הניה, שלום 
אני אשה בשנות הארבעים המוקדמות, אם למשפחה עם ילדים גדולים וקטנים ובעל טוב ופרנסה בלע"ה, כלפי חוץ הכל טוב ויפה. משנות הילדות המוקדמות סבלתי רגשית. היו לי רגעים שפשוט אבדתי והרגשתי משא כבד על הלב, תחושה שהעתיד צופן רק רע. למרות שהקב"ה היטיב איתי כל הזמן, בבריאות, בפרנסה ובילדים – הרבה מתנות טובות קיבלתי, אך את כל הטוב קיבלתי כאילו שמיטיבים לרשע בחיים כדי לשלם לו בעולם הבא. הרגשתי אשמה בלעדית על כל האסונות שקורים בעולם. כלפי חוץ איש לא ידע מאומה, גם את בעלי קשה היה לי לשתף, אבל הקב"ה ריחם עלי, קראתי באופן שוטף את הכתבות שלך והחלטתי לתת אמון בטיפול והגעתי לטיפול אחרי שעברתי מחסום נורא של בושה: לחשוף את עצמי לגמרי לפני אדם אחר, זה לא היה לי פשוט.

הטיפול התמקד בשורש השנאה העצמית שלי, הבנתי את המקור לתחושת האשם והמרמור, גדלתי בבית שלא היה לי טוב בו, אף פעם לא שמעתי מילה טובה, רק טונות של ביקורת. לא קיבלו אותי ולא את אישיותי ומהר מאד למדתי לא לקבל את עצמי, לא לאהוב את עצמי ולא את העולם. היה בי המון כאב, יאוש ומרירות. הטיפול עזר לי להשתחרר מה"שלשלת של הבלתי נאהבים", כפי שכתבת פעם. היום ב"ה הכל טוב ויפה ולא רק כלפי חוץ. השתחררתי מהרגשות שליוו אותי שנים. ואני מבינה שעלי להמשיך בכיוון של לראות את הטוב שבי, לאהוב את עצמי ורק כך אוכל להעביר רגשות של אהבה וחום לילדי – ולהתחיל שלשלת של אוהבים.

עתה כיון שאני יותר מודעת לעצמי, אני מנסה לתת לילדי נתינה אמיתית. ישנו סיכוי, בהחלט. מה שמדאיג אותי ביותר הוא שלאחרונה גיליתי שלא לכל אחד מהם אני נותנת באותה מידת אהבה. אני דואגת ומסורה לכולם, אך פתאום התברר לי ביני לבין עצמי שלאחת מבנותי יש לי יחס קצת שונה, יותר צונן, פחות רצון לשוחח איתה, כשהיא מועדת וחושבת אחרת ממני, או מתנהגת קצת אחרת ממה שאני חושבת אני פחות סלחנית כלפיה, דנה אותה לחובה יותר מאשר את אחותה הגדולה יותר, נוטה לכעוס עליה. השיחה בינינו פחות זורמת, פחות פתיחות, פחות חמימות, כאב לי מאד לגלות זאת. לא פעם שמעתי: "אמא אוהבת את כל ילדיה באותה מידה", והאמנתי. עתה מתברר שאולי זה לא תמיד. אני מנסה לשנות את הרגשותי כלפיה, אני מנסה לפצות במילים או בתמורה חומרית, לקנות לה משהו שאולי לא הייתי קונה, ואינני מרגישה עם זה טוב. אני חוששת שהיא חשה את מה שאני מנסה לא לשדר, וכואב לי. אנא עזרי לי להבין את עצמי, האם זה נורמלי? האם זה ניתן לתיקון?!
תודה מראש
יהודית

יהודית יקרה,
תודה על השיתוף, והרבה הערכה על מה שעשית עם עצמך. אני יודעת שזה לא פשוט להתמודד עם הכאב העמוק שחווית ולצמוח מתוכו, ממש לא, ובכל זאת עשית את זה, למענך ולמען ילדייך והוכחת שזה אפשרי, שתמיד ישנה תקווה לעתיד ורוד יותר, זה מותר האדם, לבחור אחרת! להשתנות.
ועכשיו את רוצה לעשות צעד נוסף. זיהית משהו שקורה לעיתים: התייחסות שונה, פחות אמפטית אל ילד זה או אחר מילדינו. לפעמים נמצאים בסירה זו ומכחישים. אך כשיש את היכולת לזהות וכאשר רוצים ומתאמצים, אפשר. תמיד אפשר אחרת!
אנצל הזדמנות זו כדי להרחיב מעט בנושא אהבה כרגש: אהבת אם, נתינה לאחר, ובסוף דברי אחזור אלייך. אני מקווה שתוכלי לקחת מהדברים משהו בשבילך ולהעזר.
כמה עצוב שילדים משלמים מחיר על חסר שהם חווים, עצוב עוד יותר, שאם לא יקרה איזה "נס", הם ימשיכו לשלם מחיר כל חייהם. חסר של אהבת אם, של חמימות משפחתית אינו מתמלא מאליו. באופן טבעי נטע בנו הבורא רגשות של אהבה כלפי ילדינו, ואם זה לא קורה, קרה משהו שלא באשמתם. אם ילד אינו חווה אהבת אם – מה שמגיע לכל ילד – הוא אינו יכול לגדול לאדם שאוהב את עצמו. ואין זה משנה אם אמא באמת לא אהבה. מה שחשוב שילד גדל בתחושה הזו ורע לו. ילד קטן שמרגיש בלתי אהוב, אינו יכול לשאת זאת והוא כאילו אומר לעצמו (באופן לא מודע, כמובן) "אם אינני נאהב סימן שמשהו לא בסדר איתי ושאני יצור בלתי נסבל, נורא"! כי ילד שמרגיש בלתי נאהב מתחיל להאמין שלהוריו יש את כל הסיבות הטובות לא לאהוב אותו, כנראה שאין מה לאהוב בו. לא פלא שאמא שונאת אותי. אני כנראה נורא ואיום – עם זה קל לו יותר לחיות. לא קל אבל איכשהו יותר אפשרי לחיות כך מאשר לחיות בתחושה שאמא-אבא אינם בסדר, ולכעוס עליהם. מסוכן לכעוס על הורים. בפנטזיה הלא מודעת של הילד, הכעס על ההורים עלול "להרוס" אותם! להרוס את התדמית שלהם, וזה מסוכן יותר בשבילו כי ילד "צריך" הורה בסדר, הורה טוב, מושלם, וכך אומר הילד לעצמו: "אני לא שווה, לא בסדר, לא מוצלח. לא מביא נחת להורי, מהווה מעמסה עליהם". כשילד מתחיל להאמין בזה – זו התחלת הסוף. הסוף של חיים טובים ומלאי תקווה. הוא ירגיש חוטא, אשם, דחוי, חסר ערך, חסר תקווה. עם תחושות כאלה העתיד נראה שחור. כשאשה שמרגישה כך הופכת לאם, הסיכוי שהיא תעביר תחושות שונות מאלה לתינוקה הוא אפסי. הורה שאין בו אהבה לעצמו, לחיים, ולאחר לא יוכל להעניק לילדו. אי לכך יש לטפל ברגשות שנתהוו בינינו לבין הורינו, שהם הבסיס לתפיסה העצמית שלנו.
אחד המאפיינים של האהבה האמהית היא, שהיא משתנה עם הזמן, כל זמן שהתינוק קטן ותלוי רוב האמהות תהיינה מסורות לו בלב ונפש. למרות שכל "תמורתן" היא לכל היותר בת צחוק והבעה של סיפוק. האהבה האמהית ממשיכה ללוות את התינוק הגדל, האם דואגת לגידולו, אך מה שעושה את המשימה קשה - הוא להמשיך להעניק אהבה לילד בתהליך ההפרדות שלו מאמו - תוך שהוא מתחיל לעמוד על עצמאותו ולפתח את ה"אני" שלו. זהו השלב בו אמהות לא מעטות נכשלות. שלב זה משמש אבן בוחן אמיתי ליכולתה של האם לאהוב, כאשר היא יכולה להשלים ולקבל את ילדה לא כתינוק תלוי אלא כיצור נפרד ועצמאי עם אישיות משלו.
נרחיב מעט: האהבה מקפלת בתוכה את הדאגה, האחריות, יחס הכבוד, והידיעה של האחר. אומר אריק פרום, פסיכואנליטיקן שחי במאה הקודמת. אם לא תחשב לאם אוהבת אם היא תהיה חסרת דאגה לתינוקה: אמא שאינה מזינה את פעוטה, אינה רוחצת, אינה קמה אליו בלילות, אינה מדברת אליו, אינה משתעשעת בו – אינה אמא אוהבת.
אם מישהו אוהב פרחים הוא לא ישכח להשקות את הפרחים שבגינתו, ומישהו שאוהב את דירת מגוריו – ישקיע בטפוח הדירה. האהבה היא הדאגה, הפעלתנות לחייו ולגידולו של האהוב.
דאגה גם מורה על אחריות, לא אחריות כזו המוטלת עליו מבחוץ כחובה – אלא מתוך רצון עצמי "אני חש דאגה ורוצה לדאוג לך ילדי". "אני מרגיש אחראי לך, ילדי". "אני רוצה שיהיה לך טוב. חייך אינם רק חייך אלה גם חיי". "אני רוצה לעזור לך להשיג את צרכיך, שכני וחברי" – כאשר מדובר באהבת חברים. לאם הדואגת לתינוקה יש אחריות לספק את צרכיו. ובאשר לילדים שכבר גדלו יש לה אחריות לזהות את צורכיהם הנוכחיים ולספק את צורכיהם הרגשיים. כולל את הצורך בעצמאות. מתוך יחס של כבוד ולא מתוך השתלטות. יחס של כבוד משמעותו דאגה לזולת שיגדל ויתפתח כמות שהוא ולא כמות שאני רוצה. או כמות שנח לי. או כדי שיוכל לשרת אותי. אני אוהב את ילדי כפי שהוא גם אם אין הוא עונה על צפיותי. כדי לנהג כבוד באדם צריך את הידיעה. לדעת את האחר ואת צרכיו. כדברי רש"י: (בראשית י"ח י"ט) "שהמחבב את האדם מקרבו אליו ויודעו ומכירו". אם אני דואג רק לעצמי, לא אוכל להכיר את צרכיו של האחר ולתת להם ביטוי. למשל, אם אני עסוקה בכאבי ובחרדותי איני פנויה לראות את רגשות ילדי, איני פנויה לאהבתם.
עצוב הוא שאמא שלא קיבלה אהבת אם בילדותה מתוך החסר של אמה, לא רק שאינה פנויה לתת, היא נזקקת לקבל. היא מצפה לקבל מילדיה: פניות, התייחסות, תמיכה - כשאלה אינם תפקידים ילדיים. אלה תפקידים הוריים, ומתוך הנסיבות התהפכו התפקידים ונוצרה מערכת בלתי בריאה: ילדים שאמורים היו לקבל "הזנה" נדרשים להזין, לתת מה שאין להם. מה הפלא שהם יגדלו להורים שאינם מסוגלים להזין את ילדיהם.
האם הפנויה והמזינה מסוגלת לראות את בנה ולדעת מה הוא צריך. אבל ישנה רמה עמוקה יותר של ידיעה: והיא כשאני מביטה באחר ורואה אותו, למשל, כועס, איני נפגעת על הרגע, ואני ממשיכה להביט בו. ומתחוור לי, שהרגש המניע את כעסו הוא יותר רגש של בדידות או אשם או חרדה, ואז אני רואה אותו כאדם סובל ולא כאדם בלתי נסבל. ואני מסוגלת לראות את הכעס בלי להפגע. למרות שמטבע הדברים אינני אוהבת כעס, ובמיוחד לא כשהוא מכוון אלי, אבל... לפני עומד ילד... או מבוגר פגוע, חרד... חסר ישע שאינו מסוגל להתמודד עם רגשות אלה, אלא דרך פרצי כעס... ואם אני כאם, כאשה, כאדם בוגר, יציב, מסוגלת לעמוד מול ביטוי הכעס, מבלי להתפרק. רק לאהוב... "שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו" (רש"י בראשית י"ח כ"ט) – יודע את צרכי האחר. והצורך של האחר כרגע הוא לקבלה, להרגעה ולנחומים. אם אני מסוגלת לתת לו אותם ולא להגיב בכעס משלי... נתתי לו את מה שהוא זקוק לו: הזנה. עזרתי לו לגדול! היכולת לאהוב אינה קשורה "לאחר". זו יכולת הקיימת בתוכנו ומתפתחת כאמור דרך הורה אוהב, אמפטי ומסור הרואה אותנו כישות עצמאית, מכבד אותנו ויודע אותנו. לומד להכיר את הצרכים שלנו ומשתדל לספקם. כך שאהבה אינה קשורה ל"נושא", ל"אוביקט", אהבה היא תכונה, היא כושר, אוריינטציה, יחס – בני אדם נוטים לחשוב כי אהבה יסודה ב"נושא", באחר, "אני אוהבת את מי שנחמד אלי", ואיני מסוגלת לאהב את מי שאינו מאיר לי פנים. כל האנשים סביבי אינם ראויים לאהבה. אילו ילדי ושכנותי וחברותי וגיסותי וחמותי היו יותר נחמדים – הכל יכל היה להיות אחרת. אם רק אמצא את האנשים "הנכונים" הכל יבוא על מקומו בשלום. אך מה לעשות והאנשים הנכונים אינם מגיעים לסביבתי, ואהבתי נשארת ללא מושא לאהבה. דומה הדבר למי שרוצה לצייר ובמקום להשקיע בלמוד אומנות הציור, הוא מחכה לתמונת הנוף המתאימה כדי לצייר אותה, כשימצאנה או אז יפליא לצייר. במקום לחכות לתמונת הנוף המתאימה כדאי להתחיל ללמד את אומנות האהבה, כך לדברי אריך פרום. מי שיכולה לומר לבתה: הו, כמה אני אוהבת אותך – היא אדם המסוגל לאהוב את כל בני האדם. את העולם ואת החיים ואת עצמה. כי אהבה היא אוריינטציה המתייחסת לכל. ומי שנחון ביכולת לאהוב מוצא סביבו מושאים רבים לאהבה. אנו כמהים למושלמות בחיים, להורים מושלמים, אוהבים ומסורים, ומתאכזבים מי פחות ומי יותר. בטיפול מעלים את הרגשות, את הכעסים, את המשאלות להורים מושלמים. מתוודעים לציפיה שההורים ישתנו סוף-סוף , שיבינו ויכירו בשגיאותיהם. ומנסים להפסיק לצפות, מנסים לקבל אותם כפי שהם, לא מושלמים. לאט-לאט מופיעים ניצני השלמה. יחסים משתנים, מתחילים להרגיש משהו אחר במקום הכאב והמרירות. אמא טעתה ואת צריכה לתקן? אכן כן. כדי להיות אמא יותר טובה עלייך להיות פחות מרירה. פחות כואבת ומיואשת. פחות שונאת את עצמך. וכך ניתן להעניק יותר לאחרים. ובראש ובראשונה לילדים. "ואהבת לרעך כמוך", בראשית הכל "כמוך". אהבתך לעצמך היא הדגם עליו תבני את אהבת האחר. אם אינך אוהבת את עצמך לא תוכלי לבנות בתוכך מסוגלות להכיל את רגש האהבה לאחר.
אם עברת טיפול – עשית כבר את הדרך הזו. ועכשיו יש לך קושי עם אחת מבנותייך, את אמא שאכפת לה, יש לך את האומץ לגלות שיחסך אליה קצת שונה מאשר לאחותה. את משתדלת ובכל זאת מגלה שאת פחות נחמדה אליה. ואז את מנסה "לתקן" על ידי פיצוי. פיצוי אינו תיקון אמיתי.
לא פרטת על אופיה של בתך, אולי הבת הזו מזכירה לך את עצמך? משהו שאינך אוהבת בתוך עצמך? אולי משהו במראה שלך, אולי תכונה שלך, אולי היא חסרת בטחון כמוך? פסיבית כמוך?
קיימות שתי אפשרויות שיכולות להסביר את יחסך "המיוחד" לבת זו, האחת היא שאת משליכה עליה את מה שאת אינך אוהבת בתוך עצמך, תחושות אלה משתקפות לך בבתך: למשל, את שונאת את חוסר הבטחון שלך והוא משתקף לך בתוכה, ולא חשוב אם היא חסרת בטחון או לא. את "מדביקה" לה תכונה זו ואולי מגדילה אותה דרך העיניים שלך. כאשר אנו מעבירים אל צאצאינו רגשות שלנו ושונאים בהם תכונות הנמצאות בנו... ילדים יגיבו בהתאם. התכונה הבלתי נאהבת מתעצמת. ואז אנו דוחים אותם עוד יותר.
האפשרות האחרת היא שאופיה של בתך מתנגש באופי שלך. אולי יש בה אסרטיביות שמקוממת אותך, אולי היא עומדת על דעתה, יותר מידי, לטעמך. עצמאית מידי ועצמאותה מתנגשת בעצמאות שלך וברצון שלך להיות המחליטה וזו שיודעת יותר ממנה מה שטוב בשבילה, בקיצור, אנו משחזרים את עצמנו בתוך ילדינו.
והדברים סבוכים ואין לזה פתרון של קסם. צריך הרבה השקעה כדי לגמור עם רגשות סבוכים כלפי ילדינו. בראשית הכל יש להבין שהבעיה היא שלנו, ונראה שאת כן מבינה זאת ואת מבקשת את "התיקון" של עצמך ולא את "התיקון" שלה, כפי שהרבה הורים מבקשים. שילדיהם יהיו יותר נחמדים ואז הכל יבוא על מקומו.
עלייך לזהות את מקור הקושי, בין אם הבת מזכירה לך את עצמך ובין אם תכונותיה מתנגשות בשלך, עלייך לומר שוב ושוב לעצמך שביתך אינה את. היא אדם בפני עצמו! יש לה אשיות אחרת עם רצונות אחרים ורגשות משלה, היא זו היא. ומה שקשה לך איתה קשור לרגשות שלך עם עצמך ועל זה כדאי לעבוד, אם את מזהה בעצמך חוסר בטחון טפלי בזה, אם את פסיבית ואינך מרוצה - שני זאת, אם אין די אהבה בעצמך לעצמך – למדי לאהוב את עצמך יותר. אהבת עצמך היא הדגם לאהבת אחרים, והאחרים הראשונים הם ילדייך.
עם כל הקושי לתת פתרונות מעשיים אנסה בכל זאת, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" – תני תשומת לב לפעולות של אהבה, לא פעולות של פיצוי אחרי דחיה, אלא פעולות שמחזקות קשר. גם אם המילים לא נובעות מתוך מעיין מפעפע של חם ואהבה. אמרי מילים טובות, ש"יוצרות" אהבה. אמרי לה שאכפת לך ממנה. שאת רוצה את טובתה. אם נכשלת ואמרת משהו שאינו מיטיב עם הקשר, התנצלי ואמרי שאת מצטערת שלא היית רגישה די.
חפשי משהו שאת מעריכה בה ואמרי לה זאת. עשי אתה פעילויות של ביחד. צאו ביחד להליכה, לטיול קצר. התאמני במתן אהבה, הצורך להיות נאהבים הוא בסיסי לכל ילדי העולם. מגיע לביתך להרגיש שהיא נאהבת, , אם את חוששת שהיא חשה את מה שאת מנסה לא לשדר, השקיעי בשינוי תחושותייך.
אם מאוד רוצים ומתאמצים תחושות משתנות. ואז יגיעו אליה שדרים חדשים. שדרים מאם אוהבת. היום את יותר מלאה, יש לך היכולת לדעת את עצמך ואותה. את מזהה את חולשתך ורואה את צרכי ביתך לאהבה, ללא תנאי. אם משהו "מעצבן" בה, את מסוגלת יותר להבין שזה לא משהו בה. זה משהו שלך... ממקום כזה צומח שינוי. הנאד שלך מלא יותר היום. יש בו יותר רגישות וחמלה. מנאד מלא ימצא לך גם בשבילה.