קצת פחות חומריות
יורדי הים אומרים: "אם אינך יודע לאן אתה מבקש להפליג, אין רוח שתביא אותך לשם". נדמה לי שכוונתה של אמירה זו היא, אם אין לך מטרה להגיע אליה, לא תוכל להגיע. ובמילים אחרות: אם אין לך יעד שאתה רוצה להתקדם אליו, איך תתקדם?
לאנשים שונים יעדים שונים, חלקם בוחרים במסלול של רווח רוחני. מטרתם להשיג מטרות ערכיות בתחום הדת, המוסר והחברה. יש להניח שאלה גם יגיעו אל האושר, אל הרווחה ואל השמחה.
בשנת 1943 ניסח זאת רוברט ג'ונסון, יושב ראש חברת "ג'ונסון את ג'ונסון" ונצר למשפחת ג'ונסון:
"אנו מאמינים כי האחריות החשובה ביותר שלנו היא לרופאים, אחיות וחולים, לאימהות ואבות ולכל האחרים המשתמשים במוצרים ובשירותים שלנו. אם נפעל בהתאם לעקרונות אלה ייהנו המשקיעים מתשואה הוגנת". הרווח של המשקיעים, בעלי המניות, אינו המטרה, זו התוצאה. אם נפעל בהתאם למטרתנו יש להניח שגם המשקיעים לא יפסידו.
איתרע מזלה של החברה, ואי מי החדיר תרכובת רעילה לכמוסות הטיילנול, משכך כאבים מוביל של החברה. הרעל קיפד את חייהם של שבעה אנשים. החברה לקחה את האחריות, הסירה את מלאי הטיילנול מכל המדפים. הנזק היה 100 מיליון דולר. החברה ירדה בשוק משככי הכאבים מ-35 אחוז ל-8 אחוזים. למרבית הפלא הנזק היה רק לטווח הקצר. הלקוחות שראו את נאמנותה של החברה לערכיה, חזרו לצרוך את מוצרי "ג'ונסון את ג'ונסון", הטיילנול הפך למשכך הכאבים המבוקש ביותר בארצות הברית ומניות החברה זינקו.
יעקב בורק, איש עסקים שפרש מעסקיו לטובת פעילות חברתית וכתיבה, מביא את סיפורה של "ג'ונסון את ג'ונסון" כהוכחה לכך שהצלחה אינה הולכת בתלם עם תאוות בצע. האנשים העשירים בעולם לא הגיעו לעושר בגלל חמדת הכסף. רוקפלר חשב ש"היכולת הזאת היא מתת קל בדיוק כמו כישרון לאמנות, מוזיקה או רפואה", מי כמונו יודעים זאת.
אלה הרואים בהתעשרות משאת נפש, מגיעים לא אחת לדאבון לב לבית המשפט או לכונס הנכסים. "תענוגות בילויים ושמחות – זוהי סיסמת הדור" אומר הרב הירש..." כל התגליות וכל האומניות משתפים פעולה כדי להעניק לאדם שעת תענוג עלי אדמות ובסיכומו של דבר כמה שעות תענוג נותרות מכל זה? דורנו יושב על תל גבוה של אפר השמחה – ואושר אין".
חוקרי הפסיכולוגיה החיובית הגיעו למסקנה שגידול בהכנסה מעבר לגבול מסוים אינו הופך את האנשים למאושרים יותר ולבריאים יותר בנפשם. ההכנסה הלאומית לנפש בארצות הברית עלתה בחמישים השנים האחרונות ביותר מפי שתיים וחצי. אך רמת האושר לא גדלה, כי גם רמת ההכנסה של שכנינו עלתה ואנו תמיד במרוץ להשיג יותר. כך שההנאה מהרווחה הכלכלית נשחקה. הדירה החדשה שלנו שגרמה לנו עונג רב כאשר נכנסנו אליה איבדה את חינה בעינינו, כמו גם הרהיטים שקנינו, כמו השמלה היוקרתית מהעונה הקודמת ואולי גם הרכב החדש שרכשנו – גם הוא לא מה שהרגשנו כשנכנסנו אליו בפעם הראשונה. אנו חיים בדור חומרי, משוכנעים שככל שנרבה נכסים ועושר יהיו חיינו טובים יותר. אנשים אינם מוערכים על פי ערכים, נדיבות ואפילו לא על פי תבונה, אלא על פי הבגד אותו הם לובשים ועל פי המכונית בה הם נוהגים.
לצערנו, פשה הנגע גם במחוזותינו (אם כי הרבה פחות מאשר בחברה הכללית).ערכנו "עולה" פי כמה אם אנו צרכני מותגים, אך גם אז לא נחה דעתנו אלא אם כן אנו יותר, "יותר מהאחרים".
מה קורה כאשר תרבות הצריכה הולכת ומתפשטת? כאשר החומרנות הופכת לערך חשוב?!
מחקר שעסק במחיר אותו אנו משלמים על החומרנות שלנו הוכיח כי החומרניים סובלים מחרדה. אפילו בחלומות מופיעים אצלם יותר חרדה ומתח. הם נמצאים בסיכון לדיכאון וחווים תחושות גופניות לא נוחות יותר מאלה שחומרניים פחות. חידוש מדהים?! לאו דווקא. חז"ל כבר גילו לנו זאת מזמן: "מרבה נכסים מרבה דאגה". ומה עוד? מערכות היחסים שלהם עם בני משפחה וחברים דלות יותר. מה הפלא? אם אני מודד את עצמי מול כל אדם – כמה אני יותר ממנו... כמה יש לי יותר... אינני פנוי לקשר אמתי של שווה מול שווים, ואם האחר "המצליח" יותר מעורר בי קנאה, בוודאי שאינני מסוגל לקשר חיובי. ועוד, אם אני חייב להשיג עוד, אני "חייב" לעבוד קשה יותר, קצב החיים שלי מהיר יותר, אני צריך להשיג ואני צריך לשמור על מה שאני משיג. כך אני עבד לדרישות החיים, האנרגיה הנפשית מתבזבזת על צרכים אלה ואינה מנותבת ליהנות מחיי משפחה חברה ולמידה - מה שבאמת נותן טעם לחיים.
כך מסיטה אותנו החומרנות ממה שבאמת משמעותי בחיים, כך מובילה החומרנות לאומללות. המעניין הוא, שהיא גם צומחת על רקע של חסר. חסר של ביטחון עצמי, הערכה עצמית, מסוגלות, יכולת שליטה. צריכת יתר מעלה "כאילו" את תחושת הערך. אם נפגין סמלים של מעמד, יעלה מעמדנו, כאילו תשתפר תחושת אי המסוגלות, ואם היא עדיין לא השתפרה אז אני "צריך" יותר מוצרי תדמית לשפור התדמית אך זה רק בכאילו.
לעולם לא נרגיש יותר טוב באמת אם נגביר את צריכת היתר .כי זו אינה מסוגלת ליצר אושר!!!
* * *
החוקרים קסר וריצ'רד בדקו שני סוגי בחירה של מטרות חיים. הסוג האחד הוא מטרות חומרניות (הצלחה כספית, פופולריות, תדמית) והאחר מטרות ערכיות (מידות טובות, יחסים עם משפחה וחברים ותרומה לקהילה) בתחום המטרות החומריות בקשו הנחקרים לדרג את התשובות למשפטים כמו "אעבד במשרה שהשכר בה גבוה" "אהיה אדון לעצמי" ועוד. בתחום המטרות הערכיות: "משפחתי חשובה לי ביותר" "חשוב לי לתרום לקהילה". הדרוג נקבע מ"לא חשוב" ועד "חשוב ביותר".
החוקרים גילו כי החומרניים דיווחו על רמת חיונית נמוכה, חרדה ודכאון גבוהים יותר, ואפילו על תופעות גופניות ככאבי ראש גרון וגב, יותר מאשר הערכיים, הם גם חוו פחות רגשות חיוביים כמו סיפוק, שמחה, התלהבות. מסקנת החוקרים הינה, שככל שאנו ממקמים את הערכים החומרניים במקום מרכזי יותר בחיים, כך אנו פוגמים באיכותם של החיים.
הממצא המעניין ביותר היה, כאשר בדקו את הנחקרים אחרי השגת המטרות שהם הציבו לעצמם, רמת הרווחה של הערכיים גדלה כאשר הם הצליחו לממש את מטרותיהם. לעומת זה לא חל שינוי ברמת הרווחה הנפשית של החומריים גם כשהצליחו במימוש מטרותיהם. אלה גם השקיעו אנרגיה זמן ומאמץ וגם לא יצאו נשכרים מכך! תחושתם הנפשית נשארה כשהייתה, לעומת הערכיים שככל שהם משקיעים במימוש מטרותיהם תחושתם הולכת ומשתפרת. נמצא שקשרים חברתיים במשפחה ומחוצה להם הם אחד הגורמים המשמעותיות לתחושת האושר, כאמור לחומרני אין את הפנאי והפניות הנפשית להשקיע בהם.
* * *
מתברר שלהורים חומרניים ילדים, שעשויים בבגרותם להפך אף הם לחומרניים,
אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שתחושת ערך עצמי חיובית מעודדת התפתחות מטרות ערכיות ולהיפך, בטחון עצמי מעורער מעודד התפתחות מטרות חומרניות, אנו מבינים את גודל האחריות המוטלת על ההורים. נראה שהורים הדואגים דאגת יתר לילדיהם ואינם מאמינים שהם יוכלו לדאוג לעצמם, הורים שמענישים לעתים קרובות ובאופן שרירותי, הורים שאינם מגדירים גבולות ברורים – פוגעים ביכולת של ילדיהם לפתח בטחון עצמי. אם הם אינם מעריכים את ילדיהם ואינם תומכים בהם – הילדים יאמצו ערכים חומרניים כפיצוי על תחושת הערך הירודה. הורים שאינם מסוגלים לתת בטחון עצמי לילדיהם יגדלו ילדים עם תחושת אי בטחון קיומי לאורך כל החיים, שיחפשו כל הזמן תחושת בטחון כלכלי ע"י אמוץ ערכים חומריים. אך למרבית הפלא יצר שכרם בהפסדם: רווחה נפשית לא תהיה נחלתם.
נמצא שחברות הנתונות תחת איום קיומי צבאי או פיזי הן חומרניות יותר, הישראלי המצוי הנמצאים תחת איום מתמיד – נוהה אחר הישגים חומריים, בתקוה שאלה יביאו לו מנוח, ולא היא.
היהודי המאמין המשליך על ה' יהבו ובוטח בו שלא יינטשנו, יהיה עמיד יותר בפני האיומים החיצוניים המאיימים עליו. והוא ישען פחות על מטרות חומריות. עצם הביטחון בבורא עולם הוא התגשמות של מטרה ערכית מהמעלה הראשונה. אמונתו בבורא גם מחייבת ערכים מוסריים נוספים: מצוות, מידות, גמילות חסד. יכולת כלכלית אינה דבר שלילי היא מאפשרת השכלה, נוחיות, טפול רפואי ורווחה (לאו דווקא אושר), אך הגענו לעולם לא "רק" בשביל להגשים מטרות אלה. המאמין נוהה פחות אחרי החומרנות וסיכוייו לאושר עולים על אלה של הרודף אחרי החומרנות.
בימים בהם נגאלנו מעבדות ונעשינו עבדים למלך עליון, כלומר נעשינו בני חורין, בימים אלה אנו נקראים לעשות בחירות חדשות. לנטוש את העבדות לחומרנות ולפנות מקום למטרות ערכיות, קצת פחות חומריות, קצת יותר רוחניות. בימים בהם הטבע מתחדש ומעורר אותנו להתחדשות, אנו נקראים להתחדשות פנימית.
להנתן דעה חדשה
לכרות ברית חדשה
להבראות בריה חדשה
להתחדש רוח חדשה
וינתן לעם לב חדש
לשורר בפיהם שיר חדש (יוצרות לפרשת החודש)