הרציונאליות של הרגשות
הזמנת משלח של פיצה לשעה 18:00 למסיבת יום הולדת של בת הזקונים, והמשלוח בושש לבא, השעה 18:30, הילדים רעבים גם המבוגרים, את שולחת את רחלי, ביתך הבכורה, להתקשר לבדוק. כן הם כבר בדרך השעה 18:45 לא דובים ולא יער. בינתיים אתם מבלים נחמד. ספורים, חוויות, בדיחות. אבל זהו, הפעם חנות "הפיצה המובחרת" הגזימה. את מרימה טלפון": " אם הפיצה לא תגיע בחמש הדקות הקרובות אתם יכולים לשכח אותי כקליינטית שלכם". נראה ששחקת היטב את הדמות הכועסת.
למרבית הפלא השיחה הזו הצליחה להפוך אותך לכועסת אמיתית, עכשיו אין לך סבלנות לחויות ובדיחות את קצרת רוח, מביטה כל חצי דקה על השעון ורוטנת שוב ושוב על חנות "הפיצה המובחרת" שעברה כל גבול.
הצורך שלך להיות אסרטיבית ולדרש את מה שהובטח הפך את ה"כאילו כעס" ל"כעס על באמת" התמריץ (הרצון להשיג את מה שהובטח) יצר מצב נפשי: כעס. מתברר שהיכולת ליצר שמחה באמצעות תמריץ קטנה בהרבה מהיכולת לייצר כעס. הדבר הוכח בניסוי שנערך על נחקרים שנתבקשו לשחק את משחק הנדיבות. השחקנים נחלקו לשתי קבוצות: בקבוצה האחת היו השחקנים אקטיביים. הם קבלו סכום של 100 שקלים והפסיביים לא קבלו כלל אך האקטיביים יכלו לנדב להם מהסכום שהם קבלו ויכלו להחליט שלא לנדב לחבריהם. הפסיביים חוברו למכשיר המסוגל למדד את רמת הדריכות הרגשית באמצעות אלקטרודות המחוברות לעור. ולתעד את הדופק ואת המוליכים החשמליים של הגוף. ובנוסף נתבקשו לענות על שאלונים המסוגלים לזהות כעס, שמחה וחרדה. התברר שהיכולת לייצר כעס כתגובה לתמריץ גבוהה מהיכולת לייצר שמחה.
הרגשות בכלל הם רציונאליים. בני אנוש נזקקים גם לכעס (כרגש, לא כפעולה, שהיא שלילית) גם לשמחה, כך מתחזקת המחויבות (בעל חנות הפיצה לא היה כנראה מחויב ממש עד לתגובה הכועסת של המזמינה) כאשר הופיע השליח עם מגש הפיצה, הילדים (גם המבוגרים) הגיבו בשמחה. תגובת השמחה תהווה תמריץ לאמם להזמין פיצה גם למסיבת יום ההולדת הבאה. (אבל אולי לא בחנות "הפיצה המובחרת", שאכזבה) .
הארוע המשפחתי הזה נקבע לשעה 5:00 אחר הצהריים, האחייניות והבנות דודות התחילו להגיע טיפין טיפין. כל אחת מהן, זכתה לתגובה מתרגשת מפי הנוכחות, "הו... איזה יופי, הנה רחלי" ו"הנה יופי, יופי שבאת יפי". וכולן שמחות עם דיצה שנכנסה זה עתה, האורחות מזהות את השמחה על פני הנוכחות ואומרות בלבן: נהדר להגיע לדודה בלה, אורחות שמחות כאשר שמחים איתן, הן קבלו תמריץ להגיע לארוע הבא בבית הדודה. כך מתקיימות אינטראקציות חברתיות. וכך הן מתחזקות. כאשר בנות המשפחה תזכינה בתגובה קרירה בהכנסן, הן תקבלנה תמריץ שלילי לפעם הבאה.
כולכן ודאי מרגישות לפעמים מיותרות כאשר הגעתן לחתונה בחרוף נפש ממש למסר מזל טוב, ובעלת השמחה בקושי התייחסה. בשמחה הבאה שלה החשק שלכן להגיע ישאף לאפס, (תמיד אפשר ללמד זכות ולחשב שהיו אלפי אורחות בארוע והיא לא השתלטה...). זה כאשר התגובות הרגשיות ברורות ומורגשות בהבאת הפנים, בשפת הגוף, בקול. לפעמים התגובה הרגשית היא מינורית, אינה חד – משמעית, ואז יהיו שיכשלו בזיהויה. אנשים שעברו פגיעה באזור האמיגדלה במח לא יצליחו לזהות הבעות פנים ולהתאימם למצבים רגשיים. גם האוטיסטים יתקשו בזה. לרובנו אין קושי להבחין בין חיוך אמיתי לבין חיוך מאולץ. אבל ישנן רמות גבוהות יותר של יכולת לזהות את רגשות האחר, ולחוות אותם. זוהי האמפתיה,היכולת לחוות את רגשות האחר בלי להיות במצבו. להכנס לנעליו. ולחוש את רגשותיו. חוקרים טוענים שיכולת הזו קשורה ל"תאי מראה" במח. במחקר שבוצע באמצעות הדמיית MRI התגלה שכאשר ילדים צופים בסרט המציג אדם הסובל מכאב מתבצעת במוחם פעילות מוחית באותו מקום שבו הייתה מתבצעת הפעילות המוחית כאשר הם עצמם חוו כאב. כלומר הם חווים את כאב האחר כאילו היה כאבם, גם אם האחר הוא דמות וירטואלית.
כולנו התרגשנו כאשר שמענו על רבי לווין שהתבטא "הרגל של אשתי כואבת לנו". ביטוי ליכולת אמפתית ברמה הכי גבוהה.
היכולת הזו לזהות את המצב הנפשי ואת כונות הזולת נחשבת לתכונה המבדילה את האדם מכל הנבראים. זהו מותר האדם. והיא מתחילה להתגלות כבר בילדים. תינוק קורא את חיוכה של אמו ומגיב בחיוך אף הוא, כאשר היא קצרת רוח ועייפה, גם הבעת פניו תשתנה. מדענים קוראים ליכולת הזאת TOM קיצור של "Theory of mind" , רגש האמפתיה ויכולת ה – TOM קשורים זה בזה, שניהם מתייחסים ליכולת שלנו להכנס לנעליים של האחר.
ללא יכולת TOM אנו במצב מוזר מאד. סביבנו בני אדם שאיננו יודעים לקרא אותם. אם ניגע בהם האם זה יהיה להם נחמד?! או מעצבן?! ואיך מגייסים אותם לעזר לנו?! ואם הם מתקרבים אלינו האם פניהם לשלום או למלחמה?! ואיך יוצרים איתם בכלל קשר?! ללא יכולת TOM אנו יצורים אוטיסטים. מבודדים חיים בעולם מנותק לא מבינים ולא מובנים. האמפתיה ויכולת TOM הם ביטוי לרציונאליות של הרגשות.
למרבית הפלא השיחה הזו הצליחה להפוך אותך לכועסת אמיתית, עכשיו אין לך סבלנות לחויות ובדיחות את קצרת רוח, מביטה כל חצי דקה על השעון ורוטנת שוב ושוב על חנות "הפיצה המובחרת" שעברה כל גבול.
הצורך שלך להיות אסרטיבית ולדרש את מה שהובטח הפך את ה"כאילו כעס" ל"כעס על באמת" התמריץ (הרצון להשיג את מה שהובטח) יצר מצב נפשי: כעס. מתברר שהיכולת ליצר שמחה באמצעות תמריץ קטנה בהרבה מהיכולת לייצר כעס. הדבר הוכח בניסוי שנערך על נחקרים שנתבקשו לשחק את משחק הנדיבות. השחקנים נחלקו לשתי קבוצות: בקבוצה האחת היו השחקנים אקטיביים. הם קבלו סכום של 100 שקלים והפסיביים לא קבלו כלל אך האקטיביים יכלו לנדב להם מהסכום שהם קבלו ויכלו להחליט שלא לנדב לחבריהם. הפסיביים חוברו למכשיר המסוגל למדד את רמת הדריכות הרגשית באמצעות אלקטרודות המחוברות לעור. ולתעד את הדופק ואת המוליכים החשמליים של הגוף. ובנוסף נתבקשו לענות על שאלונים המסוגלים לזהות כעס, שמחה וחרדה. התברר שהיכולת לייצר כעס כתגובה לתמריץ גבוהה מהיכולת לייצר שמחה.
הרגשות בכלל הם רציונאליים. בני אנוש נזקקים גם לכעס (כרגש, לא כפעולה, שהיא שלילית) גם לשמחה, כך מתחזקת המחויבות (בעל חנות הפיצה לא היה כנראה מחויב ממש עד לתגובה הכועסת של המזמינה) כאשר הופיע השליח עם מגש הפיצה, הילדים (גם המבוגרים) הגיבו בשמחה. תגובת השמחה תהווה תמריץ לאמם להזמין פיצה גם למסיבת יום ההולדת הבאה. (אבל אולי לא בחנות "הפיצה המובחרת", שאכזבה) .
הארוע המשפחתי הזה נקבע לשעה 5:00 אחר הצהריים, האחייניות והבנות דודות התחילו להגיע טיפין טיפין. כל אחת מהן, זכתה לתגובה מתרגשת מפי הנוכחות, "הו... איזה יופי, הנה רחלי" ו"הנה יופי, יופי שבאת יפי". וכולן שמחות עם דיצה שנכנסה זה עתה, האורחות מזהות את השמחה על פני הנוכחות ואומרות בלבן: נהדר להגיע לדודה בלה, אורחות שמחות כאשר שמחים איתן, הן קבלו תמריץ להגיע לארוע הבא בבית הדודה. כך מתקיימות אינטראקציות חברתיות. וכך הן מתחזקות. כאשר בנות המשפחה תזכינה בתגובה קרירה בהכנסן, הן תקבלנה תמריץ שלילי לפעם הבאה.
כולכן ודאי מרגישות לפעמים מיותרות כאשר הגעתן לחתונה בחרוף נפש ממש למסר מזל טוב, ובעלת השמחה בקושי התייחסה. בשמחה הבאה שלה החשק שלכן להגיע ישאף לאפס, (תמיד אפשר ללמד זכות ולחשב שהיו אלפי אורחות בארוע והיא לא השתלטה...). זה כאשר התגובות הרגשיות ברורות ומורגשות בהבאת הפנים, בשפת הגוף, בקול. לפעמים התגובה הרגשית היא מינורית, אינה חד – משמעית, ואז יהיו שיכשלו בזיהויה. אנשים שעברו פגיעה באזור האמיגדלה במח לא יצליחו לזהות הבעות פנים ולהתאימם למצבים רגשיים. גם האוטיסטים יתקשו בזה. לרובנו אין קושי להבחין בין חיוך אמיתי לבין חיוך מאולץ. אבל ישנן רמות גבוהות יותר של יכולת לזהות את רגשות האחר, ולחוות אותם. זוהי האמפתיה,היכולת לחוות את רגשות האחר בלי להיות במצבו. להכנס לנעליו. ולחוש את רגשותיו. חוקרים טוענים שיכולת הזו קשורה ל"תאי מראה" במח. במחקר שבוצע באמצעות הדמיית MRI התגלה שכאשר ילדים צופים בסרט המציג אדם הסובל מכאב מתבצעת במוחם פעילות מוחית באותו מקום שבו הייתה מתבצעת הפעילות המוחית כאשר הם עצמם חוו כאב. כלומר הם חווים את כאב האחר כאילו היה כאבם, גם אם האחר הוא דמות וירטואלית.
כולנו התרגשנו כאשר שמענו על רבי לווין שהתבטא "הרגל של אשתי כואבת לנו". ביטוי ליכולת אמפתית ברמה הכי גבוהה.
היכולת הזו לזהות את המצב הנפשי ואת כונות הזולת נחשבת לתכונה המבדילה את האדם מכל הנבראים. זהו מותר האדם. והיא מתחילה להתגלות כבר בילדים. תינוק קורא את חיוכה של אמו ומגיב בחיוך אף הוא, כאשר היא קצרת רוח ועייפה, גם הבעת פניו תשתנה. מדענים קוראים ליכולת הזאת TOM קיצור של "Theory of mind" , רגש האמפתיה ויכולת ה – TOM קשורים זה בזה, שניהם מתייחסים ליכולת שלנו להכנס לנעליים של האחר.
ללא יכולת TOM אנו במצב מוזר מאד. סביבנו בני אדם שאיננו יודעים לקרא אותם. אם ניגע בהם האם זה יהיה להם נחמד?! או מעצבן?! ואיך מגייסים אותם לעזר לנו?! ואם הם מתקרבים אלינו האם פניהם לשלום או למלחמה?! ואיך יוצרים איתם בכלל קשר?! ללא יכולת TOM אנו יצורים אוטיסטים. מבודדים חיים בעולם מנותק לא מבינים ולא מובנים. האמפתיה ויכולת TOM הם ביטוי לרציונאליות של הרגשות.