המשימה האנושית להיות אדם
ימים קשים עוברים עלינו. בחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה, פראי אדם שטניים אורבים ופוגעים בנשים גברים זקנים וטף, תמימים וישרים כי... כי צמאי דם הם. ואנחנו מול השטניות הזו אין לנו אלא להביט אל אבינו שבשמים ולשאת תפילה, לימים יותר טובים. חשבתי שיש עוד דבר "קטן" שהוא בידינו והוא להתאמץ עוד יותר מתמיד להיות יותר טובים, יותר אנושיים, יותר רחמניים – ביננו לבין עצמנו: במשפחה, ביחסי שכנות, בין חברים, בין עדות ופלגים. מול חיות האדם אנחנו נתגבר בעבודת המידות, באהבת חברים. המשימה האנושית היא – להיות אדם. מול חיות האדם נהיה יותר אדם. "כי זה כל האדם". כדרכי אציג את הדברים ממבט של הסתכלות פנימה אל תורת הנפש, והארה של תובנות בחלקן ידועות ובחלקן פחות ידועות, מתוך תקווה שתובנות אלה תסייענה לגלות את החמלה והאנושיות שבתוכנו.
יחסים בינאישיים תקינים יוצאים מתוך הנחה, שיש לנו שליטה אך ורק על עצמנו ועל מעשינו. והרצון לשלט בהתנהגות וברגשות האחר – הוא רק אשליה. הכרה זו אמורה להביא אותנו להתמקדות בעצמנו. מה שאינו נותן מקום לדרישות טוטאליות מן הזולת: "אם לא תעשה/י את רצוני לא אעשה את רצונך" "אם לא תתנהג כראוי אפגע בך" או שתהיה "ילד טוב" או שתקבל עונש, "ילד טוב" הוא ביטוי סמלי לכל מי שעושה את רצוני.
התייחסות כזו פוגעת בכבוד האחר ומעוררת התנגדות. בכל קשר בינאישי, איש אינו אוהב להיות הנכנע. אם יש לי הצורך להוכיח "מי הבוס" באופן טבעי אגרם להתדרדרות ביחסים, גם אצל הצד השני יתעורר הצורך להוכיח "מי הבוס".
השאיפה לשלט בהתנהגות האחר מובילה להתמקדות בו. מתעורר הדחף לבדק אותו לעקב אחר להתלונן. שוב הוא אינו בסדר, שוב גילה את פרצופו האמיתי. כך הנפש מתמלאת בשלילה, שלילה של האחר "מלכלכת" את הנפש שלי, כאשר אני עסוק תדיר בכמה הוא טועה, וכמה הוא לא בסדר. ובטח יש לו כונות זדון. חלק אלוק ממעל שבתוכי מזדהם. וגם איני פנוי לפעולה עצמית ולשינוי עצמי – תחושת החרות נפגמת. אם אולי חשבתי שהנכון לי לעשות צעד קדימה והחבר "האויב" שלי עושה במקרה אותו צעד, עכשיו "מין הראוי" לי לעשות צעד אחורה, כך ההתעסקות בשלילת האחר פוגעת בעוצמה שלי, ביכולת שלי להיות ממוקד בעצמי. להיות אני. אם הילד שלי עקשן / מרדן ומוציא מהכלים אני מתגייס להלחם בתכונות הללו. ואינני מתעמק לחשוב במה תרמתי למצב זה? מה ביכולתי לשנות בכדי שהמצב ישתנה? ואם זו חברתי לעבודה ש"גונבת" את כל ההצגה וקונה את לב כל החברות על חשבוני, כמובן. אהיה עסוקה בלבדוק ובלמדוד איפה היא הגזימה, במקום לנסות לקדם את עצמי ולהוכיח את יכולתי. הוא אשר אמרתי, כל האנרגיה מתבזבזת לאסוף השלילי ולא נשאר לי מקום לעצמי, לעבודה עצמית שלי, חבל.
לעומת זה את אני ממוקד בעצמי. מיטיב את מידותי, ממילא ראייתי את האחר תהיה חיובית. במקום לראות את חסרון האחר אראה את תכונותיו החיוביים כפי שאמר הרה"ק ר' אלימלך מליזסנק זי"ע: "שנראה מעלת חברנו ולא חסרונם" הרה"ק ר' ישראל מרוזין זי"ע באר את הפסוק "אם תיטיב שאת" – אם תתקן את מידותיך ותהיה בעצמך טוב אז תוכל לשאת ולסבל כל אדם, אבל. "אם לא תיטיב" – אם אתה בעצמך אינך טוב אז "לפתח חטאת רובץ" – תמצא חטאים וחסרונות אצל כל איש ואיש.
הפסיכולוגים נחי אלון וחיים עומר מציעים גישה קונסטרוקטיבית לפתרון סכסוכים. לעומת הגישה השלילית הרואה בצד השני אויב שיש להכניעו, וההופכת כל מחלוקת למאבק. הם מביאים גישה אפקטיבית יותר ופחות הרסנית. לדבריהם בכל סכסוך ישנם שני קטבים: הקוטב החיובי המוביל להבנה ולהתפשרות והקוטב השלילי ההרסני דוגל ב"ללכת עד הסוף", גם אם הדרך הזו דורשת מחיר של פגיעה, סבל וחורבן. הצד השני הוא אויב ובאויב נלחמים ומה שקורה בדרך לא מעניין.
לעומת זה בקוטב החיובי מחפשים מטרות משותפות. זוכרים ושומרים את הצדדים החיוביים הקיימים בין שני הצדדים. מגבילים את ההסלמה, מצמצמים את הכאב. בנגוד למאבק האלים, הקיים בין עמים. קבוצות, פלגים ואפילו בתוך משפחות. הם מציעים גישה חלופית "המאבק הבלתי אלים". כאשר פורץ סכסוך בין שני צדדים. כאשר המאבק ביניהם הוא אלים, ההגיון מחוויר מול הרגשות העזים השליליים המתפרצים בכל עוזם. גם ערכי המוסר: סובלנות וחמלה נעלמים. במצב של סערת רגשות יש למצא נתיב לביטוי הרגשות הסוערים. את הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" מסבירים למח נאמר "בלבבך" וכי לא מספיק הצווי "לא תשנא" אלא, אם השנאה גוברת תן לה ביטוי אל תשמור אותה בלבבך כי היא עלולה להגיע לנתיבים לא טובים. הודע לחברך שיש בלבבך עליו כמובן לא בהתלהמות, אלא מתוך רצון אמיתי להבנה. מתוך אמונה פנימית שהאדם ביסודו הוא טוב. וגם אם דעותיו שונות אין הוא מתכון להשתלט ו"לבלוע" אותי. מתוך גישה כזו יש מקום גם לי גם לו.
הגישה החיובית. אינה דוגלת בפסיביות בויתור מוחלט על הצרכים. זו גישה המובילה לעמידה על הזכויות ולפעולה, אך מתוך עמדה של כבוד לאחר. אמא לבת מתבגרת: "אינני מוכנה להסכים שתדברי אלי בחוצפה. כשתרגעי אקשיב לך" (לעומת "את חוצפנית, את לא קיימת בשבילי, אינני מדברת אתך יותר") – על פי הגישה השלילית הראיה היא כוללנית. את כולך שלילית. הצד הנגדי הוא שלילי ביסודו ובמהותו, כל הצדדים החיוביים נעלמים, הכל מטשטש תחת המבט השלילי – אם משהו נראה מעט חיובי – זו רק העמדת פנים. מתפתחת הסתכלות סלקטיבית – בחיובי אין מבחינים ואם מתגלה איזה ניצוץ חיובי הוא נשמט מהזכרון. השלילי נקלט ונרשם בספר הזכרונות – לפני שלושים שנה פגעת בי כש.... כיון שכך יש להלחם בך. השנאה חוגגת יחד עם הפחד (מהשתלטות) והכאב – שלי ושל האחר. אף צד אינו יוצא מורווח. אולי עולה במחשבתכם לא במשפחתנו ולא בקהלנו. אצלנו אין דברים כאלה, הלוואי!!! יש ויש! אולי עם פחות הקצנה. מוכר ולא חביב: הילד שמוציא מהכלים, השלילי לחלוטין. כל הצדדים החיוביים שלו נעלמים. השכן שהחליט להוציא מרפסת מעל ראשנו. הבוסית ה"מנצלת", החרדים ה"פרזיטים" כולם אינם עובדים וחיים על חשבון המדינה. והחילונים שהם כולם יצורים בלתי אנושיים.
בקיצור "אנחנו הטובים" והם "הרעים". עם ההסלמה גוברת ההקצנה. אנחנו צודקים. מלחמתנו הופכת למלחמת הגנה עצמית. הצד השני אחראי להתדרדרות ולנזקים שארעו בתהליך ההסלמה.
במישור האישי: אני התפרצתי אך "הוא האשם בכך", אני דוחתי על המרפסת של השכן... אך הוא גרם לחשכה טוטאלית במעוני. אני רק מגיב, כדי לעצר את פגיעת ה"אויב" כל האמצעים כשרים.
לותר לשני? מה פתאם, ויתור מתפרש כטעות בצדקת הדרך שלנו. לותר לשכן על המרפסת?! (כי התברר שהחשיכה היא רק בדמיון) בשום אופן, להודות ששגיתי?! בשום פנים!
הנסיון לטפל בסכסוכים בינאשיים שכאלה מועד לכשלון. היות והגישה השלילית גורמת שכל צד נוטה להגזים בראותו את תרומתו החיוביות, ולעומת זה ממעיט בערך התרומה של האחר. "אני עשיתי המון... ואת בואי נראה". או מה שעשית אינו משמעותי, זה רק שינוי חיצוני. אני מחכה לשינוי פנימי. כל מה שיעשה צד שני יתפרש כלא מספיק. הורים למתבגרת הסכימו לקנות לה ביגוד של המותגים היותר מובילים, ולהעביר אליה דמי כיס כיד רצונה הטובה עליה, אך זו טענה שהם מנסים לקנות את רגשותיה בכסף!!!
הפסיכולוגים אלון ועומר מדברים על מאפיין נוסף של גישת "המאבק האלים" והוא החובה לנצח. לא יתקבל על הדעת פתרון חלקי: מרויחים חלקית או מפסידים חלקית, או אחד מרוויח יותר והשני פחות. המנצח עומד על כך שהמנוצח יכיר בעליונותו לאורך זמן ושהוא יקבל אישור מתמיד לעליונות זו.
החובה לנצח מזינה מאבקים פוליטיים רבים, כל אי הסכמה מזערית הופכת לגורלית, השפה השולטת היא שפה של קטסטרופה, הכל הוא בבחינת שאלת "חיים או מוות" במצב כזה דוחים כל אפשרות לתיווך, אין מקום להתפשרות או לנסיגה. "הכל או לא כלום" "שחור לבן" – שולטים בכפה.
המשך יבוא
יחסים בינאישיים תקינים יוצאים מתוך הנחה, שיש לנו שליטה אך ורק על עצמנו ועל מעשינו. והרצון לשלט בהתנהגות וברגשות האחר – הוא רק אשליה. הכרה זו אמורה להביא אותנו להתמקדות בעצמנו. מה שאינו נותן מקום לדרישות טוטאליות מן הזולת: "אם לא תעשה/י את רצוני לא אעשה את רצונך" "אם לא תתנהג כראוי אפגע בך" או שתהיה "ילד טוב" או שתקבל עונש, "ילד טוב" הוא ביטוי סמלי לכל מי שעושה את רצוני.
התייחסות כזו פוגעת בכבוד האחר ומעוררת התנגדות. בכל קשר בינאישי, איש אינו אוהב להיות הנכנע. אם יש לי הצורך להוכיח "מי הבוס" באופן טבעי אגרם להתדרדרות ביחסים, גם אצל הצד השני יתעורר הצורך להוכיח "מי הבוס".
השאיפה לשלט בהתנהגות האחר מובילה להתמקדות בו. מתעורר הדחף לבדק אותו לעקב אחר להתלונן. שוב הוא אינו בסדר, שוב גילה את פרצופו האמיתי. כך הנפש מתמלאת בשלילה, שלילה של האחר "מלכלכת" את הנפש שלי, כאשר אני עסוק תדיר בכמה הוא טועה, וכמה הוא לא בסדר. ובטח יש לו כונות זדון. חלק אלוק ממעל שבתוכי מזדהם. וגם איני פנוי לפעולה עצמית ולשינוי עצמי – תחושת החרות נפגמת. אם אולי חשבתי שהנכון לי לעשות צעד קדימה והחבר "האויב" שלי עושה במקרה אותו צעד, עכשיו "מין הראוי" לי לעשות צעד אחורה, כך ההתעסקות בשלילת האחר פוגעת בעוצמה שלי, ביכולת שלי להיות ממוקד בעצמי. להיות אני. אם הילד שלי עקשן / מרדן ומוציא מהכלים אני מתגייס להלחם בתכונות הללו. ואינני מתעמק לחשוב במה תרמתי למצב זה? מה ביכולתי לשנות בכדי שהמצב ישתנה? ואם זו חברתי לעבודה ש"גונבת" את כל ההצגה וקונה את לב כל החברות על חשבוני, כמובן. אהיה עסוקה בלבדוק ובלמדוד איפה היא הגזימה, במקום לנסות לקדם את עצמי ולהוכיח את יכולתי. הוא אשר אמרתי, כל האנרגיה מתבזבזת לאסוף השלילי ולא נשאר לי מקום לעצמי, לעבודה עצמית שלי, חבל.
לעומת זה את אני ממוקד בעצמי. מיטיב את מידותי, ממילא ראייתי את האחר תהיה חיובית. במקום לראות את חסרון האחר אראה את תכונותיו החיוביים כפי שאמר הרה"ק ר' אלימלך מליזסנק זי"ע: "שנראה מעלת חברנו ולא חסרונם" הרה"ק ר' ישראל מרוזין זי"ע באר את הפסוק "אם תיטיב שאת" – אם תתקן את מידותיך ותהיה בעצמך טוב אז תוכל לשאת ולסבל כל אדם, אבל. "אם לא תיטיב" – אם אתה בעצמך אינך טוב אז "לפתח חטאת רובץ" – תמצא חטאים וחסרונות אצל כל איש ואיש.
הפסיכולוגים נחי אלון וחיים עומר מציעים גישה קונסטרוקטיבית לפתרון סכסוכים. לעומת הגישה השלילית הרואה בצד השני אויב שיש להכניעו, וההופכת כל מחלוקת למאבק. הם מביאים גישה אפקטיבית יותר ופחות הרסנית. לדבריהם בכל סכסוך ישנם שני קטבים: הקוטב החיובי המוביל להבנה ולהתפשרות והקוטב השלילי ההרסני דוגל ב"ללכת עד הסוף", גם אם הדרך הזו דורשת מחיר של פגיעה, סבל וחורבן. הצד השני הוא אויב ובאויב נלחמים ומה שקורה בדרך לא מעניין.
לעומת זה בקוטב החיובי מחפשים מטרות משותפות. זוכרים ושומרים את הצדדים החיוביים הקיימים בין שני הצדדים. מגבילים את ההסלמה, מצמצמים את הכאב. בנגוד למאבק האלים, הקיים בין עמים. קבוצות, פלגים ואפילו בתוך משפחות. הם מציעים גישה חלופית "המאבק הבלתי אלים". כאשר פורץ סכסוך בין שני צדדים. כאשר המאבק ביניהם הוא אלים, ההגיון מחוויר מול הרגשות העזים השליליים המתפרצים בכל עוזם. גם ערכי המוסר: סובלנות וחמלה נעלמים. במצב של סערת רגשות יש למצא נתיב לביטוי הרגשות הסוערים. את הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" מסבירים למח נאמר "בלבבך" וכי לא מספיק הצווי "לא תשנא" אלא, אם השנאה גוברת תן לה ביטוי אל תשמור אותה בלבבך כי היא עלולה להגיע לנתיבים לא טובים. הודע לחברך שיש בלבבך עליו כמובן לא בהתלהמות, אלא מתוך רצון אמיתי להבנה. מתוך אמונה פנימית שהאדם ביסודו הוא טוב. וגם אם דעותיו שונות אין הוא מתכון להשתלט ו"לבלוע" אותי. מתוך גישה כזו יש מקום גם לי גם לו.
הגישה החיובית. אינה דוגלת בפסיביות בויתור מוחלט על הצרכים. זו גישה המובילה לעמידה על הזכויות ולפעולה, אך מתוך עמדה של כבוד לאחר. אמא לבת מתבגרת: "אינני מוכנה להסכים שתדברי אלי בחוצפה. כשתרגעי אקשיב לך" (לעומת "את חוצפנית, את לא קיימת בשבילי, אינני מדברת אתך יותר") – על פי הגישה השלילית הראיה היא כוללנית. את כולך שלילית. הצד הנגדי הוא שלילי ביסודו ובמהותו, כל הצדדים החיוביים נעלמים, הכל מטשטש תחת המבט השלילי – אם משהו נראה מעט חיובי – זו רק העמדת פנים. מתפתחת הסתכלות סלקטיבית – בחיובי אין מבחינים ואם מתגלה איזה ניצוץ חיובי הוא נשמט מהזכרון. השלילי נקלט ונרשם בספר הזכרונות – לפני שלושים שנה פגעת בי כש.... כיון שכך יש להלחם בך. השנאה חוגגת יחד עם הפחד (מהשתלטות) והכאב – שלי ושל האחר. אף צד אינו יוצא מורווח. אולי עולה במחשבתכם לא במשפחתנו ולא בקהלנו. אצלנו אין דברים כאלה, הלוואי!!! יש ויש! אולי עם פחות הקצנה. מוכר ולא חביב: הילד שמוציא מהכלים, השלילי לחלוטין. כל הצדדים החיוביים שלו נעלמים. השכן שהחליט להוציא מרפסת מעל ראשנו. הבוסית ה"מנצלת", החרדים ה"פרזיטים" כולם אינם עובדים וחיים על חשבון המדינה. והחילונים שהם כולם יצורים בלתי אנושיים.
בקיצור "אנחנו הטובים" והם "הרעים". עם ההסלמה גוברת ההקצנה. אנחנו צודקים. מלחמתנו הופכת למלחמת הגנה עצמית. הצד השני אחראי להתדרדרות ולנזקים שארעו בתהליך ההסלמה.
במישור האישי: אני התפרצתי אך "הוא האשם בכך", אני דוחתי על המרפסת של השכן... אך הוא גרם לחשכה טוטאלית במעוני. אני רק מגיב, כדי לעצר את פגיעת ה"אויב" כל האמצעים כשרים.
לותר לשני? מה פתאם, ויתור מתפרש כטעות בצדקת הדרך שלנו. לותר לשכן על המרפסת?! (כי התברר שהחשיכה היא רק בדמיון) בשום אופן, להודות ששגיתי?! בשום פנים!
הנסיון לטפל בסכסוכים בינאשיים שכאלה מועד לכשלון. היות והגישה השלילית גורמת שכל צד נוטה להגזים בראותו את תרומתו החיוביות, ולעומת זה ממעיט בערך התרומה של האחר. "אני עשיתי המון... ואת בואי נראה". או מה שעשית אינו משמעותי, זה רק שינוי חיצוני. אני מחכה לשינוי פנימי. כל מה שיעשה צד שני יתפרש כלא מספיק. הורים למתבגרת הסכימו לקנות לה ביגוד של המותגים היותר מובילים, ולהעביר אליה דמי כיס כיד רצונה הטובה עליה, אך זו טענה שהם מנסים לקנות את רגשותיה בכסף!!!
הפסיכולוגים אלון ועומר מדברים על מאפיין נוסף של גישת "המאבק האלים" והוא החובה לנצח. לא יתקבל על הדעת פתרון חלקי: מרויחים חלקית או מפסידים חלקית, או אחד מרוויח יותר והשני פחות. המנצח עומד על כך שהמנוצח יכיר בעליונותו לאורך זמן ושהוא יקבל אישור מתמיד לעליונות זו.
החובה לנצח מזינה מאבקים פוליטיים רבים, כל אי הסכמה מזערית הופכת לגורלית, השפה השולטת היא שפה של קטסטרופה, הכל הוא בבחינת שאלת "חיים או מוות" במצב כזה דוחים כל אפשרות לתיווך, אין מקום להתפשרות או לנסיגה. "הכל או לא כלום" "שחור לבן" – שולטים בכפה.
המשך יבוא