פחות מושלמת - יותר רגועה
להניה שלום!
ערב פסח הוא תמיד זמן לחוץ בשבילי. השנה זו פעם ראשונה שהורי מגיעים אלי לליל הסדר ולימים הראשונים של החג. אני לוקחת את זה קשה מאד, אני עצבנית וחסרת מנוחה, כבר עכשיו מוצאת את עצמי צועקת על הילדים. ודורשת מהם לא להזיז כל צעצוע מהמקום. איך אעמוד בכל המטלות , חשוב לי שהנקיון יהיה מושלם. אני יודעת שזה הרבה מעבר למה שההלכה דורשת בבעור החמץ. אבל נראה שאין לי שליטה אני חוששת מהבקורת של הורי. גם אמי פרפקציוניסטית ודורשת מעצמה ומאתנו שלמות בכל תחום. מרב לחץ איני אוכלת בשבועות האחרונים בצורה מסודרת, למרות שבפריזר יש אוכל מבושל עד לימים האחרונים לפני פסח. אני מוצאת את עצמי שותה 6-7 כוסות קפה ומכרסמת חבילות שוקולד שנשארו מפורים.
ליבא.
ליבא יקרה, הפרפקציוניזם הוא בעוכרייך, תמיד. ובתקופה זו על אחת כמה וכמה. מי שמכורה למושלמות ואינה מסוגלת לגמישות יהיה לה קשה מאד לעבר ימים אלה בנינוחות סבירה. כולנו קצת לחוצים. לפחות בימים האחרונים לפני החג. אך התמונה שאת מתארת היא קשה לך וקשה לבני ביתך, כדאי יהיה לעשות שינוי בצורך שלך להיות מושלמת. אך זה לא הזמן לשינויים ענקיים. הזמן קצר "והמלאכה" מרובה ונסי להתמקד במספר נקודות. המחשבה על כך שאת חייבת להצליח, ולהגיע למטרה שהצבת לך, מלחיצה, זו רעה חולה אצל רבות מאתנו, אנו מתמקדות בתוצאה ולא בתהליך. וכך מאבדים את ההווה באופן תמידי. הפרפקציוניסטיות אינן חיות את היום – יום וכל מעיינן הוא בית נקי, מבריק, מצוחצח, מגוון תבשילים, בגוד לתפארת. אך הכל בלחץ אדיר. בלי תחושת הנאה. מפורים לפסח המתח צובר תאוצה וכשמגיע סוף סוף הפסח מוחן כבר עסוק בדאגות לאחרי החג ובלחץ של מוצאי החג. ואחרי החג הן עסוקות בלחץ של השגרה ובלחץ של הקיץ והחופש והחגים וחוזר חלילה.
החיים דומים לשיר מתנגן, הוא מתקדם בהתאם לקצבו. אולם לעולם אינך שומעת יותר מטון אחד ברגע נתון – טון המשתנה בהמשכיות עם חלוף הרגע. כאשר את נהנית באופן מלא מהאזנה למוזיקה, כשאת ממש "נכנסת לתוכה" את נעשית מעורה לגמרי בקול הנשמע בהווה, במידיות של החויה. את נהנית מהצליל אותו את שומעת. באופן דומה, מי שיודעת להפיק את הטוב ביותר מחייה, היא זו שרכשה את ההרגל לחיות על פי הצליל של ההווה, של הרגע הזה.
הוא הדבר לעניננו. במקום להכנס לדאגה על העתיד. נסי להיות מודעת לרגע הזה, מה את רוצה להשיג היום, עכשיו. אין זה אומר לברוח ממטלות, ולהכנס לאדישות, אבל זה כן אומר לחיות את הרגע הנתון מתוך מודעות לעצמך, ליכולות שלך. לעשות מה שניתן באופן עניני ולהנות מעצם חווית העשיה, כשהדאגה והלחץ מוסרים ניתן גם להנות הנאה של ממש מימים אלה. ויש כאלה שאכן מצליחות בזה, הן חיות את העשיה, את הנקיון את ההתחדשות ומקרינות את תחושותיהן על בני משפחתן.
אנשים שחייבים שדברים יהיו מושלמים מפתחים ציפיות מוגזמות, מעצמם ומהסביבה. הם רואים כל הזמן מול עיניהם דברים ש"צריך ל..." רשימה ארוכה של "צריך ל..." היא מכבידה, מלחיצה ובסופו של דבר גורמת לאכזבה, כאשר הדברים ש"צריך לעשות" אינם מתמלאים בדיוק כפי שצריך להיות.
"צריך" מבטא חובה. הכרח. משהו שחייב להעשות. ובאופן טבעי נוצרת תחושה של קושי.. של מאבק. אפשר אולי להחליף את "צריך" ב"רוצה" "הייתי רוצה" מרמז על מטרה או שאיפה ללא הלחץ הנלוה למושג "צריך", הייתי רוצה שהורי יהנו בביתי, שיראו את הדברים מתוך גישה אופטימית, שלא יבקרו אותי ואת ילדי, שיהנו מן ה"יש" ולא יהיו עסוקים בדברים הקטנים הלא מושלמים. אך זו ציפיה שלך למושלמות של האחרים. אם תוכלי לקבל את אמך כפי שהיא ולא לצפות, הרגשתך תשתפר גם הלחץ מעצמך ירד, והאוירה תהיה יותר קלילה. ואז האוירה הנינוחה תקרין גם עליה ואולי גם היא תוכל להכנס למעגל המשפחתי הנינוח. הלחץ שלך פועל כבומרנג הוא מעכיר את האוירה שלפני החג ושל החג עצמו.
ההתמקדות בהווה אינה אומרת שאין מקום לתכנן, ההתמקדות בחויה הרגעית משחררת אנרגיה כדי להיות יותר אפקטיביים ומתוכננים.
חשוב לזכר ארבעה כללים –
1) לדעת מה את רוצה אולי את רוצה היום אחה"צ לסיים את נקיון הסלון כולל קרצוף ושפשוף וצחצוח והברקה. אך מה את רוצה מעבר לזה?! נקיון מושלם במחיר של התמוטטות שלך בסוף היום והתעלמות מהצרכים של ילדייך?!.
2) להחליט מה חשוב לך יותר ומה חשוב לך פחות – אדם אפקטיבי יודע מה הוא רוצה לטווח רחוק (נקיון סביר ואוירה נינוחה) ומתוך כך נגזרות החלטותיו לטווח הקצר. ואז האנרגיה מנותבת למטרות קצרות הטווח בלי להתעלם מהמטרות העקריות. כדי לא לסיים את היום באפיסת כוחות – אני זקוקה ל-3 ארוחות עקריות ועוד שתיים קלות . (ולא 4-7 כוסות קפה וחבילות שוקולד). אני גם זקוקה למנוחה אחת ארוכה בצהרים ולמנוחות קצרות של 5 דקות מדי פעם. ילדי זקוקים אף הם לתזונה סבירה ונשנושים לאורך כל היום יהפכו אותם לנרגזים. הם זקוקים גם להשגחה, ילדים קטנים המסתובבים לך בין הרגליים כשאת טובלת בים של מים וקצף של סבון לא ישפרו את האוירה.
3) לתכנן תוכנית עבודה –יומית ושבועית אך לא נוקשה מדי, שמשאירה זמן פנוי לארועים לא קרויים המגיעים בזמן הלא מתאים בדיוק, כמו ילד שצריך לרוץ עמו לרופא. בגד שקנית ומצאת אותו לא מתאים ואת רוצה להחליפו.
4) לדעת לותר – בתוך רשימת המטלות לזהות את הבלתי הכרחיות וכל פעם ש"הצלחת" לותר על אחת כזו. לסמן √. זו הצלחה אמיתית.
זכרי האויב הגדול ביותר של הטוב הוא הטוב מאוד.
ערב פסח הוא תמיד זמן לחוץ בשבילי. השנה זו פעם ראשונה שהורי מגיעים אלי לליל הסדר ולימים הראשונים של החג. אני לוקחת את זה קשה מאד, אני עצבנית וחסרת מנוחה, כבר עכשיו מוצאת את עצמי צועקת על הילדים. ודורשת מהם לא להזיז כל צעצוע מהמקום. איך אעמוד בכל המטלות , חשוב לי שהנקיון יהיה מושלם. אני יודעת שזה הרבה מעבר למה שההלכה דורשת בבעור החמץ. אבל נראה שאין לי שליטה אני חוששת מהבקורת של הורי. גם אמי פרפקציוניסטית ודורשת מעצמה ומאתנו שלמות בכל תחום. מרב לחץ איני אוכלת בשבועות האחרונים בצורה מסודרת, למרות שבפריזר יש אוכל מבושל עד לימים האחרונים לפני פסח. אני מוצאת את עצמי שותה 6-7 כוסות קפה ומכרסמת חבילות שוקולד שנשארו מפורים.
ליבא.
ליבא יקרה, הפרפקציוניזם הוא בעוכרייך, תמיד. ובתקופה זו על אחת כמה וכמה. מי שמכורה למושלמות ואינה מסוגלת לגמישות יהיה לה קשה מאד לעבר ימים אלה בנינוחות סבירה. כולנו קצת לחוצים. לפחות בימים האחרונים לפני החג. אך התמונה שאת מתארת היא קשה לך וקשה לבני ביתך, כדאי יהיה לעשות שינוי בצורך שלך להיות מושלמת. אך זה לא הזמן לשינויים ענקיים. הזמן קצר "והמלאכה" מרובה ונסי להתמקד במספר נקודות. המחשבה על כך שאת חייבת להצליח, ולהגיע למטרה שהצבת לך, מלחיצה, זו רעה חולה אצל רבות מאתנו, אנו מתמקדות בתוצאה ולא בתהליך. וכך מאבדים את ההווה באופן תמידי. הפרפקציוניסטיות אינן חיות את היום – יום וכל מעיינן הוא בית נקי, מבריק, מצוחצח, מגוון תבשילים, בגוד לתפארת. אך הכל בלחץ אדיר. בלי תחושת הנאה. מפורים לפסח המתח צובר תאוצה וכשמגיע סוף סוף הפסח מוחן כבר עסוק בדאגות לאחרי החג ובלחץ של מוצאי החג. ואחרי החג הן עסוקות בלחץ של השגרה ובלחץ של הקיץ והחופש והחגים וחוזר חלילה.
החיים דומים לשיר מתנגן, הוא מתקדם בהתאם לקצבו. אולם לעולם אינך שומעת יותר מטון אחד ברגע נתון – טון המשתנה בהמשכיות עם חלוף הרגע. כאשר את נהנית באופן מלא מהאזנה למוזיקה, כשאת ממש "נכנסת לתוכה" את נעשית מעורה לגמרי בקול הנשמע בהווה, במידיות של החויה. את נהנית מהצליל אותו את שומעת. באופן דומה, מי שיודעת להפיק את הטוב ביותר מחייה, היא זו שרכשה את ההרגל לחיות על פי הצליל של ההווה, של הרגע הזה.
הוא הדבר לעניננו. במקום להכנס לדאגה על העתיד. נסי להיות מודעת לרגע הזה, מה את רוצה להשיג היום, עכשיו. אין זה אומר לברוח ממטלות, ולהכנס לאדישות, אבל זה כן אומר לחיות את הרגע הנתון מתוך מודעות לעצמך, ליכולות שלך. לעשות מה שניתן באופן עניני ולהנות מעצם חווית העשיה, כשהדאגה והלחץ מוסרים ניתן גם להנות הנאה של ממש מימים אלה. ויש כאלה שאכן מצליחות בזה, הן חיות את העשיה, את הנקיון את ההתחדשות ומקרינות את תחושותיהן על בני משפחתן.
אנשים שחייבים שדברים יהיו מושלמים מפתחים ציפיות מוגזמות, מעצמם ומהסביבה. הם רואים כל הזמן מול עיניהם דברים ש"צריך ל..." רשימה ארוכה של "צריך ל..." היא מכבידה, מלחיצה ובסופו של דבר גורמת לאכזבה, כאשר הדברים ש"צריך לעשות" אינם מתמלאים בדיוק כפי שצריך להיות.
"צריך" מבטא חובה. הכרח. משהו שחייב להעשות. ובאופן טבעי נוצרת תחושה של קושי.. של מאבק. אפשר אולי להחליף את "צריך" ב"רוצה" "הייתי רוצה" מרמז על מטרה או שאיפה ללא הלחץ הנלוה למושג "צריך", הייתי רוצה שהורי יהנו בביתי, שיראו את הדברים מתוך גישה אופטימית, שלא יבקרו אותי ואת ילדי, שיהנו מן ה"יש" ולא יהיו עסוקים בדברים הקטנים הלא מושלמים. אך זו ציפיה שלך למושלמות של האחרים. אם תוכלי לקבל את אמך כפי שהיא ולא לצפות, הרגשתך תשתפר גם הלחץ מעצמך ירד, והאוירה תהיה יותר קלילה. ואז האוירה הנינוחה תקרין גם עליה ואולי גם היא תוכל להכנס למעגל המשפחתי הנינוח. הלחץ שלך פועל כבומרנג הוא מעכיר את האוירה שלפני החג ושל החג עצמו.
ההתמקדות בהווה אינה אומרת שאין מקום לתכנן, ההתמקדות בחויה הרגעית משחררת אנרגיה כדי להיות יותר אפקטיביים ומתוכננים.
חשוב לזכר ארבעה כללים –
1) לדעת מה את רוצה אולי את רוצה היום אחה"צ לסיים את נקיון הסלון כולל קרצוף ושפשוף וצחצוח והברקה. אך מה את רוצה מעבר לזה?! נקיון מושלם במחיר של התמוטטות שלך בסוף היום והתעלמות מהצרכים של ילדייך?!.
2) להחליט מה חשוב לך יותר ומה חשוב לך פחות – אדם אפקטיבי יודע מה הוא רוצה לטווח רחוק (נקיון סביר ואוירה נינוחה) ומתוך כך נגזרות החלטותיו לטווח הקצר. ואז האנרגיה מנותבת למטרות קצרות הטווח בלי להתעלם מהמטרות העקריות. כדי לא לסיים את היום באפיסת כוחות – אני זקוקה ל-3 ארוחות עקריות ועוד שתיים קלות . (ולא 4-7 כוסות קפה וחבילות שוקולד). אני גם זקוקה למנוחה אחת ארוכה בצהרים ולמנוחות קצרות של 5 דקות מדי פעם. ילדי זקוקים אף הם לתזונה סבירה ונשנושים לאורך כל היום יהפכו אותם לנרגזים. הם זקוקים גם להשגחה, ילדים קטנים המסתובבים לך בין הרגליים כשאת טובלת בים של מים וקצף של סבון לא ישפרו את האוירה.
3) לתכנן תוכנית עבודה –יומית ושבועית אך לא נוקשה מדי, שמשאירה זמן פנוי לארועים לא קרויים המגיעים בזמן הלא מתאים בדיוק, כמו ילד שצריך לרוץ עמו לרופא. בגד שקנית ומצאת אותו לא מתאים ואת רוצה להחליפו.
4) לדעת לותר – בתוך רשימת המטלות לזהות את הבלתי הכרחיות וכל פעם ש"הצלחת" לותר על אחת כזו. לסמן √. זו הצלחה אמיתית.
זכרי האויב הגדול ביותר של הטוב הוא הטוב מאוד.