גם גדולה וגם קטנה
להניה שלום וברכה
אני מאוד נהנית מהכתבות שלך, הן פשוט מדברות אלי ומעשירות אותי. תודה רבה!
אני בת שבע עשרה ויש לי שאלה שמעסיקה אותי מאוד. ברור, שגאווה – זה דבר לא טוב. מצד שני אומרים שאדם צריך להחזיק מעצמו ולהחשיב את עצמו. אז מה באמת ההבדל בין גאווה לחשיבות עצמית?
אני מבולבלת בעניין זה, והרבה פעמים מרגישה חוסר ביטחון עצמי ואפילו נחיתות. ואולי זה טוב להרגיש כך?
מחכה לתשובתך, ברכי מהמרכז
לברכי שלום
שמחתי למכתבך כי הוא נותן לי הזדמנות לענות על שאלה שרבים מתחבטים בה. גם במפגשים טיפוליים אני פוגשת לא אחת את השאלה שהעלית: "אולי אם נכיר בערך העצמי שלנו נגיע לגאווה?" "אם נתחיל לראות מי אנו באמת אולי תזוח דעתנו עלינו?" איננו אוהבים להיות בקרבת אדם המדיף סביבו ריח של גאווה: "ראו מי אני ומה מעשי". אנו חשים לא בנוח ליד מי שמנפנף לכל רוח במעשיו המופלאים ובתכונותיו הנעלות ובצדקותו. גאווה היא התנשאות מעל האחר, בבחינת ראו מה כוחי, והיא שלילית מכל וכל. הערכה עצמית חיובית, לעומת זאת, מבטאת הרגשה חיובית פנימית – לחיות בשלום עם עצמי, והיא בהחלט רצויה ואין בינה לבין גאווה מאומה.
את גם אומרת שלפעמים את מרגישה חוסר ביטחון ונחיתות ואולי זה טוב להרגיש כך כי להרגיש טוב עם עצמך זו גאווה. אז יותר טוב להרגיש חוסר ביטחון ונחיתות כי זה לפחות "להרגיש בסדר", אך כנראה שאינך מרגישה בסדר. כי לא טוב לאיש להרגיש שפוף וחלש בלי כוחות. הקב"ה אינו רוצה שנרגיש שפופים וחלשים ובלי כוחות.
לא טוב לנו כשאנו שמים דגש על המגרעות ואין יכולת לגלות את היכולות. כשעסוקים בשלילי ונוברים בו מתמקדים בו וכך מגבירים אותו. לכן נאמר "סור מרע ועשה טוב" אל תנבור ברע, אם תנבור בו לא תוכל לעשות טוב, אי לכך התרחק ממנו. אם נראה רק חסרונות ולא יתרונות, איך נוכל להשתמש במה שאיננו רואים? איך נוכל להוציא מהכוח אל הפועל את טוב ליבנו, את עדינותנו, את רגישותנו לזולת, את אומץ ליבנו? איננו יכולים להכין תבשיל טוב אם אין לנו את המצרכים הדרושים להכנתו, אך גן איננו יכולים לעשות מאומה אם יש לנו אותם והם נסתרים מעינינו. כשאיננו רואים את היכולות ואיננו מודעים לקיומם הם כאילו אינם, הם עלומים ואולי ירקיבו ויעלו עובש. כדי לעשות בהם שימוש צריך לראותם, ולראותם כחלק מאתנו.
אלא מה?
כאן עלול משהו להשתבש. "ראו מי אני, מה כוחי, מה עוצמתי" – גאווה! ולא היא כי – "אני תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי..." אמר דוד המלך. ומאידך: "בני אתה... ישראל אשר בך אתפאר", "ותחסרו מעט מאלוקים" (תהלים)... אז מהו האדם באמת" קטן או גדול? תולעת או פאר הבריאה? "חרפת אדם" או "חלק אלוק ממעל"?
האם יש לך רגעים בהם את מרגישה חזקה ? הכול הולך לך ומסתדר על הצד היותר טוב? השמש מאירה לך פנים והאנשים גם כן... ודעתך זחה עליך: כמה את נפלאה! חזקה! כל יכולה! לפתע פתאום, ממש בשניונת קטנה, הכול מתמוטט. אולי חשת לפתע לא טוב גופנית או נפשית, אולי נכנס בליבך פחד נורא לשלומו של אי מי מהקרובים אלייך... אולי שמעת בשורה לא טובה... תזכורת מלמעלה שאת לא כל יכולה, שאת אפס אפסים, ותולעת ולא איש. אין לך משלך מאומה, הכול מאתו יתברך.
לשייך לעצמך את היכולות, להשתכר מהכוח, לנפנף בעוצמה שלך – זו גאווה וזה אסור. אך לראות את המתנות שקיבלנו מהבורא יתברך ולהתברך ביתרונות שקיבלנו ממנו יתברך, זה מה שאנו אמורים לעשות וזה בסדר גמור. הלל הזקן היה עניו ביותר ויחד עם זה אמר: "אם אני כאן – הכול כאן" הוא הכיר בערכו כאדם, וכשמכירים בזאת ניתן להשתמש בכל הכוחות האלו ולקדשם... מתוך הכרה שהם לא שלי אלא הכול מאתו יתברך. אנו בבחינת גרזן ביד החוצב.
שמעתי אותך, ברכי, מתלבטת האם עלי להרגיש רע עם עצמי או להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש קטנה או להרגיש גדולה. והתשובה היא, מותר ורצוי לרגיש טוב עם עצמך, להרגיש את היכולות ואת הכוח ואת העוצמה שלך, אך לזכור שהכול מתנות. מתנות מבורא עולם שניתנו לך לעשות בהם שימוש. ואז את גם קטנה וגם גדולה. מכירה את כוחותיך וזוכרת שאין לך משלך מאומה, ואומרת ליושב במרומים תודה על כל הטוב. תודה שנתת לי חיים, תודה שנתת לי בריאות, כוח, הנאה, חוכמה, שמחה וכישרונות. ואני יודעת שהכול שברירי וברגע קטון אם תעזבני – הכול יהיה לא כלום. אז ההרגשה היא חיובית. אז את חשה טוב עם עצמך ומול בוראך ועם האנשים סביבך. המבט כלפיהם אינו מבט של גאווה מלמעלה למטה, אלא כשווה בין שווים.
לפעמים דווקא כאשר מרגישים בפנים פחות, יש צורך להוכיח לעולם שאני יותר. זה מבט של התנשאות. כאשר ההרגשה הפנימית היא חיובית אנחנו שווים בין שווים. כולנו באותה הסירה והיא מנווטת ממרום. פעם אנחנו למעלה ברצונו יתברך, ולפעמים עם כל היכולות והכשרונות ה"מזל" פחות מאיר פנים, אך גם אז התחושה הפנימית היא חיובית. הערך העצמי שלנו אינו מתמוסס. גם אם נפגע לרגע מאיזשהו פגע יש לנו היכולת לשקם את עצמנו.
לעומת זה מי שמרגיש "אני ואפסי" "ומי ידמה לי ומי ישווה לי" ו"כוחי ועוצם ידי" – נראה שכל התחושות הללו הן חיפוי לתחושה של ריקנות פנימית, ובבוא רגע של הסתר כל כוחו לא יעמוד לו.
ברכי יקרה. אני מקווה שדברי עזרו לך להיות פחות מבולבלת. חבל להיות במקום של נחיתות. חזקי את עצמך והרגישי את מעלותייך.
אסיים בדבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין הכותב בספרו הקדוש "צדקת הצדיק": "כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו כי יש לה' יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבן לילה היה ובן לילה אבד" כלשונו. וזוהי אולי כוונת הפסוק "ותחסרהו מעט מאלוקים".
אני מאוד נהנית מהכתבות שלך, הן פשוט מדברות אלי ומעשירות אותי. תודה רבה!
אני בת שבע עשרה ויש לי שאלה שמעסיקה אותי מאוד. ברור, שגאווה – זה דבר לא טוב. מצד שני אומרים שאדם צריך להחזיק מעצמו ולהחשיב את עצמו. אז מה באמת ההבדל בין גאווה לחשיבות עצמית?
אני מבולבלת בעניין זה, והרבה פעמים מרגישה חוסר ביטחון עצמי ואפילו נחיתות. ואולי זה טוב להרגיש כך?
מחכה לתשובתך, ברכי מהמרכז
לברכי שלום
שמחתי למכתבך כי הוא נותן לי הזדמנות לענות על שאלה שרבים מתחבטים בה. גם במפגשים טיפוליים אני פוגשת לא אחת את השאלה שהעלית: "אולי אם נכיר בערך העצמי שלנו נגיע לגאווה?" "אם נתחיל לראות מי אנו באמת אולי תזוח דעתנו עלינו?" איננו אוהבים להיות בקרבת אדם המדיף סביבו ריח של גאווה: "ראו מי אני ומה מעשי". אנו חשים לא בנוח ליד מי שמנפנף לכל רוח במעשיו המופלאים ובתכונותיו הנעלות ובצדקותו. גאווה היא התנשאות מעל האחר, בבחינת ראו מה כוחי, והיא שלילית מכל וכל. הערכה עצמית חיובית, לעומת זאת, מבטאת הרגשה חיובית פנימית – לחיות בשלום עם עצמי, והיא בהחלט רצויה ואין בינה לבין גאווה מאומה.
את גם אומרת שלפעמים את מרגישה חוסר ביטחון ונחיתות ואולי זה טוב להרגיש כך כי להרגיש טוב עם עצמך זו גאווה. אז יותר טוב להרגיש חוסר ביטחון ונחיתות כי זה לפחות "להרגיש בסדר", אך כנראה שאינך מרגישה בסדר. כי לא טוב לאיש להרגיש שפוף וחלש בלי כוחות. הקב"ה אינו רוצה שנרגיש שפופים וחלשים ובלי כוחות.
לא טוב לנו כשאנו שמים דגש על המגרעות ואין יכולת לגלות את היכולות. כשעסוקים בשלילי ונוברים בו מתמקדים בו וכך מגבירים אותו. לכן נאמר "סור מרע ועשה טוב" אל תנבור ברע, אם תנבור בו לא תוכל לעשות טוב, אי לכך התרחק ממנו. אם נראה רק חסרונות ולא יתרונות, איך נוכל להשתמש במה שאיננו רואים? איך נוכל להוציא מהכוח אל הפועל את טוב ליבנו, את עדינותנו, את רגישותנו לזולת, את אומץ ליבנו? איננו יכולים להכין תבשיל טוב אם אין לנו את המצרכים הדרושים להכנתו, אך גן איננו יכולים לעשות מאומה אם יש לנו אותם והם נסתרים מעינינו. כשאיננו רואים את היכולות ואיננו מודעים לקיומם הם כאילו אינם, הם עלומים ואולי ירקיבו ויעלו עובש. כדי לעשות בהם שימוש צריך לראותם, ולראותם כחלק מאתנו.
אלא מה?
כאן עלול משהו להשתבש. "ראו מי אני, מה כוחי, מה עוצמתי" – גאווה! ולא היא כי – "אני תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי..." אמר דוד המלך. ומאידך: "בני אתה... ישראל אשר בך אתפאר", "ותחסרו מעט מאלוקים" (תהלים)... אז מהו האדם באמת" קטן או גדול? תולעת או פאר הבריאה? "חרפת אדם" או "חלק אלוק ממעל"?
האם יש לך רגעים בהם את מרגישה חזקה ? הכול הולך לך ומסתדר על הצד היותר טוב? השמש מאירה לך פנים והאנשים גם כן... ודעתך זחה עליך: כמה את נפלאה! חזקה! כל יכולה! לפתע פתאום, ממש בשניונת קטנה, הכול מתמוטט. אולי חשת לפתע לא טוב גופנית או נפשית, אולי נכנס בליבך פחד נורא לשלומו של אי מי מהקרובים אלייך... אולי שמעת בשורה לא טובה... תזכורת מלמעלה שאת לא כל יכולה, שאת אפס אפסים, ותולעת ולא איש. אין לך משלך מאומה, הכול מאתו יתברך.
לשייך לעצמך את היכולות, להשתכר מהכוח, לנפנף בעוצמה שלך – זו גאווה וזה אסור. אך לראות את המתנות שקיבלנו מהבורא יתברך ולהתברך ביתרונות שקיבלנו ממנו יתברך, זה מה שאנו אמורים לעשות וזה בסדר גמור. הלל הזקן היה עניו ביותר ויחד עם זה אמר: "אם אני כאן – הכול כאן" הוא הכיר בערכו כאדם, וכשמכירים בזאת ניתן להשתמש בכל הכוחות האלו ולקדשם... מתוך הכרה שהם לא שלי אלא הכול מאתו יתברך. אנו בבחינת גרזן ביד החוצב.
שמעתי אותך, ברכי, מתלבטת האם עלי להרגיש רע עם עצמי או להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש קטנה או להרגיש גדולה. והתשובה היא, מותר ורצוי לרגיש טוב עם עצמך, להרגיש את היכולות ואת הכוח ואת העוצמה שלך, אך לזכור שהכול מתנות. מתנות מבורא עולם שניתנו לך לעשות בהם שימוש. ואז את גם קטנה וגם גדולה. מכירה את כוחותיך וזוכרת שאין לך משלך מאומה, ואומרת ליושב במרומים תודה על כל הטוב. תודה שנתת לי חיים, תודה שנתת לי בריאות, כוח, הנאה, חוכמה, שמחה וכישרונות. ואני יודעת שהכול שברירי וברגע קטון אם תעזבני – הכול יהיה לא כלום. אז ההרגשה היא חיובית. אז את חשה טוב עם עצמך ומול בוראך ועם האנשים סביבך. המבט כלפיהם אינו מבט של גאווה מלמעלה למטה, אלא כשווה בין שווים.
לפעמים דווקא כאשר מרגישים בפנים פחות, יש צורך להוכיח לעולם שאני יותר. זה מבט של התנשאות. כאשר ההרגשה הפנימית היא חיובית אנחנו שווים בין שווים. כולנו באותה הסירה והיא מנווטת ממרום. פעם אנחנו למעלה ברצונו יתברך, ולפעמים עם כל היכולות והכשרונות ה"מזל" פחות מאיר פנים, אך גם אז התחושה הפנימית היא חיובית. הערך העצמי שלנו אינו מתמוסס. גם אם נפגע לרגע מאיזשהו פגע יש לנו היכולת לשקם את עצמנו.
לעומת זה מי שמרגיש "אני ואפסי" "ומי ידמה לי ומי ישווה לי" ו"כוחי ועוצם ידי" – נראה שכל התחושות הללו הן חיפוי לתחושה של ריקנות פנימית, ובבוא רגע של הסתר כל כוחו לא יעמוד לו.
ברכי יקרה. אני מקווה שדברי עזרו לך להיות פחות מבולבלת. חבל להיות במקום של נחיתות. חזקי את עצמך והרגישי את מעלותייך.
אסיים בדבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין הכותב בספרו הקדוש "צדקת הצדיק": "כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו כי יש לה' יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבן לילה היה ובן לילה אבד" כלשונו. וזוהי אולי כוונת הפסוק "ותחסרהו מעט מאלוקים".