כי זה כל האדם
"על בני האדם לדעת כי מן המח, ומן המח בלבד נובעים העונג שלנו, שמחותינו, הצחוק וקלות הראש וגם צערנו, כאבינו, האבל והדמעות... הוא אשר עושה אותנו משוגעים או מעורפלים, מכניס בנו אימה ופחד ביום ובלילה, מביא לנדודי שינה, טעויות גורליות, חרדות ללא טעם... כל הדברים שאנו סובלים מהם מאוד מן המח כאשר אינו בריא".
מי הוא המדען המודרני שכותב זאת? לא תאמינו אך הדברים נכתבו על ידי היפוקראטס שחי במאה החמישים לפני הספירה. כבר אז ידעו שהמח אחראי לרגשות ולמחשבות אבל היום יודעים המדענים גם להסביר איך וכיצד. עדיין באופן חלקי. המח האנושי הוא יצירה מורכבת ביותר, מסובכת ביותר, ופלאית ביותר. זהו המקום בו מתרחש פלא הפלאים: החיבור בין גוף לנפש. כבר לפני כמאה שנה ידעו הנוירולוגים לתאר את חלקי המח המפקחים על תנועת הגפיים, יכולת הדבור, הזכרון והראיה. אך באשר לתפקודי המח "הגבוהים" -חשיבה מופשטת, זכרון, רגשות, מצבי רוח – עד לפני ארבעים שנה לא האמינו החוקרים שניתן למצא את מיקומם במח. מי שעוסק בתחום הפסיכולוגיה והנפש אותו מעניינים דווקא תפקודי המח "הגבוהים" - חרדה, דכאון, אובססיביות, כל אלו כמובן קשורים לתפקודים הגבוהים של מערכת העצבים המרכזית.
האונה המצחית היא זו שמסמלת את מותר האדם. היא מהווה את המשכן ליכולות השכליות: חשיבה מופשטת, תכנון העתיד. היכולת למודעות עצמית וחברתית, אימפולסיביות ויכולת שליטה בדחפים.
הספור של פיניאס ג'ייג' מהווה הוכחה לכך שהמח שולט על הרגשות וההתנהגות. ג'ייג' היה אדם נחמד, נעים הליכות, מנהל בחברת רכבות בארה"ב, איש מוכשר ומצטיין. ביום בהיר בשנת 1848 חלה תקלה תוך שימוש בחומר נפץ, ומוט ברזל מחודד שהיה בידיו הועף לעבר פניו, חדר אל המח הקדמי ויצא דרך כיפת הגולגולת. למרבית הפלא ג'ייג' נשאר בחיים. היה נראה שהוא לא נפגע ברצינות: הוא התהלך, חייך, דיבר לענין. ותוך זמן קצר החלים מפצעיו והוחזר לחברה בה עבד. אבל, מייד התגלה שינוי באופי. ג'ייג' נעשה רגזן הדרישות מעובדיו היו בלתי מציאותיות, ריסונו העצמי נעלם, והוא קבל התקפי זעם תכופים. ג'ייג' פוטר מעבודתו, לא החזיק מעמד בעבודות אחרות ובגיל 38 מת בעוני ובשכרות. לאחר מותו קבל רופאו רשות מבני משפחתו לבדוק את מוחו (זה היה לפני עידן ה – MRI) הרופא סבר שהשינוי באופי קשור לפגיעה באונה המצחית. זו האחראית על ריסון האימפולסיביות.
מסתבר שגם מוחם של אנשים עם נטיות אימפולסיביות מלידה מראה תמונה תפקודית דומה בדיוק במקום בו נפגע מוחו של ג'ייג'. ג'ייג', שבמוחו הקדמי נפער חור, איבד את היכולת לתכנן את העתיד, את השליטה העצמית ואת היכולת לצפות את תוצאות מעשיו. המח הקדמי הוא גם מקום מושבם של המצפון והמוסר, תפקידו לרסן את המח היצרי האחראי על האינסטינקטים. לאחר הפגיעה ג'ייג' לא היה מסוגל לשלט בעצמו. להיות רגיש לחבריו לעבודה, ולהתחשב בהם.
היוצא מזה שלאנשים במצב דומה לשלו חופש בחירה מוגבל ביחס לחופש הבחירה של אנשים שתפקוד האונה המצחית שלהם תקין יותר. זו הנחה לא פשוטה כלל. היא מעוררת שאלות חברתיות ומוסריות. אז אולי "דינם" של הפגועים שונה מדינם של מי שיש להם יכולת בחירה רחבה יותר?! אולי מי שנוטה להתפרץ "בגלל מוחו" קשה לצפות ממנו שיהיה אדיב, רגיש ונחמד וקשה לכעוס עליו?! ואולי יש להתייחס אליו כאל אדם "מוגבל" "או חולה"?! התייחסות כזו יכולה לעזר לסביבה לשאת ביתר קלות את התוקפנות. ומה הגבול בין אופי רע למח פגוע? וכאשר מאבחנים ילד עם בעיות התנהגות כילד ADHD ישנה אולי נכונות מצד ההורים "לסלח" לילד "הקשה" בגלל הליקוי הנוירולוגי שלו?!
אם נחזור אל ההפרעה בה אנו דנים נשאל: האם האדם "אחראי" למעשיו. במילים אחרות האם הוא "אשם" או שתת הפעילות של מוחו "אשמה". מעניין להביא כאן את מחקרו של הפסיכולוג ריין, שראיין ובדק כעשרים פושעים אימפולסיביים בבית הסוהר בקליפורניה, כשהשווה את הדמיית מוחם להדמיית מוחם של גברים "נורמאליים" בני אותו גיל ורקע דומה, הוא הגיע למסקנה חד משמעית: לכל הפושעים האימפולסיביים הייתה הפרעה חמורה בפעילות האונה המצחית. בדיוק במקום בו נוצר החור במוחו של ג'ייג'. סנגוריהם של הפושעים ניסו לערער על הרשעתם ועל חומרת עונשם בנימוק של אי שפיות חלקית או דחף שאינו בר – כיבוש.
ואיך מסתדרים דברים עם דעת תורה? האם יש מקום להקל בעונשם של מי שכאילו אינם אחראיים? הרב דסלר אומר ב"מכתב מאליהו" כל אדם יש לו בחירה במקום נקודת בחירתו. אבל מקום הנקודה מוכן הוא מקודם אם ע"י בחירתו הקודמת... ואם ע"י הסיבות אשר נתנו לו משמים שישמוהו בסביבה שנתחנך בה מילדותו טרם ידע עוד טוב ורע... "נתתי לפניך" - הם דברים נתונים ו"בחרת בחיים" הבחירה בחיים... האדם לבדו עושה אותה. היוצא מזה שהאדם אחראי למעשיו גם אם הוא בא לעולם עם נתונים מסוימים, אך אנשים נבדלים בנקודות הבחירה שלהם. מי שבא לעולם עם מזג טוב נקודת הבחירה שלו שונה ממי שהגיע לעולם עם נטייה להתפרצויות זעם או עם ליקוי במח הקדמי. ורק קל עליון יודע אם הניסיונות והכוחות והטבעים והיכולות של כל איש ואיש, ורק הוא יכל לדון דין אמת. ואנו כבני אדם איננו אמורים לשפט איש, איש איש וכוחותיו איש איש ונסיונותיו.
הכל מן המח. הוא השליט על תפקודים גופניים ושכליים, הוא "יוצר" כאבים וגם מרפא (שיטת ד"ר סארנו לריפוי כאבים) והוא מסייע בתהליכי החלמה. עם כל הכח שבידי המח כח העל הוא בידי הנפש, הרוח של האדם. כוחות הנפש שלו. הם הם שקובעים מי יפל מכל רוח קלה ומי ישרד גם את רוחות הסערה.
ואומר הרב חיים פרידלנדר (שפתי חיים עמ' ע"ח) "השאיפה והרצון הם מהות החיים. כי כל עוד יש לאדם שאיפות הרי הוא חי ברוחניות ובגשמיות... אבל מי שחדל מלשאף וא"כ בודאי אינו עולה במדרגתו הרוחנית, אזי במובן הרוחני הינו מת וכן הוא הדבר בגשמיות. כל זמן שיש לאדם את הרצון לחיות, הרצון הזה בעצמו מחיה אותו במידה מרובה כזו עד שאפילו חולים מסוכנים שרצון החיים שלהם חזק, הסיכוי להחלמתם גבוה הרבה יותר מחולים אחרים באותו מצב שאבדו את רצון החיים והתייאשו ממצבם".
ויקטור פרנקל, פסיכולוג שעבר את השואה ושרד, (בהמשך דרכו קיבל עידוד רב מהאדמו"ר מליובאויטש זצ"ל ומכוחו הצליח) מדבר על תחושת משמעות שבלעדיה אין טעם לחיים. מי שהצליח למצוא משמעות לסבל בתוך הגהינום במחנות ההשמדה, היה לו יותר סיכוי להשאר בחיים. ליהודי שהאמין שהכל מחושב ונמדד מפי כח עליון גם אם בשכלו הוא אינו מבין מאומה, היה "קל" יותר לעמד בתופת מאשר לרופף באמונתו.
אמונה, משמעות הם סוג של אתגר הנותן כח לעמוד בסבל ולפתח תעצומות נפש ואפילו כוחות פיזיים. המוח הוא הפרטנר החשוב ביותר של המערכת החיסונית והוא משגר לגוף חומרים כימיים שונים המסוגלים לחזק או להחליש אותו. במצב של אמונה ותקווה מפריש המח אינדרופינים (חומרים מרגיעים) ופפטידים (חומרים החוסמים את דרכם של נגיפים שונים אל התא) האמונה ותחושת המשמעות מצילה, כי יש משמעות לחיים וגם הסבל אינו מקרי ויש לו "תפקיד", וזה מחזק ונותן תקווה.
אלה שהתמזל מזלם להגיע לתחושה עמוקה של משמעות בחייהם מקבלים תנופה חזקה לעשיה. הם שואבים את כוחותיהם ממה שמעניק משמעות לחיים עצמם.
האמונה היא כח. התקוה היא כח. השאיפה היא כח. תחושת המשמעות היא כח. נחישות היא כח. "אני מאמין בבורא הטוב שייטיב עמי ואעשה הכל בשביל למשך אלי בריאות והצלחה בבחינת "וברכתיך בכל אשר תעשה".
מה טיבם של תעצומות נפש אלה, האם הם רק מתנת שמים או שמא יש לנו גם כאן בחירה?!
* * *
למרים הייתה ילדות לא קלה, אמה סבלה לאורך שנים מבעיות בריאות, אושפזה מספר פעמים ועברה מספר נתוחים. כבכורה בבית שהיו בו עוד שלושה ילדים נפל עליה עול רב, המשפחה הייתה נתונה גם במצוקה כלכלית, לא הייתה משפחה מורחבת שיכלה לתמוך. כשהייתה בת 14 נפטרה האם והילדים סודרו בפנימיות. למרות כל קשייה ומצבה הנחות היא גדלה לאדם בריא, מסתגל ומצליח. בגיל עשרים ושתים היא תארה את עצמה כך: אני נשואה ואם לילד נפלא, עובדת כמזכירה. אינני רוצה להתרברב אך אישיותי טובה, אוהבים אותי בחברה, אינני אוהבת כשאנשים חושבים שהם יכולים לנהל את חיי. אני אוהבת להחליט מה נכון עבורי. אני אדם סקרן, עם מוטיבציה, אחראית, עם יכולת התמדה. כרגע אני עובדת לפרנסתי כמזכירה, זה בסדר, אך יש לי שאיפות להתקדם. אני רוצה ללמוד מקצוע טפולי, אני רוצה לעזור לאנשים, שיהיה להם טוב. כמובן על כל צעד בעלי מתייעץ עם רבו, וכך נעשה גם בענין זה. בתיכון היה לי פעם וכוח עם חברה, ריב של בנות מתבגרות, החברה הזו הרגישה שידי על העליונה, וכצעד של יאוש זרקה לי את המשפט, "את יתומה ואת מסכנה" כאב לי נורא, נפגעתי נורא, בכיתי בכי מר: איך אפשר להיות כל כך מרושעים?! כשהכאב פחת אמרתי לעצמי: אז מה אם אני יתומה?! אני אמנם יתומה אך לא מסכנה. אני לא אתן למסכנות להכנס לחיי, וכך אני מנהלת את עצמי עד היום. ד' נתן לי מתנות , בריאות, כשרונות, בעל, ילד, כוחות נפש, כן כוחות הנפש שלי הם מתנה יקרה מפז, כך מתארת את עצמה מרים.
דבורה היא אישה שמאורעות החיים פגעו בה מכל כוון. יש לה גם זמנים של חולשה ונפילה, אך יש בה איזו עוצמה פנימית שמחזיקה אותה. בשיחות שלנו עולות מידי פעם שתי הדמויות: פעם זו דבורה החלשה המתמוטטת, ונדמה שגלי החיים הסוערים שוטפים אותה והיא אבודה. ופעם זו דבורה החזקה, האיתנה ששום מכאוב לא יוכל לה! כאשר עולות החוזקות אני פשוט מהדהדת לה אותן. הו... עכשיו אנו פוגשים את דבורה החזקה, כאשר עולות החולשות אני מאפשרת להן לעלות, ולא יותר. לאחרונה נפלה עליה צרה חדשה. דברנו ובסוף השיחה אמרתי לה: דבורה, את יודעת שעלייך להיות חזקה. אין לך אלא את עצמך ואת אביך שבשמים, והיא אשרה זאת: כן אני יודעת. שבוע אחר כך היא אמרה, המשפט הזה שלך מחזיק אותי, "עלייך להיות חזקה". האמונה שלך בי שאני יכולה להיות חזקה נותנת לו כח.
זו דבורה, לא כולן כל כך חזקות. לא הכל קבלו מאת הבורא תעצומות נפש, מהן מקור כוחות הנפש הללו האם הם תוצר של הגנטיקה. תוצר של סביבת ילדות? ואולי גם זה וגם זה, אין ספק שסביבה תומכת – מחזקת. אך לפעמים דוקא חסר של מקורות תמיכה מעודד את כוחות הנפש, בבחינת "אם אין אני לי מי לי" ודווקא הסביבה המגוננת אינה מסייעת לגיוס הכוחות הפנימיים.
אין תשובה חד – משמעית, שיכולה לומר לנו זה מקורו של העוצמה הפנימית. כולנו פוגשים את האנשים האלה בעלי העוצמה, מידי פעם. הם מקרינים את עוצמתם לא כל כך בדבורים, יותר במעשים. בהתמודדות, בגילוי החוזקות, בשקט הפנימי שלהם. באמונה אמיתית שהכל מתנהל על ידי בורא עולם על הצד היותר טוב.
מה מאפיין את אותם ילדים בלתי מנוצחים, שלמרות תנאי חייהם הקשים, גדלו למבוגרים בריאים בנפשם ומשגשגים?! החוקרים אמי ורנר ורות סמית גילו גורמים הקשורים לכושר ההתאוששות של אותם שורדנים. "אלו היו ילדים פעילים מגיל צעיר, עם נטיות חברתיות חיוביות, בעלי תפיסה עצמית חיובית וגישה בונה, אחראית והשגית כלפי החיים, הם יכלו להשען על מספר מקורות תמיכה (אולי צוות הפנימיה היוה בשביל מרים מקור לתמיכה) הם בטאו שאיפה "להשתפר", להתקדם, להשתנות. זהו הכח המניע קדימה. השאיפה, הרצון להשתפר זהו סודם של בעלי תעצומות הנפש. התקווה שתמיד אפשר לשפר ולהשתפר - היא אחת מסגולות הנפש היקרות ביותר, והיא זו שדוחפת לפעילות של שינוי. שאיפה מובילה למאמץ ומאמץ מוביל למעשה. עשיה נותנת תחושת חיות. עשינו את הדבר הנכון - התחושה היא של סיפוק, הסיפוק נותן כח. עכשיו אנחנו רוצים לעשות עוד מעשה טוב ויש לנו הכח לעשותו, אנו במעגל החיובי.
הן במובן הפנימי האשיותי – מה שאנו קוראים לו עבודת המידות, והן בתחום העיסוק בעשיה משמעותית: בשביל עצמי, בשביל האחר ובשביל העולם. תסלחנה לי הקוראות על השימוש בספור מעולם החי, הפסיכולוג סליגמן, מהאסכולה של הפסיכולוגיה החיובית מספר אחד ממוריו, שצד פעם לטאה לצורך של מחקר. כל ניסיונותיו לגרם ללטאה לאכל עלו בתוהו. הלטאה סגרה פיה מול כל מזון. יום אחד הוא הגיש לה חלק מכריך שלו והיא שוב לא נגעה בו. באותה עת הוא עיין בעיתון וכשסיים לקרא הוא השליך את העתון על הכריך, הלטאה העיפה מבט, זחלה בהתגנבות, טיפסה על העתון וקרעה אותו לגזרים. לאחר מכן אכלה את הכריך. הלטאה הייתה זקוקה לתהליך של רדיפה וקריעה לפני הארוחה, כך ברא הבורא את הלטאה, שעליה לרדוף להסתער ולקרוע לפני האכילה. תאבונה לא התעורר לפני שהיא השתמשה בחוזק שלה.
להבדיל, ברא אותנו הבורא לפעל בעולם. לעשות טוב להרבות בטוב וכך להשלים את יעודנו ולהשיג את אושרנו. לרוב, היושבים על זרי הדפנה, אינם מגיעים רחוק. התרדמה הנפשית אינה מגייסת את הכוחות לעשייה. השקט והמנוחה הם משאלה, אבל הם גם מרדימים ומרפים. "אדם לעמל יולד". עבודת היהודי בעולמו היא עבודה הדורשת מאמץ. עבודת המידות היא אתגר תמידי. קבלת הסבל, ההשלמה עם הכאב – היא אתגר שכולנו מתמודדים איתו מדי פעם. כאשר נותנים משמעות לקושי, כאשר יודעים שהכל מתנהל על הצד הטוב ביותר ע"י בורא עולם גם כאשר קשה נורא... כאשר רואים את ה"יש" ופחות עוסקים ב"אין" כאשר פונים לכיוון של עשייה משמעותית – חיים יותר ומאושרים יותר. לא רק לטאות גוועות כאשר אין הן מפעילות את כוחן, גם בני האדם גוועים רוחנית, הופכים למדוכאים חסרי חיוניות, כאשר אין הם משתמשים בעוצמות שלהם.
איש איש ונסיונותיו. איש איש וסגולותיו. איש איש ומסע חייו. בורא עולם נתן לכל אדם את כוחות הנפש המתאימים לו לשם מילוי תפקידו בעולם. ועליו להוציאם מהכח אל הפועל.
"כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" אמר קוהלת ואין לו לאדם בעולמו אלא לחיות טוב, (כמה שהדבר בידיו) לעשות טוב, להיטיב עם האחר, "כי זה כל האדם"
מי הוא המדען המודרני שכותב זאת? לא תאמינו אך הדברים נכתבו על ידי היפוקראטס שחי במאה החמישים לפני הספירה. כבר אז ידעו שהמח אחראי לרגשות ולמחשבות אבל היום יודעים המדענים גם להסביר איך וכיצד. עדיין באופן חלקי. המח האנושי הוא יצירה מורכבת ביותר, מסובכת ביותר, ופלאית ביותר. זהו המקום בו מתרחש פלא הפלאים: החיבור בין גוף לנפש. כבר לפני כמאה שנה ידעו הנוירולוגים לתאר את חלקי המח המפקחים על תנועת הגפיים, יכולת הדבור, הזכרון והראיה. אך באשר לתפקודי המח "הגבוהים" -חשיבה מופשטת, זכרון, רגשות, מצבי רוח – עד לפני ארבעים שנה לא האמינו החוקרים שניתן למצא את מיקומם במח. מי שעוסק בתחום הפסיכולוגיה והנפש אותו מעניינים דווקא תפקודי המח "הגבוהים" - חרדה, דכאון, אובססיביות, כל אלו כמובן קשורים לתפקודים הגבוהים של מערכת העצבים המרכזית.
האונה המצחית היא זו שמסמלת את מותר האדם. היא מהווה את המשכן ליכולות השכליות: חשיבה מופשטת, תכנון העתיד. היכולת למודעות עצמית וחברתית, אימפולסיביות ויכולת שליטה בדחפים.
הספור של פיניאס ג'ייג' מהווה הוכחה לכך שהמח שולט על הרגשות וההתנהגות. ג'ייג' היה אדם נחמד, נעים הליכות, מנהל בחברת רכבות בארה"ב, איש מוכשר ומצטיין. ביום בהיר בשנת 1848 חלה תקלה תוך שימוש בחומר נפץ, ומוט ברזל מחודד שהיה בידיו הועף לעבר פניו, חדר אל המח הקדמי ויצא דרך כיפת הגולגולת. למרבית הפלא ג'ייג' נשאר בחיים. היה נראה שהוא לא נפגע ברצינות: הוא התהלך, חייך, דיבר לענין. ותוך זמן קצר החלים מפצעיו והוחזר לחברה בה עבד. אבל, מייד התגלה שינוי באופי. ג'ייג' נעשה רגזן הדרישות מעובדיו היו בלתי מציאותיות, ריסונו העצמי נעלם, והוא קבל התקפי זעם תכופים. ג'ייג' פוטר מעבודתו, לא החזיק מעמד בעבודות אחרות ובגיל 38 מת בעוני ובשכרות. לאחר מותו קבל רופאו רשות מבני משפחתו לבדוק את מוחו (זה היה לפני עידן ה – MRI) הרופא סבר שהשינוי באופי קשור לפגיעה באונה המצחית. זו האחראית על ריסון האימפולסיביות.
מסתבר שגם מוחם של אנשים עם נטיות אימפולסיביות מלידה מראה תמונה תפקודית דומה בדיוק במקום בו נפגע מוחו של ג'ייג'. ג'ייג', שבמוחו הקדמי נפער חור, איבד את היכולת לתכנן את העתיד, את השליטה העצמית ואת היכולת לצפות את תוצאות מעשיו. המח הקדמי הוא גם מקום מושבם של המצפון והמוסר, תפקידו לרסן את המח היצרי האחראי על האינסטינקטים. לאחר הפגיעה ג'ייג' לא היה מסוגל לשלט בעצמו. להיות רגיש לחבריו לעבודה, ולהתחשב בהם.
היוצא מזה שלאנשים במצב דומה לשלו חופש בחירה מוגבל ביחס לחופש הבחירה של אנשים שתפקוד האונה המצחית שלהם תקין יותר. זו הנחה לא פשוטה כלל. היא מעוררת שאלות חברתיות ומוסריות. אז אולי "דינם" של הפגועים שונה מדינם של מי שיש להם יכולת בחירה רחבה יותר?! אולי מי שנוטה להתפרץ "בגלל מוחו" קשה לצפות ממנו שיהיה אדיב, רגיש ונחמד וקשה לכעוס עליו?! ואולי יש להתייחס אליו כאל אדם "מוגבל" "או חולה"?! התייחסות כזו יכולה לעזר לסביבה לשאת ביתר קלות את התוקפנות. ומה הגבול בין אופי רע למח פגוע? וכאשר מאבחנים ילד עם בעיות התנהגות כילד ADHD ישנה אולי נכונות מצד ההורים "לסלח" לילד "הקשה" בגלל הליקוי הנוירולוגי שלו?!
אם נחזור אל ההפרעה בה אנו דנים נשאל: האם האדם "אחראי" למעשיו. במילים אחרות האם הוא "אשם" או שתת הפעילות של מוחו "אשמה". מעניין להביא כאן את מחקרו של הפסיכולוג ריין, שראיין ובדק כעשרים פושעים אימפולסיביים בבית הסוהר בקליפורניה, כשהשווה את הדמיית מוחם להדמיית מוחם של גברים "נורמאליים" בני אותו גיל ורקע דומה, הוא הגיע למסקנה חד משמעית: לכל הפושעים האימפולסיביים הייתה הפרעה חמורה בפעילות האונה המצחית. בדיוק במקום בו נוצר החור במוחו של ג'ייג'. סנגוריהם של הפושעים ניסו לערער על הרשעתם ועל חומרת עונשם בנימוק של אי שפיות חלקית או דחף שאינו בר – כיבוש.
ואיך מסתדרים דברים עם דעת תורה? האם יש מקום להקל בעונשם של מי שכאילו אינם אחראיים? הרב דסלר אומר ב"מכתב מאליהו" כל אדם יש לו בחירה במקום נקודת בחירתו. אבל מקום הנקודה מוכן הוא מקודם אם ע"י בחירתו הקודמת... ואם ע"י הסיבות אשר נתנו לו משמים שישמוהו בסביבה שנתחנך בה מילדותו טרם ידע עוד טוב ורע... "נתתי לפניך" - הם דברים נתונים ו"בחרת בחיים" הבחירה בחיים... האדם לבדו עושה אותה. היוצא מזה שהאדם אחראי למעשיו גם אם הוא בא לעולם עם נתונים מסוימים, אך אנשים נבדלים בנקודות הבחירה שלהם. מי שבא לעולם עם מזג טוב נקודת הבחירה שלו שונה ממי שהגיע לעולם עם נטייה להתפרצויות זעם או עם ליקוי במח הקדמי. ורק קל עליון יודע אם הניסיונות והכוחות והטבעים והיכולות של כל איש ואיש, ורק הוא יכל לדון דין אמת. ואנו כבני אדם איננו אמורים לשפט איש, איש איש וכוחותיו איש איש ונסיונותיו.
הכל מן המח. הוא השליט על תפקודים גופניים ושכליים, הוא "יוצר" כאבים וגם מרפא (שיטת ד"ר סארנו לריפוי כאבים) והוא מסייע בתהליכי החלמה. עם כל הכח שבידי המח כח העל הוא בידי הנפש, הרוח של האדם. כוחות הנפש שלו. הם הם שקובעים מי יפל מכל רוח קלה ומי ישרד גם את רוחות הסערה.
ואומר הרב חיים פרידלנדר (שפתי חיים עמ' ע"ח) "השאיפה והרצון הם מהות החיים. כי כל עוד יש לאדם שאיפות הרי הוא חי ברוחניות ובגשמיות... אבל מי שחדל מלשאף וא"כ בודאי אינו עולה במדרגתו הרוחנית, אזי במובן הרוחני הינו מת וכן הוא הדבר בגשמיות. כל זמן שיש לאדם את הרצון לחיות, הרצון הזה בעצמו מחיה אותו במידה מרובה כזו עד שאפילו חולים מסוכנים שרצון החיים שלהם חזק, הסיכוי להחלמתם גבוה הרבה יותר מחולים אחרים באותו מצב שאבדו את רצון החיים והתייאשו ממצבם".
ויקטור פרנקל, פסיכולוג שעבר את השואה ושרד, (בהמשך דרכו קיבל עידוד רב מהאדמו"ר מליובאויטש זצ"ל ומכוחו הצליח) מדבר על תחושת משמעות שבלעדיה אין טעם לחיים. מי שהצליח למצוא משמעות לסבל בתוך הגהינום במחנות ההשמדה, היה לו יותר סיכוי להשאר בחיים. ליהודי שהאמין שהכל מחושב ונמדד מפי כח עליון גם אם בשכלו הוא אינו מבין מאומה, היה "קל" יותר לעמד בתופת מאשר לרופף באמונתו.
אמונה, משמעות הם סוג של אתגר הנותן כח לעמוד בסבל ולפתח תעצומות נפש ואפילו כוחות פיזיים. המוח הוא הפרטנר החשוב ביותר של המערכת החיסונית והוא משגר לגוף חומרים כימיים שונים המסוגלים לחזק או להחליש אותו. במצב של אמונה ותקווה מפריש המח אינדרופינים (חומרים מרגיעים) ופפטידים (חומרים החוסמים את דרכם של נגיפים שונים אל התא) האמונה ותחושת המשמעות מצילה, כי יש משמעות לחיים וגם הסבל אינו מקרי ויש לו "תפקיד", וזה מחזק ונותן תקווה.
אלה שהתמזל מזלם להגיע לתחושה עמוקה של משמעות בחייהם מקבלים תנופה חזקה לעשיה. הם שואבים את כוחותיהם ממה שמעניק משמעות לחיים עצמם.
האמונה היא כח. התקוה היא כח. השאיפה היא כח. תחושת המשמעות היא כח. נחישות היא כח. "אני מאמין בבורא הטוב שייטיב עמי ואעשה הכל בשביל למשך אלי בריאות והצלחה בבחינת "וברכתיך בכל אשר תעשה".
מה טיבם של תעצומות נפש אלה, האם הם רק מתנת שמים או שמא יש לנו גם כאן בחירה?!
* * *
למרים הייתה ילדות לא קלה, אמה סבלה לאורך שנים מבעיות בריאות, אושפזה מספר פעמים ועברה מספר נתוחים. כבכורה בבית שהיו בו עוד שלושה ילדים נפל עליה עול רב, המשפחה הייתה נתונה גם במצוקה כלכלית, לא הייתה משפחה מורחבת שיכלה לתמוך. כשהייתה בת 14 נפטרה האם והילדים סודרו בפנימיות. למרות כל קשייה ומצבה הנחות היא גדלה לאדם בריא, מסתגל ומצליח. בגיל עשרים ושתים היא תארה את עצמה כך: אני נשואה ואם לילד נפלא, עובדת כמזכירה. אינני רוצה להתרברב אך אישיותי טובה, אוהבים אותי בחברה, אינני אוהבת כשאנשים חושבים שהם יכולים לנהל את חיי. אני אוהבת להחליט מה נכון עבורי. אני אדם סקרן, עם מוטיבציה, אחראית, עם יכולת התמדה. כרגע אני עובדת לפרנסתי כמזכירה, זה בסדר, אך יש לי שאיפות להתקדם. אני רוצה ללמוד מקצוע טפולי, אני רוצה לעזור לאנשים, שיהיה להם טוב. כמובן על כל צעד בעלי מתייעץ עם רבו, וכך נעשה גם בענין זה. בתיכון היה לי פעם וכוח עם חברה, ריב של בנות מתבגרות, החברה הזו הרגישה שידי על העליונה, וכצעד של יאוש זרקה לי את המשפט, "את יתומה ואת מסכנה" כאב לי נורא, נפגעתי נורא, בכיתי בכי מר: איך אפשר להיות כל כך מרושעים?! כשהכאב פחת אמרתי לעצמי: אז מה אם אני יתומה?! אני אמנם יתומה אך לא מסכנה. אני לא אתן למסכנות להכנס לחיי, וכך אני מנהלת את עצמי עד היום. ד' נתן לי מתנות , בריאות, כשרונות, בעל, ילד, כוחות נפש, כן כוחות הנפש שלי הם מתנה יקרה מפז, כך מתארת את עצמה מרים.
דבורה היא אישה שמאורעות החיים פגעו בה מכל כוון. יש לה גם זמנים של חולשה ונפילה, אך יש בה איזו עוצמה פנימית שמחזיקה אותה. בשיחות שלנו עולות מידי פעם שתי הדמויות: פעם זו דבורה החלשה המתמוטטת, ונדמה שגלי החיים הסוערים שוטפים אותה והיא אבודה. ופעם זו דבורה החזקה, האיתנה ששום מכאוב לא יוכל לה! כאשר עולות החוזקות אני פשוט מהדהדת לה אותן. הו... עכשיו אנו פוגשים את דבורה החזקה, כאשר עולות החולשות אני מאפשרת להן לעלות, ולא יותר. לאחרונה נפלה עליה צרה חדשה. דברנו ובסוף השיחה אמרתי לה: דבורה, את יודעת שעלייך להיות חזקה. אין לך אלא את עצמך ואת אביך שבשמים, והיא אשרה זאת: כן אני יודעת. שבוע אחר כך היא אמרה, המשפט הזה שלך מחזיק אותי, "עלייך להיות חזקה". האמונה שלך בי שאני יכולה להיות חזקה נותנת לו כח.
זו דבורה, לא כולן כל כך חזקות. לא הכל קבלו מאת הבורא תעצומות נפש, מהן מקור כוחות הנפש הללו האם הם תוצר של הגנטיקה. תוצר של סביבת ילדות? ואולי גם זה וגם זה, אין ספק שסביבה תומכת – מחזקת. אך לפעמים דוקא חסר של מקורות תמיכה מעודד את כוחות הנפש, בבחינת "אם אין אני לי מי לי" ודווקא הסביבה המגוננת אינה מסייעת לגיוס הכוחות הפנימיים.
אין תשובה חד – משמעית, שיכולה לומר לנו זה מקורו של העוצמה הפנימית. כולנו פוגשים את האנשים האלה בעלי העוצמה, מידי פעם. הם מקרינים את עוצמתם לא כל כך בדבורים, יותר במעשים. בהתמודדות, בגילוי החוזקות, בשקט הפנימי שלהם. באמונה אמיתית שהכל מתנהל על ידי בורא עולם על הצד היותר טוב.
מה מאפיין את אותם ילדים בלתי מנוצחים, שלמרות תנאי חייהם הקשים, גדלו למבוגרים בריאים בנפשם ומשגשגים?! החוקרים אמי ורנר ורות סמית גילו גורמים הקשורים לכושר ההתאוששות של אותם שורדנים. "אלו היו ילדים פעילים מגיל צעיר, עם נטיות חברתיות חיוביות, בעלי תפיסה עצמית חיובית וגישה בונה, אחראית והשגית כלפי החיים, הם יכלו להשען על מספר מקורות תמיכה (אולי צוות הפנימיה היוה בשביל מרים מקור לתמיכה) הם בטאו שאיפה "להשתפר", להתקדם, להשתנות. זהו הכח המניע קדימה. השאיפה, הרצון להשתפר זהו סודם של בעלי תעצומות הנפש. התקווה שתמיד אפשר לשפר ולהשתפר - היא אחת מסגולות הנפש היקרות ביותר, והיא זו שדוחפת לפעילות של שינוי. שאיפה מובילה למאמץ ומאמץ מוביל למעשה. עשיה נותנת תחושת חיות. עשינו את הדבר הנכון - התחושה היא של סיפוק, הסיפוק נותן כח. עכשיו אנחנו רוצים לעשות עוד מעשה טוב ויש לנו הכח לעשותו, אנו במעגל החיובי.
הן במובן הפנימי האשיותי – מה שאנו קוראים לו עבודת המידות, והן בתחום העיסוק בעשיה משמעותית: בשביל עצמי, בשביל האחר ובשביל העולם. תסלחנה לי הקוראות על השימוש בספור מעולם החי, הפסיכולוג סליגמן, מהאסכולה של הפסיכולוגיה החיובית מספר אחד ממוריו, שצד פעם לטאה לצורך של מחקר. כל ניסיונותיו לגרם ללטאה לאכל עלו בתוהו. הלטאה סגרה פיה מול כל מזון. יום אחד הוא הגיש לה חלק מכריך שלו והיא שוב לא נגעה בו. באותה עת הוא עיין בעיתון וכשסיים לקרא הוא השליך את העתון על הכריך, הלטאה העיפה מבט, זחלה בהתגנבות, טיפסה על העתון וקרעה אותו לגזרים. לאחר מכן אכלה את הכריך. הלטאה הייתה זקוקה לתהליך של רדיפה וקריעה לפני הארוחה, כך ברא הבורא את הלטאה, שעליה לרדוף להסתער ולקרוע לפני האכילה. תאבונה לא התעורר לפני שהיא השתמשה בחוזק שלה.
להבדיל, ברא אותנו הבורא לפעל בעולם. לעשות טוב להרבות בטוב וכך להשלים את יעודנו ולהשיג את אושרנו. לרוב, היושבים על זרי הדפנה, אינם מגיעים רחוק. התרדמה הנפשית אינה מגייסת את הכוחות לעשייה. השקט והמנוחה הם משאלה, אבל הם גם מרדימים ומרפים. "אדם לעמל יולד". עבודת היהודי בעולמו היא עבודה הדורשת מאמץ. עבודת המידות היא אתגר תמידי. קבלת הסבל, ההשלמה עם הכאב – היא אתגר שכולנו מתמודדים איתו מדי פעם. כאשר נותנים משמעות לקושי, כאשר יודעים שהכל מתנהל על הצד הטוב ביותר ע"י בורא עולם גם כאשר קשה נורא... כאשר רואים את ה"יש" ופחות עוסקים ב"אין" כאשר פונים לכיוון של עשייה משמעותית – חיים יותר ומאושרים יותר. לא רק לטאות גוועות כאשר אין הן מפעילות את כוחן, גם בני האדם גוועים רוחנית, הופכים למדוכאים חסרי חיוניות, כאשר אין הם משתמשים בעוצמות שלהם.
איש איש ונסיונותיו. איש איש וסגולותיו. איש איש ומסע חייו. בורא עולם נתן לכל אדם את כוחות הנפש המתאימים לו לשם מילוי תפקידו בעולם. ועליו להוציאם מהכח אל הפועל.
"כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" אמר קוהלת ואין לו לאדם בעולמו אלא לחיות טוב, (כמה שהדבר בידיו) לעשות טוב, להיטיב עם האחר, "כי זה כל האדם"