יקרה וצנועה
הניה יקרה ומוערכת מאוד
אני בת שלושים וחמש אם לשבעה ב"ה, נושאת באין ספור תפקידים, משרות מכובדות ונחשקות וחשה לא אחת כי קבלתי מתנות שמים רבות ומודה על כך מאוד. אני מוחצנת כריזמטית, מאירת פנים ובולטת למדי. בעלי לא דומה לי בכלל בכישורי חברה, אך גם הוא נחשב ומוערך כאדם יקר וצנוע ת"ח מרבים, אמבציונר בסדר גודל אך בשונה ממני שקט, יותר מופנם, בורח מן הכבוד הרודף אחריו.
בתי הבכורה, ילדה עדינה אצילית אך שברירית וחסרת בטחון עצמי. היא מתייאשת מראש ממפגש כל שהוא עם חברה חזקה וקולנית. אני רואה איך היא סובלת, ממעטת להפגש עם חברותיה לכיתה, שהן מצפות ממנה להיות כמוני, יש לה המון שטחים בהם היא מוצלחת, אך למרות כל מאמצי לתת לשטחים אלו את הבמה כדי שתרגיש טוב עם עצמה – אין הדבר מספיק. בתי סובלת, אני רואה זאת וכולם רואים, הן בקטע הרגשי שאפילו משפיע נוירולוגית. יש בינינו קשר חם, אני מתיעצת בה, תומכת, מעניקה מאפשרת, קונה אפילו לא ברמה רגילה, אני באמת מנסה לעזור לה, לפתח את הלב להקשיב לדמעות לתסכולים, אך למרות זאת כולם – המשפחה, כולל בעלי מפנים אלי אצבע מאשימה שאינני עוזרת לה, ואפילו אשמה במצבה. הדבר גומר אותי לגמרי, מה אני אשמה שאני כן חברותית וחזקה בזה שהיא כ"כ רועדת מחברה חזקה ומבמה?
הלכתי רבות ליעוץ, רציתי לתת לה תומכת רגשית וכולם טוענים שאני זאת שצריכה ללכת לטיפול וכך זה יעזר לה.
השקעתי כסף רב, זמן אדיר ואינני רואה שינוי, אני מפחדת, היא מתבגרת אני מפחדת איך תקים את ביתה עם משקעים וחסר בטחון עצמי, בוכה בתדירות, חסרת כישורי חברה, מה ביכולתי לעשות , אנא עזרי לי!
אמא דואגת
לאמא הדואגת
את כריזמטית, מאירת פנים ומוחצנת. ובתך הבכורה אינה כזו. היא עדינה, אצילית שברירית וחסרת בטחון עצמי ומעוררת אצלך דאגה ורצון לשנותה. יש בעיתיות מסוימת בלהיות בת בכורה, יש המון צפיות מבכורים וזה לפעמים בעוכריהם. אני מאמינה שתסכימי איתי שעדינות ואצילות אינן דורשות שינוי, אולי להיפך. אולי יש מקום לראות אותן ולהעריך את בתך שהיא כזו מיוחדת. מה שמפריע לך זה אולי השבריריות וחוסר הבטחון שלה. אלה אינן דווקא תכונות מולדות, לעתים הן נרכשות במהלך החיים. בעלך גם הוא שונה ממך הוא צנוע, שקט אך נחשב ומוערך. לא ברור לי, מדוע בתך אינה יכולה להיות נחשבת ומוערכת למרות שהיא שונה מאמה ויותר דומה באופי הבסיסי שלה לאביה. ילדים לפעמים דומים לאחד ההורים ולפעמים דומים לאחר ולפעמים שונים לחלוטין. ואין מקום לראות את השונות שלהם מהוריהם כבעיה. חובה עלינו כהורים לקבל ולכבד את האינדבדואליות של כל ילד. לראותו כפי שהוא בלי לערב את רגשותינו כהורים, את חוסר שביעות רצוננו ואת הרצון לשנותו. שבריריות וחוסר בטחון אצל ילד מתהווה לעתים כאשר הילד חש שאינו רצוי ואינו מתקבל אצל הוריו, הצורך להיות מקובל ומוערך ללא תנאי הוא צורך בסיסי ומילוי הצורך הזה מוביל להרגשת בטחון: "אני בסדר ואני אהוב" וכך מתפתח בו האמון בעצמו ובסביבתו. לכולנו יכולות וגם מגבלות, ההתמקדות ביכולות מחזקת אותן כפי שההתמקדות במגבלות מגבירה אותן גם כאשר מדובר בנו כהורים וכבוגרים וגם כאשר הדברים נוגעים לילדינו. ההתמקדות בחוסר הבטחון ובשבריריות של בתך מחזקת אותם וזה חבל. ועדיף להתמקד ולראות את העדינות והאצילות שלה, תכונות יקרות מפז שאולי הולכות לאיבוד במהלך החיפושים אחרי מה שאין לה. (בטחון עצמי) או שאבד לה במהלך השנים, או לפחות לא היו לה התנאים הנאותים לרכישתו. ילדה לאמא מוחצנת וכריזמטית עם ציפיות לתכונות אלה אצל ילדיה עלולה להרגיש מאכזבת ולא מוצלחת. במיוחד אם אמה שמה את הדגש על תכונות אלה, וכל מה שאינו בדיוק – אינו בסדר. ישנן אמהות שרוצות מאד לשנות את ה"לא בסדר" הזה ומדברות עם מורות ומכוונות שתשמנה לב לבתן השקטה ותעודדנה אותה ותעזורנה לה למצא חברות, ובמפגש משפחתי מעירות לילדה "בואי תדברי קצת עם הבת דודה. ותשאלי את הדודה מה שלומה אחרת מה יחשבו עליך". אי שביעות הרצון המשודרת מאמירות אלה אינה יכולה לחזק בטחון. את רואה שהיא סובלת אבל אולי היא סובלת כי היא מרגישה שלא מרוצים ממנה. לא ברור לי גם על מה היא בוכה במהירות, אולי הבכי מתפרץ כאשר מעירים לה ורוצים לשנותה. אולי אם היית משנה כיוון ומראה הערכה לא היה בכי ולא משקעים. גם לא ברור לי איך הקטע הרגשי משפיע נוירולוגית? האם יש לה בעיית קשב ראשונית או משנית? האם הדבר אובחן? ואם כן אולי היא זקוקה לעזרה בתחום הקשב. ומדוע את קונה לה לא ברמה רגילה האם את מרגישה שאת צריכה לפצותה?!
השקעת כסף, במה? הלכת ליעוץ, האם את הלכת או ששלחת את בתך ליעוץ? ואם את הלכת מה ההדרכה שקבלת? האם גם ביעוץ כונו אצבע מאשימה כלפייך?!
כפי שהמשפחה עושה?! זה באמת לא נעים כאשר מכונים אצבע מאשימה כלפינו, אבל זה דורש התבוננות: האם טעיתי? איפה כשלתי? ובעיקר מה אני יכולה לשנות היום. בתך אינה אמורה להיות הראי שלך, זו בתך, כדאי להניח לה (אלא אם כן היא מבקשת עזרה מקצועית) לאפשר לה לבנות את עצמה בדרכה שלה.
לכל ילד הישות של עצמו ויש לאפשר לו להתפתח בכוון שלו, לכל היותר היא תהיה כמו אבא שלה, "נחשב ומוערך יקר וצנוע" – ומה רע בכך?!
אני בת שלושים וחמש אם לשבעה ב"ה, נושאת באין ספור תפקידים, משרות מכובדות ונחשקות וחשה לא אחת כי קבלתי מתנות שמים רבות ומודה על כך מאוד. אני מוחצנת כריזמטית, מאירת פנים ובולטת למדי. בעלי לא דומה לי בכלל בכישורי חברה, אך גם הוא נחשב ומוערך כאדם יקר וצנוע ת"ח מרבים, אמבציונר בסדר גודל אך בשונה ממני שקט, יותר מופנם, בורח מן הכבוד הרודף אחריו.
בתי הבכורה, ילדה עדינה אצילית אך שברירית וחסרת בטחון עצמי. היא מתייאשת מראש ממפגש כל שהוא עם חברה חזקה וקולנית. אני רואה איך היא סובלת, ממעטת להפגש עם חברותיה לכיתה, שהן מצפות ממנה להיות כמוני, יש לה המון שטחים בהם היא מוצלחת, אך למרות כל מאמצי לתת לשטחים אלו את הבמה כדי שתרגיש טוב עם עצמה – אין הדבר מספיק. בתי סובלת, אני רואה זאת וכולם רואים, הן בקטע הרגשי שאפילו משפיע נוירולוגית. יש בינינו קשר חם, אני מתיעצת בה, תומכת, מעניקה מאפשרת, קונה אפילו לא ברמה רגילה, אני באמת מנסה לעזור לה, לפתח את הלב להקשיב לדמעות לתסכולים, אך למרות זאת כולם – המשפחה, כולל בעלי מפנים אלי אצבע מאשימה שאינני עוזרת לה, ואפילו אשמה במצבה. הדבר גומר אותי לגמרי, מה אני אשמה שאני כן חברותית וחזקה בזה שהיא כ"כ רועדת מחברה חזקה ומבמה?
הלכתי רבות ליעוץ, רציתי לתת לה תומכת רגשית וכולם טוענים שאני זאת שצריכה ללכת לטיפול וכך זה יעזר לה.
השקעתי כסף רב, זמן אדיר ואינני רואה שינוי, אני מפחדת, היא מתבגרת אני מפחדת איך תקים את ביתה עם משקעים וחסר בטחון עצמי, בוכה בתדירות, חסרת כישורי חברה, מה ביכולתי לעשות , אנא עזרי לי!
אמא דואגת
לאמא הדואגת
את כריזמטית, מאירת פנים ומוחצנת. ובתך הבכורה אינה כזו. היא עדינה, אצילית שברירית וחסרת בטחון עצמי ומעוררת אצלך דאגה ורצון לשנותה. יש בעיתיות מסוימת בלהיות בת בכורה, יש המון צפיות מבכורים וזה לפעמים בעוכריהם. אני מאמינה שתסכימי איתי שעדינות ואצילות אינן דורשות שינוי, אולי להיפך. אולי יש מקום לראות אותן ולהעריך את בתך שהיא כזו מיוחדת. מה שמפריע לך זה אולי השבריריות וחוסר הבטחון שלה. אלה אינן דווקא תכונות מולדות, לעתים הן נרכשות במהלך החיים. בעלך גם הוא שונה ממך הוא צנוע, שקט אך נחשב ומוערך. לא ברור לי, מדוע בתך אינה יכולה להיות נחשבת ומוערכת למרות שהיא שונה מאמה ויותר דומה באופי הבסיסי שלה לאביה. ילדים לפעמים דומים לאחד ההורים ולפעמים דומים לאחר ולפעמים שונים לחלוטין. ואין מקום לראות את השונות שלהם מהוריהם כבעיה. חובה עלינו כהורים לקבל ולכבד את האינדבדואליות של כל ילד. לראותו כפי שהוא בלי לערב את רגשותינו כהורים, את חוסר שביעות רצוננו ואת הרצון לשנותו. שבריריות וחוסר בטחון אצל ילד מתהווה לעתים כאשר הילד חש שאינו רצוי ואינו מתקבל אצל הוריו, הצורך להיות מקובל ומוערך ללא תנאי הוא צורך בסיסי ומילוי הצורך הזה מוביל להרגשת בטחון: "אני בסדר ואני אהוב" וכך מתפתח בו האמון בעצמו ובסביבתו. לכולנו יכולות וגם מגבלות, ההתמקדות ביכולות מחזקת אותן כפי שההתמקדות במגבלות מגבירה אותן גם כאשר מדובר בנו כהורים וכבוגרים וגם כאשר הדברים נוגעים לילדינו. ההתמקדות בחוסר הבטחון ובשבריריות של בתך מחזקת אותם וזה חבל. ועדיף להתמקד ולראות את העדינות והאצילות שלה, תכונות יקרות מפז שאולי הולכות לאיבוד במהלך החיפושים אחרי מה שאין לה. (בטחון עצמי) או שאבד לה במהלך השנים, או לפחות לא היו לה התנאים הנאותים לרכישתו. ילדה לאמא מוחצנת וכריזמטית עם ציפיות לתכונות אלה אצל ילדיה עלולה להרגיש מאכזבת ולא מוצלחת. במיוחד אם אמה שמה את הדגש על תכונות אלה, וכל מה שאינו בדיוק – אינו בסדר. ישנן אמהות שרוצות מאד לשנות את ה"לא בסדר" הזה ומדברות עם מורות ומכוונות שתשמנה לב לבתן השקטה ותעודדנה אותה ותעזורנה לה למצא חברות, ובמפגש משפחתי מעירות לילדה "בואי תדברי קצת עם הבת דודה. ותשאלי את הדודה מה שלומה אחרת מה יחשבו עליך". אי שביעות הרצון המשודרת מאמירות אלה אינה יכולה לחזק בטחון. את רואה שהיא סובלת אבל אולי היא סובלת כי היא מרגישה שלא מרוצים ממנה. לא ברור לי גם על מה היא בוכה במהירות, אולי הבכי מתפרץ כאשר מעירים לה ורוצים לשנותה. אולי אם היית משנה כיוון ומראה הערכה לא היה בכי ולא משקעים. גם לא ברור לי איך הקטע הרגשי משפיע נוירולוגית? האם יש לה בעיית קשב ראשונית או משנית? האם הדבר אובחן? ואם כן אולי היא זקוקה לעזרה בתחום הקשב. ומדוע את קונה לה לא ברמה רגילה האם את מרגישה שאת צריכה לפצותה?!
השקעת כסף, במה? הלכת ליעוץ, האם את הלכת או ששלחת את בתך ליעוץ? ואם את הלכת מה ההדרכה שקבלת? האם גם ביעוץ כונו אצבע מאשימה כלפייך?!
כפי שהמשפחה עושה?! זה באמת לא נעים כאשר מכונים אצבע מאשימה כלפינו, אבל זה דורש התבוננות: האם טעיתי? איפה כשלתי? ובעיקר מה אני יכולה לשנות היום. בתך אינה אמורה להיות הראי שלך, זו בתך, כדאי להניח לה (אלא אם כן היא מבקשת עזרה מקצועית) לאפשר לה לבנות את עצמה בדרכה שלה.
לכל ילד הישות של עצמו ויש לאפשר לו להתפתח בכוון שלו, לכל היותר היא תהיה כמו אבא שלה, "נחשב ומוערך יקר וצנוע" – ומה רע בכך?!