ימים נוראים
אני אישה בשנות הארבעים, אישה נורמאלית אך קצת לחוצה תמיד, אך כשמתקרב חודש אלול והימים הנוראים אני מרגישה ממש נורא, אני מרגישה אז מלאת חטאים ופשעים. עברה שנה ואני לא עשיתי עם עצמי כלום ונופל עלי פחד נוראי מאימת הדין. אולי זה טוב ויפה אך הדבר לא עוזר לי להתפלל יותר טוב או לעשות איזשהו שינוי חיובי. להיפך אני נכנסת למחשבות טורדניות, לחוצות מרגישה אפילו דכדוך ובקושי מסוגלת להתפלל. וכל הזמן מרגישה שלא התכוונתי,,, ואולי אני צריכה לחזור שוב. בקיצור, זה איום ונורא.
שרה
שרה יקרה
את לא היחידה שהימים הנוראים הופכים עבורם לימים נוראים ולא במובן הרצוי וחבל, ביקורת עצמית קטלנית ורגשי אשם חונקים אינם מובילים לשום מקום, הם הרסניים, הם מובילים לחוסר אונים, פוגעים בכוחות שלנו, ובאין כוחות אין שינוי. הפסיכולוגיה מדברת על שתי רעות חולות המלוות את הדרמה האנושית. החרדה והאשמה, שני רגשות עמוקים ובסיסים המלווים אותנו כל החיים. כאשר הם משתלטים עלינו אנו בבעיה.
החרדה היא מפני ההרס מבחוץ "משהו רע עלול לקרות לי: אנשים יפגעו בי, פגעי הטבע ישיגו אותי, המזל יבגוד בי. אני צפוי להיפגע ממחלה או מתקלה או מפגע רע".
האשמה היא מפני כוחות ההרס הפנימיים. היא מכרסמת את האני מבפנים. כי גרמתי נזק או רע לזולת. "פגעתי בו, לקחתי ממנו, קנאתי, שנאתי" זה בין אדם לחברו. ובין אדם למקום – "אני חוטא גמור, לא התפללתי כראוי לא הקפדתי על קלה כבחמורה, חטאתי עויתי פשעתי". כשהאשמה מוקצנת התחושה היא "מה שלא אעשה תמיד ארגיש שלא עשיתי מספיק". "יכולתי לא לקנא לעולם, לא לכעס לעולם, לא לשנוא, לא לחוש טינה – לעולם לא" אך כיוון שאנו יצורים אנושיים ולא מלאכיים אנו חשים מידי פעם גם רגשות מסוג זה, וזה אנושי.
לשני הרגשות הללו תפקיד הישרדותי. החרדה מסייעת לי לשמור על עצמי, (לא להתקרב לגובה רב מידי כדי ש...) האשמה שומרת עלי מפני החטא. עלי להיות מוסרי, ללכת בדרך הישר לא להזיק לחבר – (כי אח"כ ארגיש איום ונורא). אם הדאגה והחרדה כל כך נחוצות אז מה הבעיה? כמו בכל דבר הכול עניין של מינון. במינון כפול ומכופל אבדו הדאגה והאשמה את חיוניותם והפכו לכוח הורס. ואומר על כך הסטייפלר הקדוש "בעצות והדרכות": "ממידת כוחות הנפש, היא שכשהאדם עושה דבר שלא היה לו לעשותו או חושב מחשבה שלא היה לו לחשוב, מיד מתעוררים בו רגשי אשמה, ובאמת יש תפקיד חשוב לכח נפש זה, הוא מעורר את האדם ותובע אותו לא לשוב לחטא או להתנהג בענין זה עוד... ואולם האדם אשר נכשל בחטא... ומרגיש רגשי אשמה עד כדי שיעסיקו את מחשבותיו כל היום וכל הזמן הוא עושה חשבונות מדוע ועל מה קרה ככה וכדומה. ואינו יכול לרכז מחשבתו, ואינו לומד ומתפלל כראוי כיוון שמחשבתו טרודה ואינה נותנת לו שום מנוחה – ידע, שאין זה רצון הבורא ואין זה אופן הראוי להשתמש בכוח זה שאין זה דרך תוה"ק, שדרכיה דרכי נועם, והתורה משיבת נפש האדם ומביאה לו תענוג ושמחת הנפש. אבל האדם הזה שכל פעם בעשייתו רצון הבוי"ת נפשו וכוחותיו מסובכות ברגשי אי נעימות, פחדים, מתח וחוסר שמחה מפני עשית המצווה – זהו הוכחה גלויה שאין זה כוונת הבוי"ת!!!" וברורים הדברים, מי שחי כל הזמן תחת שבט הביקורת וההלקאה העצמית, ומי שרואה בכל אכזבה וחסר – את ידו המענישה של הבורא, אינו יכל לחיות בשמחה ולעשות רצון הבורא מתוך שמחה. חייו הם עול ומשא כבד – ומתוך תחושות אלה ינהל את חייו, גם את חייו הרוחניים.
אינני מתכוונת לומר שאין מקום לקחת אחריות על מעשינו, תמיד ובחודש אלול יותר מתמיד. אך לא מתוך עוינות עצמית. "כל זמן שתפילתי לא תהיה נקיה מכל מחשבה זרה – אין ערך לתפלה, כל זמן שלשוני לא תהיה נקיה מכל שמץ של לשון הרע – למאמצי אין תכלית!" בבית המשפט נוהגים להתחשב בנסיבות מקילות, אבל בבית המשפט הפנימי שבתוכך – אין מקום לכאלה. בבית המשפט יש הפרדת רשויות בין תפקידי השופט, הקטגור והסנגור. בבית המשפט הפנימי שבתוכך אין הפרדה כזו, את גם השופט, גם הקטגור, והס סנגור! את יורדת על עצמך: "עברה שנה ולא עשיתי עם עצמי כלום".
בשם הגה"צ רבי אברהם אלימלך בידרמן המביא מעשה שהיה בזמנו של הרה"ק ה"בית ישראל", מעשה בבחור שהלך להתפלל אצל הכותל המערבי לפנות בוקר כשהמקום היה ריק ממתפללים, לפתע הרבי דפק על שכמו ושאלו: אמור לי בחור, מהו השבח הגדול ביותר שאפשר לשבח בו את הבורא ית"ש, ומיד ענה – השבח הגדול ביותר שהק"בה אינו שוחק (ער לאכט נישט) סתם הרבי את דבריו ולא פירש ונעלם. מחשבות אותו בחור הטרידוהו: מה פרושם של הדברים הסתומים של הרבי. בחוזרו לישיבת ה"שפת אמת" כבר עלה אור בחדרו של ראש הישיבה הרה"ק ה"פני מנחם" זי"ע. נקש על הדלת ופירש את תמיהתו: על מה ולמה יש לקב"ה לשחק, וזה שבחו הגדול ביותר?! ענה לו ה"פני מנחם", אם כראש ישיבה אעיר לבחור על הנהגה מסוימת שאינה טובה. והלה יבטיח. כן, הנני מבטיח לחדל מהיום ממנהגי זה. אך הבחור לא חדל, ושוב יבטיח ושוב לא יחדל ממנהגו הרע, עדיין ניתן יהיה למחול לו אך אם שוב יבטיח וימשיך בהנהגתו זו ושוב יבטיח ולא יתקן. אשחק מתשובתו ואומר לו שאין זו תשובה כי כבר הפך הדבר לשחוק, אבל הקב"ה אינו כן, אף אם נביא ונאמר לא מאה פעמים ויותר מהיום והלאה אחדל ממנהגי זה – לא ישחק הבורא עלינו. אלא יקבל אותנו באהבה וחיבה כאילו שאנו מבטיחים זאת בפעם הראשונה. עצם אמירתנו מבטאת את רצוננו באותו רגע: לחדל מחטא, והקב"ה שמח עם כל יהודי שרוצה לעשות טוב, ולא ישחק עליו.
הג"ר יצחק בלאזר כשנשא בעול הרבנות בפטרבורג פתח את ארון הקודש כבש ראשו בין ספרי התורה פרץ בבכי של אושר ואמר " מודה אני לפניך ה' אלוקינו שנתת לנו את חודש האלול הזה לששון ולשמחה!" מתוך גישה כזו ניתן להגיע לתפילה אמיתית ולתיקון אמיתי. שרה יקרה, השאלה הקשה יותר איך עושים את זה? איך עוצרים את רגשי האשמה והביקורת הקטלנית והחרדה ההרסנית? זו כבר עבודת חיים, זה לשנות את הגישה כלפי עצמך, זה אומר להפסיק "לאסוף" חטאים, זה אומר להתמקד בחיובי שבך. לראות את ההצלחות הקטנות שלך ושל האנשים בסביבתך. נסי להיות יותר רכה וסלחנית כלפי עצמך. נסי לפתח גישה יותר אופטימית וסלחנית כלפי עצמך וכלפי החיים, כי הבורא הוא אב רחמן והוא מתייחס אליך ביתר חמלה משאת מתייחסת אל עצמך, היי יותר רכה עם עצמך. אמרי לעצמך מילים טובות, מנחמות. כי חרדה עד גבול מסוים, נותנת מוטיבציה ומאפשרת שינוי. חרדת יתר משתקת. לשאננים ולשלווים נאמר "עורו ישנים מחרדתכם" לחרדתיים ולמאשימים את עצמם, כמוך, נאמר: שאין זה רצון הבורא לחשב כל הזמן מחשבות מטרידות (הסטייפלר הקדוש).
הנה מגיעים ימים נוראים, ימים הקוראים לך להתפייסות עם עצמך ועם בוראך - "לא אירא רע כי אתה עמדי" קרבים רגעים שמימיים של אימת דין נוראה עם אהבה וקרבה אינסופיים.
"תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך"
שרה
שרה יקרה
את לא היחידה שהימים הנוראים הופכים עבורם לימים נוראים ולא במובן הרצוי וחבל, ביקורת עצמית קטלנית ורגשי אשם חונקים אינם מובילים לשום מקום, הם הרסניים, הם מובילים לחוסר אונים, פוגעים בכוחות שלנו, ובאין כוחות אין שינוי. הפסיכולוגיה מדברת על שתי רעות חולות המלוות את הדרמה האנושית. החרדה והאשמה, שני רגשות עמוקים ובסיסים המלווים אותנו כל החיים. כאשר הם משתלטים עלינו אנו בבעיה.
החרדה היא מפני ההרס מבחוץ "משהו רע עלול לקרות לי: אנשים יפגעו בי, פגעי הטבע ישיגו אותי, המזל יבגוד בי. אני צפוי להיפגע ממחלה או מתקלה או מפגע רע".
האשמה היא מפני כוחות ההרס הפנימיים. היא מכרסמת את האני מבפנים. כי גרמתי נזק או רע לזולת. "פגעתי בו, לקחתי ממנו, קנאתי, שנאתי" זה בין אדם לחברו. ובין אדם למקום – "אני חוטא גמור, לא התפללתי כראוי לא הקפדתי על קלה כבחמורה, חטאתי עויתי פשעתי". כשהאשמה מוקצנת התחושה היא "מה שלא אעשה תמיד ארגיש שלא עשיתי מספיק". "יכולתי לא לקנא לעולם, לא לכעס לעולם, לא לשנוא, לא לחוש טינה – לעולם לא" אך כיוון שאנו יצורים אנושיים ולא מלאכיים אנו חשים מידי פעם גם רגשות מסוג זה, וזה אנושי.
לשני הרגשות הללו תפקיד הישרדותי. החרדה מסייעת לי לשמור על עצמי, (לא להתקרב לגובה רב מידי כדי ש...) האשמה שומרת עלי מפני החטא. עלי להיות מוסרי, ללכת בדרך הישר לא להזיק לחבר – (כי אח"כ ארגיש איום ונורא). אם הדאגה והחרדה כל כך נחוצות אז מה הבעיה? כמו בכל דבר הכול עניין של מינון. במינון כפול ומכופל אבדו הדאגה והאשמה את חיוניותם והפכו לכוח הורס. ואומר על כך הסטייפלר הקדוש "בעצות והדרכות": "ממידת כוחות הנפש, היא שכשהאדם עושה דבר שלא היה לו לעשותו או חושב מחשבה שלא היה לו לחשוב, מיד מתעוררים בו רגשי אשמה, ובאמת יש תפקיד חשוב לכח נפש זה, הוא מעורר את האדם ותובע אותו לא לשוב לחטא או להתנהג בענין זה עוד... ואולם האדם אשר נכשל בחטא... ומרגיש רגשי אשמה עד כדי שיעסיקו את מחשבותיו כל היום וכל הזמן הוא עושה חשבונות מדוע ועל מה קרה ככה וכדומה. ואינו יכול לרכז מחשבתו, ואינו לומד ומתפלל כראוי כיוון שמחשבתו טרודה ואינה נותנת לו שום מנוחה – ידע, שאין זה רצון הבורא ואין זה אופן הראוי להשתמש בכוח זה שאין זה דרך תוה"ק, שדרכיה דרכי נועם, והתורה משיבת נפש האדם ומביאה לו תענוג ושמחת הנפש. אבל האדם הזה שכל פעם בעשייתו רצון הבוי"ת נפשו וכוחותיו מסובכות ברגשי אי נעימות, פחדים, מתח וחוסר שמחה מפני עשית המצווה – זהו הוכחה גלויה שאין זה כוונת הבוי"ת!!!" וברורים הדברים, מי שחי כל הזמן תחת שבט הביקורת וההלקאה העצמית, ומי שרואה בכל אכזבה וחסר – את ידו המענישה של הבורא, אינו יכל לחיות בשמחה ולעשות רצון הבורא מתוך שמחה. חייו הם עול ומשא כבד – ומתוך תחושות אלה ינהל את חייו, גם את חייו הרוחניים.
אינני מתכוונת לומר שאין מקום לקחת אחריות על מעשינו, תמיד ובחודש אלול יותר מתמיד. אך לא מתוך עוינות עצמית. "כל זמן שתפילתי לא תהיה נקיה מכל מחשבה זרה – אין ערך לתפלה, כל זמן שלשוני לא תהיה נקיה מכל שמץ של לשון הרע – למאמצי אין תכלית!" בבית המשפט נוהגים להתחשב בנסיבות מקילות, אבל בבית המשפט הפנימי שבתוכך – אין מקום לכאלה. בבית המשפט יש הפרדת רשויות בין תפקידי השופט, הקטגור והסנגור. בבית המשפט הפנימי שבתוכך אין הפרדה כזו, את גם השופט, גם הקטגור, והס סנגור! את יורדת על עצמך: "עברה שנה ולא עשיתי עם עצמי כלום".
בשם הגה"צ רבי אברהם אלימלך בידרמן המביא מעשה שהיה בזמנו של הרה"ק ה"בית ישראל", מעשה בבחור שהלך להתפלל אצל הכותל המערבי לפנות בוקר כשהמקום היה ריק ממתפללים, לפתע הרבי דפק על שכמו ושאלו: אמור לי בחור, מהו השבח הגדול ביותר שאפשר לשבח בו את הבורא ית"ש, ומיד ענה – השבח הגדול ביותר שהק"בה אינו שוחק (ער לאכט נישט) סתם הרבי את דבריו ולא פירש ונעלם. מחשבות אותו בחור הטרידוהו: מה פרושם של הדברים הסתומים של הרבי. בחוזרו לישיבת ה"שפת אמת" כבר עלה אור בחדרו של ראש הישיבה הרה"ק ה"פני מנחם" זי"ע. נקש על הדלת ופירש את תמיהתו: על מה ולמה יש לקב"ה לשחק, וזה שבחו הגדול ביותר?! ענה לו ה"פני מנחם", אם כראש ישיבה אעיר לבחור על הנהגה מסוימת שאינה טובה. והלה יבטיח. כן, הנני מבטיח לחדל מהיום ממנהגי זה. אך הבחור לא חדל, ושוב יבטיח ושוב לא יחדל ממנהגו הרע, עדיין ניתן יהיה למחול לו אך אם שוב יבטיח וימשיך בהנהגתו זו ושוב יבטיח ולא יתקן. אשחק מתשובתו ואומר לו שאין זו תשובה כי כבר הפך הדבר לשחוק, אבל הקב"ה אינו כן, אף אם נביא ונאמר לא מאה פעמים ויותר מהיום והלאה אחדל ממנהגי זה – לא ישחק הבורא עלינו. אלא יקבל אותנו באהבה וחיבה כאילו שאנו מבטיחים זאת בפעם הראשונה. עצם אמירתנו מבטאת את רצוננו באותו רגע: לחדל מחטא, והקב"ה שמח עם כל יהודי שרוצה לעשות טוב, ולא ישחק עליו.
הג"ר יצחק בלאזר כשנשא בעול הרבנות בפטרבורג פתח את ארון הקודש כבש ראשו בין ספרי התורה פרץ בבכי של אושר ואמר " מודה אני לפניך ה' אלוקינו שנתת לנו את חודש האלול הזה לששון ולשמחה!" מתוך גישה כזו ניתן להגיע לתפילה אמיתית ולתיקון אמיתי. שרה יקרה, השאלה הקשה יותר איך עושים את זה? איך עוצרים את רגשי האשמה והביקורת הקטלנית והחרדה ההרסנית? זו כבר עבודת חיים, זה לשנות את הגישה כלפי עצמך, זה אומר להפסיק "לאסוף" חטאים, זה אומר להתמקד בחיובי שבך. לראות את ההצלחות הקטנות שלך ושל האנשים בסביבתך. נסי להיות יותר רכה וסלחנית כלפי עצמך. נסי לפתח גישה יותר אופטימית וסלחנית כלפי עצמך וכלפי החיים, כי הבורא הוא אב רחמן והוא מתייחס אליך ביתר חמלה משאת מתייחסת אל עצמך, היי יותר רכה עם עצמך. אמרי לעצמך מילים טובות, מנחמות. כי חרדה עד גבול מסוים, נותנת מוטיבציה ומאפשרת שינוי. חרדת יתר משתקת. לשאננים ולשלווים נאמר "עורו ישנים מחרדתכם" לחרדתיים ולמאשימים את עצמם, כמוך, נאמר: שאין זה רצון הבורא לחשב כל הזמן מחשבות מטרידות (הסטייפלר הקדוש).
הנה מגיעים ימים נוראים, ימים הקוראים לך להתפייסות עם עצמך ועם בוראך - "לא אירא רע כי אתה עמדי" קרבים רגעים שמימיים של אימת דין נוראה עם אהבה וקרבה אינסופיים.
"תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך"