג, נראה לי שמתחילים לראות עלי כמה אני מדוכדכת, כמה לא טוב לי. וזה קשה לי כי באמת ה' חנן אותי בהמון טוב.
עדנה
עדנה יקרה
ניתן להבין ללבך, כולנו מציגים מדי פעם, לא כל דיירי הרחוב שלך אמורים לדעת מה עובר עלייך בכותלי ביתך, וגם אם לפעמים בוכה לך בפנים, אינך אמורה לבכות בקול למען ישמעו כולם. אינך אמורה לנפנף במסכנות ולהקדיר פנים לכל עובר ושב. מותר פה ושם להסתיר רגשות, ולהעמיד פנים. אך כל הזמן בכל מצב, גם בפני הקרובים לך זה כבד מנשוא.
לעטות תחפושת מידי פעם – זה רעיון לא רע. לעטות תחפושת בפורים – זה רעיון מצוין. לעטות תחפושת כל החיים, הוי כמה זה כבד. להיות בהצגה כל החיים, זה ממש עושה אותם כבדים, והיום נמאס לה מההצגה הזו. אבל... איך מפסיקים להציג כשלא הורגלנו לזה ?! ומה מגלים מתחת לתחפושת, כאב? מצוקה? ואולי שמחה, תקוה וחיות?!
אני מניחה שכאשר מקבלים שדר תמידי שרגשות של צער כאב, תסכול ויאוש הם מחוץ למחנה, בל יראו ובל ימצאו – משהו בפנים מת. גם השמחה התקוה והאופטימיות נעלמים ואינם. הרגשות באים כולם ממקור אחד. ואם המקור נסגר הכל נסגר.
כשאנו מצפינים את הכאב, מרחיקים את הכעס, מתעלמים מחוסר הסיפוק, לא רואים את הקנאה, מכסים על המרירות – הם אינם נעלמים. ההתכחשות אליהם אינה מבטלת אותם. העמדת הפנים כאילו הכל בסדר, ההצגה כאילו תמיד אני רגועה ותמיד טוב לי – מתישה, גם הרגשות החיוביים נעשים מעומעמים, ועם הזמן נעלמים. משהו מת בתוכנו. מופיע דכדוך, עליו את מדברת.
גם שרי הייתה בהצגה הזו. היום כבר לא, היא מספרת על עצמה: שנים לא הייתי אני, החנקתי את "האני", לא היה מקום לרצונות, לשאיפות - הפסקתי לרצות. הייתי עסוקה בלרצות. ולהגשים ציפיות של אחרים. חייתי על אישורים מהסביבה, הקרובה והרחוקה ואני הייתי מחוקה.
איך זה קורה? ההתנהגות של הילד משקפת את המצופה ממנו. הוא הופך "לילד טוב" "נחמד" "מרצה" "הקורבן" "המפשר" "פרפקציוניסט". בבגרות הדפוס מתחזק ואנו פוגשים את האדם שאינו יודע להגיד לא. יש לו תפקיד לרצות את הסביבה, לפייס את חבריו. הוא מזדהה עם התנהגותו החיצונית ומרגיש שהוא טוב ומסור ודואג, אבל בפנים יש רגשות של מרירות, תסכול, כעס – מכוסים, לא מודעים, מודחקים. הוא חייב להיות טוב ומיטיב ואין הוא מרשה לעצמו להרגיש את מה שהוא מרגיש, אין בחירה מודעת של ההתנהגות: מתי אני רוצה לדאוג לאחר, ומתי עלי לדאוג לעצמי?! וגם כשאני נותן הנתינה היא ללא רוח חיים.
לעתים תכונות של האשיות נמחקות ונאבדות וצוללות עמוק עמוק. כמוה גם חני חיה שנים בהצגה. יש בה בחני משהו רך וענוג. אך בחוץ באו לידי ביטוי במשך שנים תכונות אחרות: תוקפנות, עקשנות, ואפילו אגרסיביות. חליפת המגן שהיא פיתחה סייעה לה להחזיק מעמד מול חווית הכאב והפגיעות. התחפושת שהיא עטתה: דמות של מישהי תוקפנית וצינית אמורה היתה להגן עליה. היא עשתה מעין "וטו" על חלקים אבודים באישיות שלה. היא איבדה את העליצות והשובבות שלה, גם את הרכות והיצירתיות. חני נעשתה מאופקת. לא ספונטנית, לא טבעית: חני בהקפאה.
הפסיכולוג דונלט ויניקוט, אחת הדמויות הבולטות בפסיכולוגיה העכשוית, טבע את המושג ה"אני המזויף", שהוא אני נוסף, לא אמיתי המלווה יותר ויותר אנשים בעולמנו המנוכר. כאילו האדם נושא כל הזמן מסיכה שמכסה על הרגשות האמיתיים שלו, כאילו הוא חי בהצגה. הקול שלו אינו טבעי, מראה פניו של מי שנושא עמו אני מזויף אינו משקף את הפנים שלו. החיוך שלו מעושה, המנגינה מזויפת, המתיקות מדי מתקתקת, לפעמים עד כדי בחילה, השיחה אתו משעממת, מרוחקת. הוא מתחנחן: "שלומי מצוין, הכל נפלא, העינינים זורמים, הכל נהדר". והאמת נעדרת. ומי שמולו חווה משהו לא נעים, מזויף, שקרי.
איך מתפתח ה"אני המזויף"? ילד מסוגל לחוות רגש רק כאשר מצוי בקרבתו אדם שמקבל אותו עם רגשותיו, מבין ומלווה אותו, בהעדר נוכחות מסוג זה וכאשר הילד מסתכן באובדן אהבתו של אמו, (או דמות של תחליף אם) אז גם בינו לבין עצמו, בסתר ליבו, אין הוא יכול לחוות תגובות רגשיות טבעיות ביותר והוא פשוט לא חווה אותן. המתת הרגשות בילדות אינה מאפשרת החייאתם בבגרות (אלא בתוך תהליך טיפולי).
עדנה יקרה, מסרים שקבלת במשך שנים, שאין מקום לרגשות של חולשה וכאב הביאו להדחקה של רגשות אלה ולניתוק מעצמך. חיית בהצגה ושדרת עסקים כרגיל עד שכבר לא יכולת יותר. ההצגה הזו גבתה מחיר גבוה מידי. היום את רוצה להפסיק את ההצגה ולצאת מהזיוף ששלט בך שנים רבות. התחילי לזהות את רגשותייך, הקשיבי להם, אל תחששי אם עולה כאב... תני לו מקום. אם עולה תסכול... תני לו מקום, אם עולה פחד או כעס תני להם מקום, חושי אותם, יתכן וזה יכאב, אך מוטב כאב אמיתי מאשר לחיות ב"כאילו" כשנותנים מקום לרגש הוא בד"כ חולף. אל תחששי מהצפה, משבירה, בדרך כלל זה חשש שווא. כשמקור רגשותייך יפתח יגיעו גם רגשות של אהבה. תקווה. חמלה. התלהבות. הנאה. שמחה. סיפוק. כשמעיין נפתח הוא נפתח. כשההצגה מסתיימת מתחילים החיים עצמם.
כאשר נמצאים בהצגה ובדכדוך אין את הכוחות לראות את הטוב, ולהודות עליהם לבורא עולם! כאשר תסתיים ההצגה יעלם הדכדוך ותוכלי לראות את כל הטוב שהבורא חנן אותך בו, אז תוכלי להנות ממתיקות החיים.
אני קרובה לשנת הארבעים, אמא לשבעה. בעבר עסקתי בהוראה, בשנים האחרונות הפסקתי לעבוד כי הרגשתי שהעול של הבית והעבודה בחוץ כבדים עלי, (איני חייבת לעבוד מבחינה כלכלית) אך לא הוקל לי, בחוץ אני מצליחה לשחק עסקים כרגיל, אך בפנים אני כבויה. אמי אחיותי ואפילו בעלי אינם חולמים מה עובר עלי בפנים. "ההצגה" הזו לוקחת ממני המון כוחות, אך מבחינתי לומר "קשה לי" זה מחוץ לתחום, שנים גם ביני לבין עצמי לא הודיתי בכך, להגיד "קשה לי" "כואב לי" זו חולשה. במשפחה קיבלנו את השדר: אין כאב, אין קושי, ואם ה' נותן נסיון, אז אפשר לעמוד בזה, קושי, כאב מצוקה – זה מחוץ למשפחתנו. תגידי שהכל טוב ואז יהיה הכל טוב.
היום אני מרגישה שנמאס לי להיות בהצגה הזו. והאמת היא שאני כבר לא מצליחה להציג, נראה לי שמתחילים לראות עלי כמה אני מדוכדכת, כמה לא טוב לי. וזה קשה לי כי באמת ה' חנן אותי בהמון טוב.
עדנה
עדנה יקרה
ניתן להבין ללבך, כולנו מציגים מדי פעם, לא כל דיירי הרחוב שלך אמורים לדעת מה עובר עלייך בכותלי ביתך, וגם אם לפעמים בוכה לך בפנים, אינך אמורה לבכות בקול למען ישמעו כולם. אינך אמורה לנפנף במסכנות ולהקדיר פנים לכל עובר ושב. מותר פה ושם להסתיר רגשות, ולהעמיד פנים. אך כל הזמן בכל מצב, גם בפני הקרובים לך זה כבד מנשוא.
לעטות תחפושת מידי פעם – זה רעיון לא רע. לעטות תחפושת בפורים – זה רעיון מצוין. לעטות תחפושת כל החיים, הוי כמה זה כבד. להיות בהצגה כל החיים, זה ממש עושה אותם כבדים, והיום נמאס לה מההצגה הזו. אבל... איך מפסיקים להציג כשלא הורגלנו לזה ?! ומה מגלים מתחת לתחפושת, כאב? מצוקה? ואולי שמחה, תקוה וחיות?!
אני מניחה שכאשר מקבלים שדר תמידי שרגשות של צער כאב, תסכול ויאוש הם מחוץ למחנה, בל יראו ובל ימצאו – משהו בפנים מת. גם השמחה התקוה והאופטימיות נעלמים ואינם. הרגשות באים כולם ממקור אחד. ואם המקור נסגר הכל נסגר.
כשאנו מצפינים את הכאב, מרחיקים את הכעס, מתעלמים מחוסר הסיפוק, לא רואים את הקנאה, מכסים על המרירות – הם אינם נעלמים. ההתכחשות אליהם אינה מבטלת אותם. העמדת הפנים כאילו הכל בסדר, ההצגה כאילו תמיד אני רגועה ותמיד טוב לי – מתישה, גם הרגשות החיוביים נעשים מעומעמים, ועם הזמן נעלמים. משהו מת בתוכנו. מופיע דכדוך, עליו את מדברת.
גם שרי הייתה בהצגה הזו. היום כבר לא, היא מספרת על עצמה: שנים לא הייתי אני, החנקתי את "האני", לא היה מקום לרצונות, לשאיפות - הפסקתי לרצות. הייתי עסוקה בלרצות. ולהגשים ציפיות של אחרים. חייתי על אישורים מהסביבה, הקרובה והרחוקה ואני הייתי מחוקה.
איך זה קורה? ההתנהגות של הילד משקפת את המצופה ממנו. הוא הופך "לילד טוב" "נחמד" "מרצה" "הקורבן" "המפשר" "פרפקציוניסט". בבגרות הדפוס מתחזק ואנו פוגשים את האדם שאינו יודע להגיד לא. יש לו תפקיד לרצות את הסביבה, לפייס את חבריו. הוא מזדהה עם התנהגותו החיצונית ומרגיש שהוא טוב ומסור ודואג, אבל בפנים יש רגשות של מרירות, תסכול, כעס – מכוסים, לא מודעים, מודחקים. הוא חייב להיות טוב ומיטיב ואין הוא מרשה לעצמו להרגיש את מה שהוא מרגיש, אין בחירה מודעת של ההתנהגות: מתי אני רוצה לדאוג לאחר, ומתי עלי לדאוג לעצמי?! וגם כשאני נותן הנתינה היא ללא רוח חיים.
לעתים תכונות של האשיות נמחקות ונאבדות וצוללות עמוק עמוק. כמוה גם חני חיה שנים בהצגה. יש בה בחני משהו רך וענוג. אך בחוץ באו לידי ביטוי במשך שנים תכונות אחרות: תוקפנות, עקשנות, ואפילו אגרסיביות. חליפת המגן שהיא פיתחה סייעה לה להחזיק מעמד מול חווית הכאב והפגיעות. התחפושת שהיא עטתה: דמות של מישהי תוקפנית וצינית אמורה היתה להגן עליה. היא עשתה מעין "וטו" על חלקים אבודים באישיות שלה. היא איבדה את העליצות והשובבות שלה, גם את הרכות והיצירתיות. חני נעשתה מאופקת. לא ספונטנית, לא טבעית: חני בהקפאה.
הפסיכולוג דונלט ויניקוט, אחת הדמויות הבולטות בפסיכולוגיה העכשוית, טבע את המושג ה"אני המזויף", שהוא אני נוסף, לא אמיתי המלווה יותר ויותר אנשים בעולמנו המנוכר. כאילו האדם נושא כל הזמן מסיכה שמכסה על הרגשות האמיתיים שלו, כאילו הוא חי בהצגה. הקול שלו אינו טבעי, מראה פניו של מי שנושא עמו אני מזויף אינו משקף את הפנים שלו. החיוך שלו מעושה, המנגינה מזויפת, המתיקות מדי מתקתקת, לפעמים עד כדי בחילה, השיחה אתו משעממת, מרוחקת. הוא מתחנחן: "שלומי מצוין, הכל נפלא, העינינים זורמים, הכל נהדר". והאמת נעדרת. ומי שמולו חווה משהו לא נעים, מזויף, שקרי.
איך מתפתח ה"אני המזויף"? ילד מסוגל לחוות רגש רק כאשר מצוי בקרבתו אדם שמקבל אותו עם רגשותיו, מבין ומלווה אותו, בהעדר נוכחות מסוג זה וכאשר הילד מסתכן באובדן אהבתו של אמו, (או דמות של תחליף אם) אז גם בינו לבין עצמו, בסתר ליבו, אין הוא יכול לחוות תגובות רגשיות טבעיות ביותר והוא פשוט לא חווה אותן. המתת הרגשות בילדות אינה מאפשרת החייאתם בבגרות (אלא בתוך תהליך טיפולי).
עדנה יקרה, מסרים שקבלת במשך שנים, שאין מקום לרגשות של חולשה וכאב הביאו להדחקה של רגשות אלה ולניתוק מעצמך. חיית בהצגה ושדרת עסקים כרגיל עד שכבר לא יכולת יותר. ההצגה הזו גבתה מחיר גבוה מידי. היום את רוצה להפסיק את ההצגה ולצאת מהזיוף ששלט בך שנים רבות. התחילי לזהות את רגשותייך, הקשיבי להם, אל תחששי אם עולה כאב... תני לו מקום. אם עולה תסכול... תני לו מקום, אם עולה פחד או כעס תני להם מקום, חושי אותם, יתכן וזה יכאב, אך מוטב כאב אמיתי מאשר לחיות ב"כאילו" כשנותנים מקום לרגש הוא בד"כ חולף. אל תחששי מהצפה, משבירה, בדרך כלל זה חשש שווא. כשמקור רגשותייך יפתח יגיעו גם רגשות של אהבה. תקווה. חמלה. התלהבות. הנאה. שמחה. סיפוק. כשמעיין נפתח הוא נפתח. כשההצגה מסתיימת מתחילים החיים עצמם.
כאשר נמצאים בהצגה ובדכדוך אין את הכוחות לראות את הטוב, ולהודות עליהם לבורא עולם! כאשר תסתיים ההצגה יעלם הדכדוך ותוכלי לראות את כל הטוב שהבורא חנן אותך בו, אז תוכלי להנות ממתיקות החיים.