המשימה האנושית - להיות אדם / חלק ב'
אנו חיים בתקופה בה מתרופפים ערכים מול מטרות של השגיות וכוחניות. כל מי ששונה ממני הוא שלילי ואי לכך כל מה שהוא רוצה להשיג אף הוא שלילי, ועלי להלחם לבל ישיג את מטרותיו. "בשום פנים ואופן", "הרגע אני רוצה לראות אותך עושה מה שאני דורש", "קודם כל תבקש סליחה ואחר כך נדבר", "מגיע לך"!!!.
כל אלה הם ביטויים של סגנון המאבק האלים. לעומת הסגנון החיובי ביחסים. "אני מבין את הצד שלך, אני חושב אחרת", "בוא ונראה איך אנחנו מתקדמים", "שמתי לב לשינוי", "אני מעריך זאת".
בפעם הקודמת עשינו הכרות עם שתי הגישות. הפעם נרחיב קצת את ההכרות כשהמטרה שמול עינינו לעשות צעדים לכוון אמוץ הגישה הבלתי אלימה. ככל שנחשוף עצמנו לידע – המודעות תגבר. ידע ותובנה בשילוב עם רצון ומאמץ – מקדמים את נקודת הבחירה, הפניית תשומת הלב לכיוון החיובי מטעינה באנרגיה חיובית. כוונה, רצון, מאמץ – הם מפתח לשינוי.
עפ"י הפסיכולוגים אלון ועומר, בגישה האלימה שולט עקרון התגמול, "מגיע לו". אם שגה אין למחול לו. מחילה על עלבון היא ויתור על הכבוד!. הפסקת המאבק מתפרשת אף היא כוויתור על הכבוד. רק אם הפוגע ייענש - תוסר הפגיעה בכבודו. בסיום התהליך על "האויב" להיכנע, להכיר בשליטתו המוחלטת של המנצח, ההשקפה היהודית על "הנעלבים ואינם עולבים" נשכחת, "איזהו מכובד המכבד את הבריות" – לא ידוע! למשל ביחסים בין הורים לילדים מתבגרים, או בין כל שני צדדים יריבים צד ב' חייב להתחרט, להודות באשמה, להכנע. לרוב הדבר אינו מושג, להיפך גישה זו מחמירה את היחסים. הורה מתחיל בשכנוע, עובר לאיום ממשיך בעונש ומסיים בתגמול. המתבגר המרדן חווה את האיום עצמו כפגיעה בכבוד וכעונש. עפ"י ניסוחם של הפסיכולוגים: "הלהט לשכנע את האחר ויהי מה הוא המונע את אפשרות ההדברות שכן אם האחר דבק עדיין בעמדתו אין מנוס אלא להשתמש בכוח".
התביעה ל"חזרה בתשובה" הופכת לתביעה לכניעה גמורה. כשגם זו נכשלת עולה האיום בניתוק ובגרוש "אין לך מקום בבית שלנו אם אינך ממלא את דרישתי".
בראיה השלילית הזו מופיע מימד של חשדנות. לא ניתן ליצור יחסי אמון, אם אני חושד שמשהו אינו בסדר כאן תדיר, אני חייב לעמד על המשמר. אפילו אם צד שני מצהיר הצהרות חיוביות – איני נותן בזה אמון יתר.
מי יודע מה מסתתר מתחת לכוונת היריב. "אני מאמין כי היום מי שנותן אמון באנשים הוא תמים, פרייר, טפש". ולא זה בלבד, הזמן תופס מימד מאיים: הרגע! עכשיו! מיד! לכל רגע חשיבות עליונה, הדחיפות היא בעלת חשיבות עליונה! כל השהיה היא מסוכנת, היריב עלול להתחזק ולהחזיר מכה. אין סובלנות לתהליכי החיים הנורמלים של הבשלה והדרגתיות. "התפוח אינו נופל מהעץ רגע לפני שהוא נופל", אבל אתה צריך להשתנות הרגע. אם זה לא יקרה מיידית זה כנראה אבוד, לעולם לא! לעומת ההבנה שהפתרון לא יושג על המקום. ננקט בצעדים הנכונים ונמתין להבשלה הדרגתית של התהליכים. אין מקום למכה ניצחת ב"אויב".הדבר נכון בין אם מדובר במדינות המפתחות שפה של מלחמה המובילה אכן למלחמה, ובין אם מדובר ביחסים בין פלגים, מחנות, עדות, חברים.
לעומת זה גישת ההדברות מובילה לפתרונות קונסטרוקטיביים. אומנם יש מקום להגנה עצמית אך לא בכל האמצעים. לא בהשבת מכה תחת מכה. שמא מדובר בביטול עצמי? כניעה מוחלטת? ויתור על עמדותי? לאו דווקא! אני מגלה עמדה אסרטיבית, איני נדרש רק לאמפתיה ולהבנה כלפי האחר, אלה במידה מוגזמת עלולים לעודדו להתבצר בעמדתו ולהמשיך לפגוע בי ולהכניעני.
למשל ביחסים בין הורים לבני נוער, שקשה אתם לעיתים, אנו רואים לא אחת תנודות בין תקופות של פיוס לבין תקופות של שמוש בעונשים כבדים. וזה קורה כאשר הורים מתבלבלים ומתקשים להוות סמכות, כאשר אבדו את הדרך לבטא את התנגדותם באופן בלתי אלים. כאשר יגלו דרך זו היא עצמה תשמש כבלם העוצר את ההתדרדרות ביחסים. משהו כמו "אני ההורה ואני הסמכות ואני מבין שקשה לך עם זה, אקשיב לך ואענה לך במידת האפשר".
על פי הגישה השלילית ישנו תיוג ל"רעים" ו"טובים", אנחנו כמובן ה"טובים" ואחרים ה"רעים". עפ"י הגישה החיובית ישנה יותר סובלנות להבנה שבכל אחד מאתנו ישנם חלקים חיוביים ושליליים. מי שמולנו אינו עשוי מעור שלילי בלבד.
זוהי גישה אופטימית יותר. אין עלי להדביר את השלילה של האחר, זו אינה המשימה שלי. אינני אמור לעסק בטפול שורש: להפך את היריב מכולו שלילי לכולו חיובי. המטרה מציאותית יותר, מטרתי לחזק את הכוחות החיוביים שלו. ואז... אז גם ניתן להבחין באיתותים החיוביים הבאים מצידו. איתות חיובי אינו מעורר חשדנות, אני מאמין שהוא בא מחלק אלוק ממעל שבו. ואני נותן לו את המקום והכבוד. באופן זה יש בידי להגביר או להחליש את האיתותים החיוביים של צד שני. וזה בנגוד להסתכלות הסלקטיבית השלילית המוחקת כל חיובי. האם זה תמיד קל ופשוט? ממש לא. הדבר דורש משמעת עצמית, לא להיגרר להתגרויות, כאשר אני עומד בזה אני מרגיש ספוק וגאוה. הורה המגיב בתוקפנות מרגיש כשלון. הורה המצליח לעמד מול ילד מתפרץ ולא להיגרר אחריו מרגיש סיפוק. עובד המצליח לא להיגרר להתגרויות של ה"בוס" ולא לפרק את רגשות הכעס וההשפלה ועם זה מוצא את הדרך לעמד על זכויותיו - מרגיש חזק, ומסופק.
בגישה זו אין מקום לתגמול שיש בו כוונה להזיק גופנית או נפשית. אך יש ויש מקום למעשים שמטרתם לעצר את הפעילות הפוגעת של היריב. באופן זה היריב נוכח שפגיעותיו מאבדות את משמעותן. בטחונו מתערער מול תחושת החוזק המשודרת מהצד שמנגד. הוא נחלש. האלימות מאבדת מכוחה. "ההתנגדות הבלתי אלימה" יוצאת מחוזקת.
מה קורה אם היריב מגביר את מלחמתו וישנה הסלמה? במצב זה קשה ביותר להישאר בעמדה חיובית ולהימנע מתגמול. ולמרות זה יש מקום להמתין. לא להיגרר להסלמה. לא לדרש את התיקון מאלף ועד תו, להמתין, אך לא להרים ידיים. לעמד על זכויותי אך ללא איומים. ללא פגיעה בכבוד. חובתי כהורה / חבר / שכן / עובד לומר לך שהתנהגותך שלילית אך אינני מאיים: "אספר למורה שלך" "אפיץ זאת בכל השכונה". ממילא השליטה על האחר אינה בידי. אם ארגיש צורך להראות "מי הבוס" פה, באופן טבעי גם הצד השני ירצה להוכיח מי הבוס. אני לפני התדרדרות ביחסים.
אסתי למדה לראות שהבת הבכורה שלה מסיימת מידי פעם את שיחות הטלפון הממושכות עם החברות כשהיא מבחינה שאי מי במשפחה זקוק למכשיר. מידי פעם היא אף מפשילה שרוולים ונכנסת למטבח, לא מספיק לדעת האמא, אך בכל זאת זה משהו. אסתי התחילה להבין שהצפיות שלה היו מוגזמות במקצת, השאיפה שהבת הבכורה שלה תתיצב לימינה בכל רגע אולי היתה משאלה לא מציאותית. היא הבינה שדברים מקסימים שכאלה קורים אולי רק אצל השכנים. ביעוץ היא קלטה ששינויים אינם קורים בלחיצת כפתור וגם אם לא הכל מושלם... הכיוון הוא חיובי. גישת "ההתנגדות הבלתי אלימה" דורשת עבודה פנימית והשקעה. נטיתנו הטבעית היא להחזיר מנה אחת אפיים כאשר פוגעים בנו או כשנדמה לנו שפגעו בנו. זהו האינסטינקט הטבעי כבני אנוש "יצר לב האדם רע מנעוריו", אך אנו נדרשים להתגבר על הנטיות הטבעיות שלנו: להחזיר, להעניש ולפגוע "איזהו גיבור הכובש את יצרו". ומאידך עלינו לשמר על עצמנו "אם אין אני לי מי לי". אני יודע לשים גבולות ולומר: עצור! עד כאן! לא אתן שיפגעו בי. איננו אמורים לאפשר לכל דכפין לפגוע בנו ובכך להפך את עצמנו לקורבנות. עלינו לצאת מתחושת הנחיתות של הקורבן ולשמר על כבודנו תוך שמירת כבוד האחר.
עלינו להגן על צרכינו תוך מתן מקום לצורכי האחר. בכל תחומי החיים: הפוליטיים, החברתיים והמשפחתיים. זוהי גישה חיובית היוצרת מעגלים חיוביים. לא ניתן להלחם במי שאינו משיב במלחמה. העולם אינו מושלם, אנשים אינם מושלמים, גם אני איני מושלם, אך אני יכול לחיות בשלום עם אי המושלמות הזו.
לדברי אלון ועומר: זוהי גישה המחזקת את ה"אני" מגינה עליו מפני התוקפים מבלי לפגוע בהם. בתקווה שככל שהמודעות לאפשרות זו תגבר, בתקווה שככל שנחשף את עצמנו לגישה חיובית המאמינה בזכות לכבוד לכל בני אנוש, יפחתו הייאוש העלבון וחוסר האונים ויגברו תחושות של ערך, אופטימיות ואמונה בטוב שבבני האנוש.
כל אלה הם ביטויים של סגנון המאבק האלים. לעומת הסגנון החיובי ביחסים. "אני מבין את הצד שלך, אני חושב אחרת", "בוא ונראה איך אנחנו מתקדמים", "שמתי לב לשינוי", "אני מעריך זאת".
בפעם הקודמת עשינו הכרות עם שתי הגישות. הפעם נרחיב קצת את ההכרות כשהמטרה שמול עינינו לעשות צעדים לכוון אמוץ הגישה הבלתי אלימה. ככל שנחשוף עצמנו לידע – המודעות תגבר. ידע ותובנה בשילוב עם רצון ומאמץ – מקדמים את נקודת הבחירה, הפניית תשומת הלב לכיוון החיובי מטעינה באנרגיה חיובית. כוונה, רצון, מאמץ – הם מפתח לשינוי.
עפ"י הפסיכולוגים אלון ועומר, בגישה האלימה שולט עקרון התגמול, "מגיע לו". אם שגה אין למחול לו. מחילה על עלבון היא ויתור על הכבוד!. הפסקת המאבק מתפרשת אף היא כוויתור על הכבוד. רק אם הפוגע ייענש - תוסר הפגיעה בכבודו. בסיום התהליך על "האויב" להיכנע, להכיר בשליטתו המוחלטת של המנצח, ההשקפה היהודית על "הנעלבים ואינם עולבים" נשכחת, "איזהו מכובד המכבד את הבריות" – לא ידוע! למשל ביחסים בין הורים לילדים מתבגרים, או בין כל שני צדדים יריבים צד ב' חייב להתחרט, להודות באשמה, להכנע. לרוב הדבר אינו מושג, להיפך גישה זו מחמירה את היחסים. הורה מתחיל בשכנוע, עובר לאיום ממשיך בעונש ומסיים בתגמול. המתבגר המרדן חווה את האיום עצמו כפגיעה בכבוד וכעונש. עפ"י ניסוחם של הפסיכולוגים: "הלהט לשכנע את האחר ויהי מה הוא המונע את אפשרות ההדברות שכן אם האחר דבק עדיין בעמדתו אין מנוס אלא להשתמש בכוח".
התביעה ל"חזרה בתשובה" הופכת לתביעה לכניעה גמורה. כשגם זו נכשלת עולה האיום בניתוק ובגרוש "אין לך מקום בבית שלנו אם אינך ממלא את דרישתי".
בראיה השלילית הזו מופיע מימד של חשדנות. לא ניתן ליצור יחסי אמון, אם אני חושד שמשהו אינו בסדר כאן תדיר, אני חייב לעמד על המשמר. אפילו אם צד שני מצהיר הצהרות חיוביות – איני נותן בזה אמון יתר.
מי יודע מה מסתתר מתחת לכוונת היריב. "אני מאמין כי היום מי שנותן אמון באנשים הוא תמים, פרייר, טפש". ולא זה בלבד, הזמן תופס מימד מאיים: הרגע! עכשיו! מיד! לכל רגע חשיבות עליונה, הדחיפות היא בעלת חשיבות עליונה! כל השהיה היא מסוכנת, היריב עלול להתחזק ולהחזיר מכה. אין סובלנות לתהליכי החיים הנורמלים של הבשלה והדרגתיות. "התפוח אינו נופל מהעץ רגע לפני שהוא נופל", אבל אתה צריך להשתנות הרגע. אם זה לא יקרה מיידית זה כנראה אבוד, לעולם לא! לעומת ההבנה שהפתרון לא יושג על המקום. ננקט בצעדים הנכונים ונמתין להבשלה הדרגתית של התהליכים. אין מקום למכה ניצחת ב"אויב".הדבר נכון בין אם מדובר במדינות המפתחות שפה של מלחמה המובילה אכן למלחמה, ובין אם מדובר ביחסים בין פלגים, מחנות, עדות, חברים.
לעומת זה גישת ההדברות מובילה לפתרונות קונסטרוקטיביים. אומנם יש מקום להגנה עצמית אך לא בכל האמצעים. לא בהשבת מכה תחת מכה. שמא מדובר בביטול עצמי? כניעה מוחלטת? ויתור על עמדותי? לאו דווקא! אני מגלה עמדה אסרטיבית, איני נדרש רק לאמפתיה ולהבנה כלפי האחר, אלה במידה מוגזמת עלולים לעודדו להתבצר בעמדתו ולהמשיך לפגוע בי ולהכניעני.
למשל ביחסים בין הורים לבני נוער, שקשה אתם לעיתים, אנו רואים לא אחת תנודות בין תקופות של פיוס לבין תקופות של שמוש בעונשים כבדים. וזה קורה כאשר הורים מתבלבלים ומתקשים להוות סמכות, כאשר אבדו את הדרך לבטא את התנגדותם באופן בלתי אלים. כאשר יגלו דרך זו היא עצמה תשמש כבלם העוצר את ההתדרדרות ביחסים. משהו כמו "אני ההורה ואני הסמכות ואני מבין שקשה לך עם זה, אקשיב לך ואענה לך במידת האפשר".
על פי הגישה השלילית ישנו תיוג ל"רעים" ו"טובים", אנחנו כמובן ה"טובים" ואחרים ה"רעים". עפ"י הגישה החיובית ישנה יותר סובלנות להבנה שבכל אחד מאתנו ישנם חלקים חיוביים ושליליים. מי שמולנו אינו עשוי מעור שלילי בלבד.
זוהי גישה אופטימית יותר. אין עלי להדביר את השלילה של האחר, זו אינה המשימה שלי. אינני אמור לעסק בטפול שורש: להפך את היריב מכולו שלילי לכולו חיובי. המטרה מציאותית יותר, מטרתי לחזק את הכוחות החיוביים שלו. ואז... אז גם ניתן להבחין באיתותים החיוביים הבאים מצידו. איתות חיובי אינו מעורר חשדנות, אני מאמין שהוא בא מחלק אלוק ממעל שבו. ואני נותן לו את המקום והכבוד. באופן זה יש בידי להגביר או להחליש את האיתותים החיוביים של צד שני. וזה בנגוד להסתכלות הסלקטיבית השלילית המוחקת כל חיובי. האם זה תמיד קל ופשוט? ממש לא. הדבר דורש משמעת עצמית, לא להיגרר להתגרויות, כאשר אני עומד בזה אני מרגיש ספוק וגאוה. הורה המגיב בתוקפנות מרגיש כשלון. הורה המצליח לעמד מול ילד מתפרץ ולא להיגרר אחריו מרגיש סיפוק. עובד המצליח לא להיגרר להתגרויות של ה"בוס" ולא לפרק את רגשות הכעס וההשפלה ועם זה מוצא את הדרך לעמד על זכויותיו - מרגיש חזק, ומסופק.
בגישה זו אין מקום לתגמול שיש בו כוונה להזיק גופנית או נפשית. אך יש ויש מקום למעשים שמטרתם לעצר את הפעילות הפוגעת של היריב. באופן זה היריב נוכח שפגיעותיו מאבדות את משמעותן. בטחונו מתערער מול תחושת החוזק המשודרת מהצד שמנגד. הוא נחלש. האלימות מאבדת מכוחה. "ההתנגדות הבלתי אלימה" יוצאת מחוזקת.
מה קורה אם היריב מגביר את מלחמתו וישנה הסלמה? במצב זה קשה ביותר להישאר בעמדה חיובית ולהימנע מתגמול. ולמרות זה יש מקום להמתין. לא להיגרר להסלמה. לא לדרש את התיקון מאלף ועד תו, להמתין, אך לא להרים ידיים. לעמד על זכויותי אך ללא איומים. ללא פגיעה בכבוד. חובתי כהורה / חבר / שכן / עובד לומר לך שהתנהגותך שלילית אך אינני מאיים: "אספר למורה שלך" "אפיץ זאת בכל השכונה". ממילא השליטה על האחר אינה בידי. אם ארגיש צורך להראות "מי הבוס" פה, באופן טבעי גם הצד השני ירצה להוכיח מי הבוס. אני לפני התדרדרות ביחסים.
אסתי למדה לראות שהבת הבכורה שלה מסיימת מידי פעם את שיחות הטלפון הממושכות עם החברות כשהיא מבחינה שאי מי במשפחה זקוק למכשיר. מידי פעם היא אף מפשילה שרוולים ונכנסת למטבח, לא מספיק לדעת האמא, אך בכל זאת זה משהו. אסתי התחילה להבין שהצפיות שלה היו מוגזמות במקצת, השאיפה שהבת הבכורה שלה תתיצב לימינה בכל רגע אולי היתה משאלה לא מציאותית. היא הבינה שדברים מקסימים שכאלה קורים אולי רק אצל השכנים. ביעוץ היא קלטה ששינויים אינם קורים בלחיצת כפתור וגם אם לא הכל מושלם... הכיוון הוא חיובי. גישת "ההתנגדות הבלתי אלימה" דורשת עבודה פנימית והשקעה. נטיתנו הטבעית היא להחזיר מנה אחת אפיים כאשר פוגעים בנו או כשנדמה לנו שפגעו בנו. זהו האינסטינקט הטבעי כבני אנוש "יצר לב האדם רע מנעוריו", אך אנו נדרשים להתגבר על הנטיות הטבעיות שלנו: להחזיר, להעניש ולפגוע "איזהו גיבור הכובש את יצרו". ומאידך עלינו לשמר על עצמנו "אם אין אני לי מי לי". אני יודע לשים גבולות ולומר: עצור! עד כאן! לא אתן שיפגעו בי. איננו אמורים לאפשר לכל דכפין לפגוע בנו ובכך להפך את עצמנו לקורבנות. עלינו לצאת מתחושת הנחיתות של הקורבן ולשמר על כבודנו תוך שמירת כבוד האחר.
עלינו להגן על צרכינו תוך מתן מקום לצורכי האחר. בכל תחומי החיים: הפוליטיים, החברתיים והמשפחתיים. זוהי גישה חיובית היוצרת מעגלים חיוביים. לא ניתן להלחם במי שאינו משיב במלחמה. העולם אינו מושלם, אנשים אינם מושלמים, גם אני איני מושלם, אך אני יכול לחיות בשלום עם אי המושלמות הזו.
לדברי אלון ועומר: זוהי גישה המחזקת את ה"אני" מגינה עליו מפני התוקפים מבלי לפגוע בהם. בתקווה שככל שהמודעות לאפשרות זו תגבר, בתקווה שככל שנחשף את עצמנו לגישה חיובית המאמינה בזכות לכבוד לכל בני אנוש, יפחתו הייאוש העלבון וחוסר האונים ויגברו תחושות של ערך, אופטימיות ואמונה בטוב שבבני האנוש.