כל אחת והאביב שלה
אני אמא לשבעה, בעבר פניתי אלייך ובקשתי עזרה בנושא בטחון עצמי ורגשות שליליים כלפי עצמי והאחרים. בשעתו ענית לי ונתת לי כוון. עקב קשיי הרגשיים לא הצלחתי ליישם את הדברים. אחרי כשנה של טפול אני היום יותר שלווה, יותר משוחררת, יותר אופטימית, שלמה עם עצמי. איני חיה בשביל מה יאמרו, ומערכות היחסים שלי השתפרו. איכות חיי השתנתה לחלוטין. גם הרבה יותר פנויה לילדי, מי שמדאיגה אותי זו בתי הבכורה בת ה – 17 שהיא מאד חסרת בטחון, רואה את עצמה ואת העולם באופן שלילי היא מזכירה לי את עצמי בעבר. אני מנסה להתעלם, לתת לה עידוד, לתת חיזוקים אך איני מרגישה שמשהו משתנה. כשאני אומרת לה שנראה לי שלא טוב לה היא מסתגרת בתוך עצמה ונמנעת מלפתח שיחה. "הכל בסדר אמא", כך היא אומרת. ספרתי לה שהייתי בטפול ונעזרתי וכששאלתי אותה מה דעתה לקבל עזרה מקצועית, היא נפגעה והגיבה: אני לא יודעת מה את רוצה ממני. מה אני יכולה לעשות היום בשבילה?
שרה
שרה יקרה, שמחתי לשמוע שהצלחת לעשות שינוי כל כך משמעותי. את נמצאת היום במקום אופטימי, שלמה עם עצמך – איכות חיים אחרת, מה שמאפשר לך יותר פניות לילדייך ואת רוצה לעזור לבת שלך.
את למדת על בשרך שניתן להשתחרר מבית הכלא הפנימי, גם אם נולדת עם מבט לא אוהב את החיים, וגם את גדלת בסביבה שלא ראתה את הייחודיות שלך ולא יכלה להעניק ולטפח את אישיותך, עדיין הבחירה הייתה בידך אם לְבַכּות את הגנים ואת הסביבה, ולראותם כאשמים בכל מה שאינו מאיר בחייך. או לקחת אחריות ולעשות את התיקון למה ש"נגזל" ממך.
ועכשיו את שואלת לגבי הבת שלך. את מנסה בכלים העומדים לרשותך ולא קורה כלום.
אנצל את ההזדמנות להרחיב מעט על נושא הדימוי העצמי הנמוך, כיצד הוא מתהווה ואיך ניתן לחזקו.
דמוי עצמי נמוך הוא ראיה עצמית באופן שלילי, תחושה שאני "לא שווה". "לא בסדר" במילים אחרות תחושת ערך ירודה הקשורה לתחושת פחיתות, פחות חכמה ,פחות מוצלחת ,פחות מסוגלת, בניית הדמוי העצמי מתחילה בילדות ונמשכת לאורך החיים. התייחסות אוהבת ומכילה של ההורים מחזקת אותו. חסכים, טראומות וטעויות- תורמים לבנית דמוי עצמי נמוך.הצלחות והישגים החל מהילדות ולאורך החיים מחזקים את תחושת הערך כישלונות ופגיעות – פוגעים בו.כל הסיכויים שהורים בעלי הערכה עצמית חיובית יפתחו בילדיהם הערכה עצמית חיובית.מי שחש טוב עם עצמו חש טוב עם ילדיו. ולהיפך, הורה נחות יעביר לילדו את אותה תחושה. הורה כזה עלול להשתמש בילד כדי להתגבר על הדימוי העצמי הנמוך שלו. הוא יצפה ממנו להצטיין בכל מכל כל... "כי הוא מסוגל" אבל מה שמניע באמת את ההורה זה הדימוי העצמי הנמוך שלו בתקוה שהבן/ בת יצליחו להעלותו. הורה כזה שוכח שהלחץ המופעל על ילדו רק יפריע להתקדמותו .הילד ירגיש שהוא מאכזב את הוריו, וככזה תגבר בו תחושת הכישלון והנחיתות. הורים אחרים מבקרים ותובעים ומתלוננים על כל דבר וגם כאן התוצאה היא דומה. לרב ההורים ישנה בעיה עם הדמוי העצמי שלהם במידה זו או אחרת. אין להאשימם על כך שהם גרמו לילדיהם להרגיש לא כל כך שווים. הם עשו זאת ללא כונה. הם עשו את המיטב שהם יכלו לעשות. גם הם "קורבנות" של הורים שלא אהבו את עצמם דיים. ומי שאינו אוהב את עצמו אינו יודע לגדל ילדים שאוהבים את עצמם. ילדיהם למדו שהם אינם ברי אהבה ללא תנאי. הם למדו שכדי לזכות באהבה הם אמורים לתת תמורה. להתנהג יפה. להיות צייתנים. לא לבייש את ההורים להתחבר לחברים הנכונים – כך הם יהיו אהובים. הוריהם גם העבירו להם את רגשות חוסר הביטחון שלהם. הם הורישו להם את הדאגות. את האשמה. את התחושה שהעתיד אינו ורוד.ילדים אלה למדו להרגיש נחותים. פחות מאחרים. גם בתוך אותה משפחה היו ילדים שזכו ליותר קבלה – אם היו צייתנים יותר. חרוצים יותר והביאו ציונים טובים לעומת האח שלא עמד בציפיות. זה האחרון למד שמשהו אינו בסדר אתו. גם אם השתדל והשקיע מאמץ הוא לא היה "מספיק טוב". ההשוואות לאחרים גרמו להם להרגיש טיפשים או מכוערים, שמנים מדי, רזים מדי, כך נדבקו אליהם "התוויות". כאשר נדבקה התווית מתחילים להאמין בה ולהצדיק אותה בהמשך. הורים ומורים הדגישו את ערך הצייתנות, ללכת בתלם, לבטל את רצונך מפני רצון אחרים. לעשות כל מה שניתן כדי שיחשבו עליכם דברים טובים. הם למדו שהאחרים טובים יותר. כאשר לא צייתו – הרגישו אשמים וחסרי ערך. חוויות הילדות והאופן בו התייחסו אלינו כילדים ממלאים תפקיד משמעותי בעיצוב הדמוי העצמי, אך גם לאישיות הבסיסית ולמזג ישנו חלק בעיצוב הדמוי העצמי. ישנם מבוגרים שגדלו בבית אוהב ובכל זאת הם חסרי בטחון ולהיפך. ישנם ילדים שחוו קשיים ואף על פי כן גדלו למבוגרים בעלי דמוי עצמי חיובי. כך שנראה ש"מה שאנו כמבוגרים" קשור לפעולת גומלין בין המזג המולד, הביולוגיה, לבין השפעת הגורמים הסביבתיים.בהמשך החיים מתוספות גם מערכות סביבתיות נוספות: גן ילדים, בית ספר, מורים חברים – ביניהם ובין היחיד מתפתחת פעולת גומלין, תכונות הילד משפיעות על האופן בו אחרים מגיבים כלפיו ,מובן שנעדיף לבלות עם ילד נח מאשר עם ילד שאינו מרוצה. שכל מה שאומרים או עושים נתפס בעיניו כבקורת וכפגיעה. ילד כזה בעל מזג קשה לא יהיה מרוצה בבית ובבית הספר,הוא יעורר את רוגזם של הוריו ומוריו. המסרים השליליים שהוא יקבל יחזקו את תפיסתו השלילית על העולם ועל עצמו. הדימוי העצמי שלו יהיה בהתאם. "התפתחות הערכה עצמית כרוכה בפעולת גומלין מתמשכת דינמית ומורכבת מאד, בין הפרט לסביבתו" אומר הפסיכולוג רוברט ברוקס, "אי לכך חובה עלינו לנסות לזהות את התכונות הייחודיות של כל ילד ולהגיב עליהן. במילים אחרות, חובה עלינו לקבל ולכבד את האינדיבידואליות של כל ילד לראותו כפי שהוא בלי לערב בזה את רגשותינו כהורים – את חוסר שביעות רצוננו ואת הרצון לשנותו ".
ככל שהדמוי העצמי נמוך אנו זקוקים ליותר קרבה אך גם הורסים אותה במו ידינו, במצב של דמוי עצמי שלילי איננו מאמינים שמגיע לנו טוב, כי אנו שליליים ולמרבה הפלא נצליח לשאוב מן האחרים דעה דומה עלינו ונצליח לגרור אותם להתייחסות שלילית כלפינו.
הדרך לשינוי
כאשר הדמוי העצמי נמוך האדם חש רע עם עצמו הוא מפתח "הגנה". לעיתים זה שריון של תוקפנות מעין "זה לא אני, זה אתה שלא בסדר" אחרים מפתחים תגובות של פסיביות הסתגרות והימנעות – "הלימודים לא מעניינים", "החברים בלי רמה", עבודות הבית משעממות" – כך אני פוטר את עצמי מלהתמודד ומלהיכשל."כי ברור לי ש"כל מה שאעשה – לא אצליח בו". אחרים נוקטים בדרך של התרברבות "אני אדם יוצא מן הכלל... ואני מרגיש צורך לידע את הכול על כך שוב ושוב".אחרים מפתחים נטיות מוגזמות של להשביע רצון ולרצות כי "אולי כך יאהבו אותי וארגיש יותר טוב עם עצמי. הפסיכולוגית רחל דעועל אומרת בספרה "כל עוד אדם ימשיך לחשוב שהוא ראוי, בעוד בתוכו יקננו רגשות נחיתות עמוקים שאינם בדעתו או שהוא מטשטש אותם, הסיכוי לטשטש את תחושת הערך יהיה קרוב לאפס. זוהי למעשה אשליה עצמית". גם האשמת האחרים במה שקורה לי אינה מאפשרת שינוי והתקדמות. "אני כזה אבל יש לי סיבות טובות להיות כזה, זה בגלל ההורים/ הבעל/ האישה/ המורות/ החברות/ הגורל/ הגנים. – כך מתרחקים מהאמת הכואבת ומרגש הנחיתות. לא נוגעים ברגשות הכואבים וכך גם לא ניתן להיפרד מהם. כאשר ישנה הכחשה מוחלטת הדרך עוד יותר קשה. לא ניתן להילחם באויב שאינו קיים. לא ניתן לגבור עליו. האויב כאילו יורד למחתרת ומשם עושה צרות! מתפתחים סימפטומים פיזיים ופסיכולוגיים לוקחים גלולה למניעת דיכאון. אקמול למיגרנה... אבל אלה אינם פותרים את הכאב האמיתי את הרגשות המלווים את תחושת הדימוי העצמי הנמוך.
לעומת זאת כאשר מרשים לעצמנו לחוש את תחושת הנחיתות הייאוש, חוסר האונים (הקשורים לדמוי ערך עצמי נמוך. ) מדברים עליהם לומדים לחיות אתם בשלום, הם מאבדים מכוחם, מרגישים טוב יותר, מסוגלים להתמודד טוב יותר עם כל מיני מצבים בחיים, מעיזים יותר לקחת על עצמנו תפקידים שלא העזנו. אלה מחזקים את הביטחון העצמי ואת תחושת היכולת.
לא די שאחרים יאמרו לנו כמה אנו טובים, לא די שנהיה תלויים באישורם של אחרים שאנו בסדר, כל עוד איננו חשים כך עם עצמנו לא נטמיע את דברי האחרים.
התהליך הזה אינו פשוט. הוא דורש שינוי פנימי, שינוי מחשיבה שלילית לחשיבה יותר חיובית, ביחס לעצמי וביחס לזולתי, וזה לא קורה ברגע.
* * *
את שואלת מה את יכולה היום לעשות בשביל בתך? לתת לה הרגשה שהיא אהובה בלי קשר למה שהיא עושה, ואיך היא מצליחה או לא מצליחה בכל תחום בחייה. להמנע מלהשוותה לילדים אחרים בבית שהם יותר כשרוניים או מצליחים. לקבל אותה עם חוסר הבטחון וחוסר המושלמות שלה. ללא בקורת ובלי להעביר לה הרגשות שאינך שבעת רצון ממנה, כדאי להוות בשבילה דוגמא לחיקוי, כמו מידי פעם להזכיר את חולשותייך, בלי לעשות מזה עסק, כמו הוי, שכחתי היום לקנות גבינת קוטג' נו, טוב נסתדר בלעדיה, או חבל שהיתה לי פליטת פה לא נחמדה כלפי דודה אסתר, אבל בסדר אתקשר מחר ואתנצל. כך את מראה לה שמצב הרוח שלך אינו נוחת בגלל הטעויות שלך, כולנו טועים מידי פעם והתגובה לטעויות שלנו ושל אחרים היא המפתח להתקדמות, המשיכי במתן חיזוקים. אך לא באופן מוגזם, היא עלולה להרגיש בכך ולהרגיש מבוכה. מצאי את התחומים בהם היא טובה וצייני אותם. נקודות החוזק האלה הם כ"איים של יכולות" ומתן ההכרה לנקודות החוזק תגביר את אמונה בעצמה, התנסות בהצלחות קטנות במקומות בהם היא טובה, תחזק את תחומי הכח שלהם ותפתח את הפתח לבטחון עצמי גם בתחומים אחרים.
דימוי עצמי הוא סיבה להצלחה אך גם תוצאה של הצלחה בבית, בעבודה, בבית הספר ובחיים, מי שמרגיש טוב עם עצמו מצליח וההצלחה מחזקת בו את תחושתו הטובה ולהיפך. ילד בעל דימוי עצמי נמוך מצפה לכשלון והוא אכן פחות מצליח. כשלון זה מחזק את תחושת הנחיתות שלו. "כשלון מוליד כשלון" אומר הפסיכולוג לאבוי ו"הצלחה מולידה הצלחה" אם נקודת החוזק היחידה שלה היא אפיה, העלי בבית את הצורך במאפים, אתם ממש זקוקים לדברי אפיה בכמויות (עזבו את הדיאטה) "את אופה כל כך טוב, יקרה שלי, אף אחד לא יודע לעשות זאת כמוך". ילד או מבוגר שמרגיש תורם – מרגיש שווה, הוא נחוץ, מוערך, אחרים תלויים בו ולא רק הוא תלוי באחרים.
לאבוי מספר על תלמיד בשם כריס, אותו הוא לימד בפנימיה בה עבד לאבוי בתחילת הקריירה שלו, הילד הזה התנהג בבריונות כלפי חברים לכיתה והפריע מאד. כל נסיונותיו של לאבוי להרגיעו ולהפחית את בעיות ההתנהגות שלו לא הצליחו.
באותה תקופה התלמידים התנדבו בבית חולים בו שהו אנשים עם נכויות נפשיות קשות. מידי יום חמישי נסעו התלמידים לבית החולים ובלו עם החולים אחד על אחד, ועשו עמם עבודות יד פשוטות. החולים ישבו מידי יום חמישי ליד החלונות וציפו ל"חבריהם" הצעירים. גם כריס החל לעבד עם הוברט, אחד המאושפזים המבוגרים. הוברט היה נראה נורא. הוא היה שמן ביותר, ידיו היו ענקיות, דלקות פרקים חמורה הגבילה את תנועות ידיו. שפתו הייתה מוגבלת וצחוקו היה אדיר ויוצא דופן. כריס קבל את התפקיד. בתחילה הוא היה נראה מבוהל לחלוטין ליד הר האדם הזה. כריס היה אמור להדגים בפני הוברט כמה תפרים בכרית ואח"כ לתת לו להמשיך. כל תפר דרש מהוברט עשר דקות תמימות בגלל מגבלותיו הפיזיות. בתחילה שמר כריס מרחק וישב מרחוק, נראה שמשהו בהוברט דוחה אותו. לאחר כ 10 דקות שמע אותם המורה מתגלגלים מצחוק – יחד. בסוף הפגישה הם חייכו זה לזה, הוברט שאל את חברו הצעיר אם יגיע בשבוע הבא, אך זה לא ענה. ביום חמישי הבא הופיע כריס למשימה וכך גם בשבועות הבאים. הוא והמבוגר המאושפז בילו ביחד חייכו וצחקו. כריס גילה כשרונות אמפטיים – הוא היה סבלני, רגוע, תומך, מחזק, עדין. למרבית הפלא כישורים אלה הופיעו גם בכיתה. המנהל שאל את לאבוי: מה קורה עם כריס? הוא כל כך נהדר, באיזה תרופה הוא משתמש? המורה חשב בלבו: תרופה ושמה הוברט, אחת לשבוע. ביום חמישי האחרון לפני חופשת הקיץ התלמידים סיימו את הפרויקט עם המאושפזים, רק כריס והוברט לא סיימו. יתר הילדים הזכירו להם שהגיע הזמן לסיים, כריס שהיה רגיל להגיב בגסות, המשיך לעבוד בסבלנות עם הוברט. כשניסיתי לזרזו אמר: נשארו עוד ארבעה תפרים, רק ארבעה המורה, תן להוברט לסיים. הוברט השלים באיטיות ובשיטתיות את משימתו. התפר האחרון היה של כריס, הוא הושיט את הכרית בעדינות לאיש המבוגר ואמר לו: זו הכרית שלך. התפר האחרון שלך. פניו של הוברט זרחו כשהוא טרח על התפר האחרון.
וכך בפי לאבוי, (המורה): לעתים נדירות בלבד הזדמן לי לראות מחווה רגישה ונדיבה וחסרת אנוכיות כזאת מצד בן אנוש אחד למשנהו.
בסיום אותו ערב נגשתי לכרוס ואמרתי לו שלא אשכח לעולם את מה שראיתי באותו יום. ושאלתי אותו מדוע הגיב כל כך בחיוב למפגשי יום חמישי, והוא ענה: "הוברט נזקק לי, מר לאבוי. אף אחד לא נזקק לי כך עד כה" הצורך להיות נחוץ סיפק לו מה ששום דבר אחר בחייו לא סיפק, כריס הרגיש משמעותי וזה הפך אותו לנער אחר.
האדמו"ר מסלונים זצוק"ל (נתיבות החינוך פ"ד) מתייחס לערך שאדם מייחס לעצמו כגורם המחסן מפני חטא. במסכת ר"ה נאמר "מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה" החמה מסמלת את הרב המשפיע והלבנה מסמלת את התלמיד המושפע, המשפיע אסור לו לראות את הפגם בתלמידו. שכן אז התלמיד לא יוכל לקבל את השפעתו. אם הוא ירגיש שאין לו ערך בפני רבו / חברו / בן משפחתו קלושים סיכוייו לקבל השפעה.
כאן אנו נוגעים בחשיבות של תחושת הערך העצמי. ובנוסף בחשיבות של ראיית האחר כבעל ערך, שראיה חיובית מוציאה ממנו את חלקיו הטובים, כפי שראיית השלילי שבו מדגישה את השלילי ומוציאה ממנו שלילי.
בענין ההכרה בערך העצמי אומר הרב ירוחם הלוי זצוק"ל: אוי לו לאדם שאינו מכיר את לקויי נפשו - מה שעליו לתקן, אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר מעלותיו, כי הן אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר.
* * *
מה את יכולה לעשות היום בשביל הבת שלך?! אני מקוה שקבלת כמה רעיונות לישום. אך בראש ובראשונה להמשיך בשינוי בו התחלת לגבי עצמך. ככל שתהיי יותר אופטימית, יותר שלוה, עם מערכות יחסים יותר טובות - אלה יקרינו על בתך. אם ברצוננו לגדל ילדים בריאים נצטרך לתת את הדעת להבריא קודם כל את עצמנו.
את בתהליך הבראה טוב, נסי לראות את מעלותיה של בתך ופחות להיות עסוקה במה שאין לה.
"התפתחות הערכה עצמית כרוכה בפעולת גומלין מתמשכת דינמית ומורכבת מאד, בין הפרט לסביבתו" אומר הפסיכולוג בריקס, "אי לכך חובה עלינו לנסות לזהות את התכונות היחודיות של כל ילד ולהגיב עליהן, במילים אחרות, חובה עלינו לקבל ולכבד את האינדבידואליות של כל ילד, לראותו כפי שהוא בלי לערב בזה את רגשותינו כהורים, את חוסר שביעות רצוננו והרצון לשנותו" היום כשאת יותר אופטימית, יקל עליך ליישם גישה זו. מי שחסר בטחון נוטה להתמקד בתכונות השליליות של האחר יותר מאשר בחיוביות, הוא פגוע ועסוק עם רגשותיו השליליים ויתקשה להיות פנוי לרגשותיו של ילדו.
לה - המסלול שלה, ולך - המסלול שלך. לה תוכנית החיים שנכתבה לה מלמעלה. מעבר להשתדלות שאת יכולה לעשות כאם היא תמצא את הדרך שלה בחיים, על מעלותיה וחסרונותיה, וכשתחליט לקחת את עצמה בידיים, זה יקרה, לא רגע קודם.
מכתבך הגיע אלי באחד מימי האביב וחימם את לבי. כמה נפלא לראות עוד מישהי שלקחה את עצמה בידים ובסיעתא דשמיא זכתה להתחדשות פנימית.
כל פעם אני מתפעלת מחדש איך ההתחדשות בטבע מעוררת רגשות מענגים של תקוה, אופטימיות, התלהבות ושמחה. כל פעם אני מתפעמת מחדש מתחושת החמימות בחוץ המקרינה פנימה ומעוררת אור וחם ולבלוב. פתאם יש המון כח. הכל זורם. קליל. קשיים מתגמדים. אין כל מעצור. נדמה כי ניתן להזיז הרים.
כאן אני פוגשת אותך. ופתאום ישנו מעצור, עננה מעיבה על מרחבי האופק. האופטימיות נסדקת "הבת שלי מדאיגה אותי" שרה יקרה, אל תתני לרגשות הדאגה, שאריות מן העבר, להכנס אל תוך חייך. קחי לעצמך את החרות להשתחרר מדאגה. אין כל סיבה להעכיר את רוחך בחששות מיותרים. בתך אינה בסכנה. יש לה המסלול שלה. אמרי די לדאגה. פני מקום לתקוה. כל אחת והאביב שלה. הבת שלך תפגש את האביב ברצות הקל ברגע הנכון בשבילה.
שרה
שרה יקרה, שמחתי לשמוע שהצלחת לעשות שינוי כל כך משמעותי. את נמצאת היום במקום אופטימי, שלמה עם עצמך – איכות חיים אחרת, מה שמאפשר לך יותר פניות לילדייך ואת רוצה לעזור לבת שלך.
את למדת על בשרך שניתן להשתחרר מבית הכלא הפנימי, גם אם נולדת עם מבט לא אוהב את החיים, וגם את גדלת בסביבה שלא ראתה את הייחודיות שלך ולא יכלה להעניק ולטפח את אישיותך, עדיין הבחירה הייתה בידך אם לְבַכּות את הגנים ואת הסביבה, ולראותם כאשמים בכל מה שאינו מאיר בחייך. או לקחת אחריות ולעשות את התיקון למה ש"נגזל" ממך.
ועכשיו את שואלת לגבי הבת שלך. את מנסה בכלים העומדים לרשותך ולא קורה כלום.
אנצל את ההזדמנות להרחיב מעט על נושא הדימוי העצמי הנמוך, כיצד הוא מתהווה ואיך ניתן לחזקו.
דמוי עצמי נמוך הוא ראיה עצמית באופן שלילי, תחושה שאני "לא שווה". "לא בסדר" במילים אחרות תחושת ערך ירודה הקשורה לתחושת פחיתות, פחות חכמה ,פחות מוצלחת ,פחות מסוגלת, בניית הדמוי העצמי מתחילה בילדות ונמשכת לאורך החיים. התייחסות אוהבת ומכילה של ההורים מחזקת אותו. חסכים, טראומות וטעויות- תורמים לבנית דמוי עצמי נמוך.הצלחות והישגים החל מהילדות ולאורך החיים מחזקים את תחושת הערך כישלונות ופגיעות – פוגעים בו.כל הסיכויים שהורים בעלי הערכה עצמית חיובית יפתחו בילדיהם הערכה עצמית חיובית.מי שחש טוב עם עצמו חש טוב עם ילדיו. ולהיפך, הורה נחות יעביר לילדו את אותה תחושה. הורה כזה עלול להשתמש בילד כדי להתגבר על הדימוי העצמי הנמוך שלו. הוא יצפה ממנו להצטיין בכל מכל כל... "כי הוא מסוגל" אבל מה שמניע באמת את ההורה זה הדימוי העצמי הנמוך שלו בתקוה שהבן/ בת יצליחו להעלותו. הורה כזה שוכח שהלחץ המופעל על ילדו רק יפריע להתקדמותו .הילד ירגיש שהוא מאכזב את הוריו, וככזה תגבר בו תחושת הכישלון והנחיתות. הורים אחרים מבקרים ותובעים ומתלוננים על כל דבר וגם כאן התוצאה היא דומה. לרב ההורים ישנה בעיה עם הדמוי העצמי שלהם במידה זו או אחרת. אין להאשימם על כך שהם גרמו לילדיהם להרגיש לא כל כך שווים. הם עשו זאת ללא כונה. הם עשו את המיטב שהם יכלו לעשות. גם הם "קורבנות" של הורים שלא אהבו את עצמם דיים. ומי שאינו אוהב את עצמו אינו יודע לגדל ילדים שאוהבים את עצמם. ילדיהם למדו שהם אינם ברי אהבה ללא תנאי. הם למדו שכדי לזכות באהבה הם אמורים לתת תמורה. להתנהג יפה. להיות צייתנים. לא לבייש את ההורים להתחבר לחברים הנכונים – כך הם יהיו אהובים. הוריהם גם העבירו להם את רגשות חוסר הביטחון שלהם. הם הורישו להם את הדאגות. את האשמה. את התחושה שהעתיד אינו ורוד.ילדים אלה למדו להרגיש נחותים. פחות מאחרים. גם בתוך אותה משפחה היו ילדים שזכו ליותר קבלה – אם היו צייתנים יותר. חרוצים יותר והביאו ציונים טובים לעומת האח שלא עמד בציפיות. זה האחרון למד שמשהו אינו בסדר אתו. גם אם השתדל והשקיע מאמץ הוא לא היה "מספיק טוב". ההשוואות לאחרים גרמו להם להרגיש טיפשים או מכוערים, שמנים מדי, רזים מדי, כך נדבקו אליהם "התוויות". כאשר נדבקה התווית מתחילים להאמין בה ולהצדיק אותה בהמשך. הורים ומורים הדגישו את ערך הצייתנות, ללכת בתלם, לבטל את רצונך מפני רצון אחרים. לעשות כל מה שניתן כדי שיחשבו עליכם דברים טובים. הם למדו שהאחרים טובים יותר. כאשר לא צייתו – הרגישו אשמים וחסרי ערך. חוויות הילדות והאופן בו התייחסו אלינו כילדים ממלאים תפקיד משמעותי בעיצוב הדמוי העצמי, אך גם לאישיות הבסיסית ולמזג ישנו חלק בעיצוב הדמוי העצמי. ישנם מבוגרים שגדלו בבית אוהב ובכל זאת הם חסרי בטחון ולהיפך. ישנם ילדים שחוו קשיים ואף על פי כן גדלו למבוגרים בעלי דמוי עצמי חיובי. כך שנראה ש"מה שאנו כמבוגרים" קשור לפעולת גומלין בין המזג המולד, הביולוגיה, לבין השפעת הגורמים הסביבתיים.בהמשך החיים מתוספות גם מערכות סביבתיות נוספות: גן ילדים, בית ספר, מורים חברים – ביניהם ובין היחיד מתפתחת פעולת גומלין, תכונות הילד משפיעות על האופן בו אחרים מגיבים כלפיו ,מובן שנעדיף לבלות עם ילד נח מאשר עם ילד שאינו מרוצה. שכל מה שאומרים או עושים נתפס בעיניו כבקורת וכפגיעה. ילד כזה בעל מזג קשה לא יהיה מרוצה בבית ובבית הספר,הוא יעורר את רוגזם של הוריו ומוריו. המסרים השליליים שהוא יקבל יחזקו את תפיסתו השלילית על העולם ועל עצמו. הדימוי העצמי שלו יהיה בהתאם. "התפתחות הערכה עצמית כרוכה בפעולת גומלין מתמשכת דינמית ומורכבת מאד, בין הפרט לסביבתו" אומר הפסיכולוג רוברט ברוקס, "אי לכך חובה עלינו לנסות לזהות את התכונות הייחודיות של כל ילד ולהגיב עליהן. במילים אחרות, חובה עלינו לקבל ולכבד את האינדיבידואליות של כל ילד לראותו כפי שהוא בלי לערב בזה את רגשותינו כהורים – את חוסר שביעות רצוננו ואת הרצון לשנותו ".
ככל שהדמוי העצמי נמוך אנו זקוקים ליותר קרבה אך גם הורסים אותה במו ידינו, במצב של דמוי עצמי שלילי איננו מאמינים שמגיע לנו טוב, כי אנו שליליים ולמרבה הפלא נצליח לשאוב מן האחרים דעה דומה עלינו ונצליח לגרור אותם להתייחסות שלילית כלפינו.
הדרך לשינוי
כאשר הדמוי העצמי נמוך האדם חש רע עם עצמו הוא מפתח "הגנה". לעיתים זה שריון של תוקפנות מעין "זה לא אני, זה אתה שלא בסדר" אחרים מפתחים תגובות של פסיביות הסתגרות והימנעות – "הלימודים לא מעניינים", "החברים בלי רמה", עבודות הבית משעממות" – כך אני פוטר את עצמי מלהתמודד ומלהיכשל."כי ברור לי ש"כל מה שאעשה – לא אצליח בו". אחרים נוקטים בדרך של התרברבות "אני אדם יוצא מן הכלל... ואני מרגיש צורך לידע את הכול על כך שוב ושוב".אחרים מפתחים נטיות מוגזמות של להשביע רצון ולרצות כי "אולי כך יאהבו אותי וארגיש יותר טוב עם עצמי. הפסיכולוגית רחל דעועל אומרת בספרה "כל עוד אדם ימשיך לחשוב שהוא ראוי, בעוד בתוכו יקננו רגשות נחיתות עמוקים שאינם בדעתו או שהוא מטשטש אותם, הסיכוי לטשטש את תחושת הערך יהיה קרוב לאפס. זוהי למעשה אשליה עצמית". גם האשמת האחרים במה שקורה לי אינה מאפשרת שינוי והתקדמות. "אני כזה אבל יש לי סיבות טובות להיות כזה, זה בגלל ההורים/ הבעל/ האישה/ המורות/ החברות/ הגורל/ הגנים. – כך מתרחקים מהאמת הכואבת ומרגש הנחיתות. לא נוגעים ברגשות הכואבים וכך גם לא ניתן להיפרד מהם. כאשר ישנה הכחשה מוחלטת הדרך עוד יותר קשה. לא ניתן להילחם באויב שאינו קיים. לא ניתן לגבור עליו. האויב כאילו יורד למחתרת ומשם עושה צרות! מתפתחים סימפטומים פיזיים ופסיכולוגיים לוקחים גלולה למניעת דיכאון. אקמול למיגרנה... אבל אלה אינם פותרים את הכאב האמיתי את הרגשות המלווים את תחושת הדימוי העצמי הנמוך.
לעומת זאת כאשר מרשים לעצמנו לחוש את תחושת הנחיתות הייאוש, חוסר האונים (הקשורים לדמוי ערך עצמי נמוך. ) מדברים עליהם לומדים לחיות אתם בשלום, הם מאבדים מכוחם, מרגישים טוב יותר, מסוגלים להתמודד טוב יותר עם כל מיני מצבים בחיים, מעיזים יותר לקחת על עצמנו תפקידים שלא העזנו. אלה מחזקים את הביטחון העצמי ואת תחושת היכולת.
לא די שאחרים יאמרו לנו כמה אנו טובים, לא די שנהיה תלויים באישורם של אחרים שאנו בסדר, כל עוד איננו חשים כך עם עצמנו לא נטמיע את דברי האחרים.
התהליך הזה אינו פשוט. הוא דורש שינוי פנימי, שינוי מחשיבה שלילית לחשיבה יותר חיובית, ביחס לעצמי וביחס לזולתי, וזה לא קורה ברגע.
* * *
את שואלת מה את יכולה היום לעשות בשביל בתך? לתת לה הרגשה שהיא אהובה בלי קשר למה שהיא עושה, ואיך היא מצליחה או לא מצליחה בכל תחום בחייה. להמנע מלהשוותה לילדים אחרים בבית שהם יותר כשרוניים או מצליחים. לקבל אותה עם חוסר הבטחון וחוסר המושלמות שלה. ללא בקורת ובלי להעביר לה הרגשות שאינך שבעת רצון ממנה, כדאי להוות בשבילה דוגמא לחיקוי, כמו מידי פעם להזכיר את חולשותייך, בלי לעשות מזה עסק, כמו הוי, שכחתי היום לקנות גבינת קוטג' נו, טוב נסתדר בלעדיה, או חבל שהיתה לי פליטת פה לא נחמדה כלפי דודה אסתר, אבל בסדר אתקשר מחר ואתנצל. כך את מראה לה שמצב הרוח שלך אינו נוחת בגלל הטעויות שלך, כולנו טועים מידי פעם והתגובה לטעויות שלנו ושל אחרים היא המפתח להתקדמות, המשיכי במתן חיזוקים. אך לא באופן מוגזם, היא עלולה להרגיש בכך ולהרגיש מבוכה. מצאי את התחומים בהם היא טובה וצייני אותם. נקודות החוזק האלה הם כ"איים של יכולות" ומתן ההכרה לנקודות החוזק תגביר את אמונה בעצמה, התנסות בהצלחות קטנות במקומות בהם היא טובה, תחזק את תחומי הכח שלהם ותפתח את הפתח לבטחון עצמי גם בתחומים אחרים.
דימוי עצמי הוא סיבה להצלחה אך גם תוצאה של הצלחה בבית, בעבודה, בבית הספר ובחיים, מי שמרגיש טוב עם עצמו מצליח וההצלחה מחזקת בו את תחושתו הטובה ולהיפך. ילד בעל דימוי עצמי נמוך מצפה לכשלון והוא אכן פחות מצליח. כשלון זה מחזק את תחושת הנחיתות שלו. "כשלון מוליד כשלון" אומר הפסיכולוג לאבוי ו"הצלחה מולידה הצלחה" אם נקודת החוזק היחידה שלה היא אפיה, העלי בבית את הצורך במאפים, אתם ממש זקוקים לדברי אפיה בכמויות (עזבו את הדיאטה) "את אופה כל כך טוב, יקרה שלי, אף אחד לא יודע לעשות זאת כמוך". ילד או מבוגר שמרגיש תורם – מרגיש שווה, הוא נחוץ, מוערך, אחרים תלויים בו ולא רק הוא תלוי באחרים.
לאבוי מספר על תלמיד בשם כריס, אותו הוא לימד בפנימיה בה עבד לאבוי בתחילת הקריירה שלו, הילד הזה התנהג בבריונות כלפי חברים לכיתה והפריע מאד. כל נסיונותיו של לאבוי להרגיעו ולהפחית את בעיות ההתנהגות שלו לא הצליחו.
באותה תקופה התלמידים התנדבו בבית חולים בו שהו אנשים עם נכויות נפשיות קשות. מידי יום חמישי נסעו התלמידים לבית החולים ובלו עם החולים אחד על אחד, ועשו עמם עבודות יד פשוטות. החולים ישבו מידי יום חמישי ליד החלונות וציפו ל"חבריהם" הצעירים. גם כריס החל לעבד עם הוברט, אחד המאושפזים המבוגרים. הוברט היה נראה נורא. הוא היה שמן ביותר, ידיו היו ענקיות, דלקות פרקים חמורה הגבילה את תנועות ידיו. שפתו הייתה מוגבלת וצחוקו היה אדיר ויוצא דופן. כריס קבל את התפקיד. בתחילה הוא היה נראה מבוהל לחלוטין ליד הר האדם הזה. כריס היה אמור להדגים בפני הוברט כמה תפרים בכרית ואח"כ לתת לו להמשיך. כל תפר דרש מהוברט עשר דקות תמימות בגלל מגבלותיו הפיזיות. בתחילה שמר כריס מרחק וישב מרחוק, נראה שמשהו בהוברט דוחה אותו. לאחר כ 10 דקות שמע אותם המורה מתגלגלים מצחוק – יחד. בסוף הפגישה הם חייכו זה לזה, הוברט שאל את חברו הצעיר אם יגיע בשבוע הבא, אך זה לא ענה. ביום חמישי הבא הופיע כריס למשימה וכך גם בשבועות הבאים. הוא והמבוגר המאושפז בילו ביחד חייכו וצחקו. כריס גילה כשרונות אמפטיים – הוא היה סבלני, רגוע, תומך, מחזק, עדין. למרבית הפלא כישורים אלה הופיעו גם בכיתה. המנהל שאל את לאבוי: מה קורה עם כריס? הוא כל כך נהדר, באיזה תרופה הוא משתמש? המורה חשב בלבו: תרופה ושמה הוברט, אחת לשבוע. ביום חמישי האחרון לפני חופשת הקיץ התלמידים סיימו את הפרויקט עם המאושפזים, רק כריס והוברט לא סיימו. יתר הילדים הזכירו להם שהגיע הזמן לסיים, כריס שהיה רגיל להגיב בגסות, המשיך לעבוד בסבלנות עם הוברט. כשניסיתי לזרזו אמר: נשארו עוד ארבעה תפרים, רק ארבעה המורה, תן להוברט לסיים. הוברט השלים באיטיות ובשיטתיות את משימתו. התפר האחרון היה של כריס, הוא הושיט את הכרית בעדינות לאיש המבוגר ואמר לו: זו הכרית שלך. התפר האחרון שלך. פניו של הוברט זרחו כשהוא טרח על התפר האחרון.
וכך בפי לאבוי, (המורה): לעתים נדירות בלבד הזדמן לי לראות מחווה רגישה ונדיבה וחסרת אנוכיות כזאת מצד בן אנוש אחד למשנהו.
בסיום אותו ערב נגשתי לכרוס ואמרתי לו שלא אשכח לעולם את מה שראיתי באותו יום. ושאלתי אותו מדוע הגיב כל כך בחיוב למפגשי יום חמישי, והוא ענה: "הוברט נזקק לי, מר לאבוי. אף אחד לא נזקק לי כך עד כה" הצורך להיות נחוץ סיפק לו מה ששום דבר אחר בחייו לא סיפק, כריס הרגיש משמעותי וזה הפך אותו לנער אחר.
האדמו"ר מסלונים זצוק"ל (נתיבות החינוך פ"ד) מתייחס לערך שאדם מייחס לעצמו כגורם המחסן מפני חטא. במסכת ר"ה נאמר "מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה" החמה מסמלת את הרב המשפיע והלבנה מסמלת את התלמיד המושפע, המשפיע אסור לו לראות את הפגם בתלמידו. שכן אז התלמיד לא יוכל לקבל את השפעתו. אם הוא ירגיש שאין לו ערך בפני רבו / חברו / בן משפחתו קלושים סיכוייו לקבל השפעה.
כאן אנו נוגעים בחשיבות של תחושת הערך העצמי. ובנוסף בחשיבות של ראיית האחר כבעל ערך, שראיה חיובית מוציאה ממנו את חלקיו הטובים, כפי שראיית השלילי שבו מדגישה את השלילי ומוציאה ממנו שלילי.
בענין ההכרה בערך העצמי אומר הרב ירוחם הלוי זצוק"ל: אוי לו לאדם שאינו מכיר את לקויי נפשו - מה שעליו לתקן, אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר מעלותיו, כי הן אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר.
* * *
מה את יכולה לעשות היום בשביל הבת שלך?! אני מקוה שקבלת כמה רעיונות לישום. אך בראש ובראשונה להמשיך בשינוי בו התחלת לגבי עצמך. ככל שתהיי יותר אופטימית, יותר שלוה, עם מערכות יחסים יותר טובות - אלה יקרינו על בתך. אם ברצוננו לגדל ילדים בריאים נצטרך לתת את הדעת להבריא קודם כל את עצמנו.
את בתהליך הבראה טוב, נסי לראות את מעלותיה של בתך ופחות להיות עסוקה במה שאין לה.
"התפתחות הערכה עצמית כרוכה בפעולת גומלין מתמשכת דינמית ומורכבת מאד, בין הפרט לסביבתו" אומר הפסיכולוג בריקס, "אי לכך חובה עלינו לנסות לזהות את התכונות היחודיות של כל ילד ולהגיב עליהן, במילים אחרות, חובה עלינו לקבל ולכבד את האינדבידואליות של כל ילד, לראותו כפי שהוא בלי לערב בזה את רגשותינו כהורים, את חוסר שביעות רצוננו והרצון לשנותו" היום כשאת יותר אופטימית, יקל עליך ליישם גישה זו. מי שחסר בטחון נוטה להתמקד בתכונות השליליות של האחר יותר מאשר בחיוביות, הוא פגוע ועסוק עם רגשותיו השליליים ויתקשה להיות פנוי לרגשותיו של ילדו.
לה - המסלול שלה, ולך - המסלול שלך. לה תוכנית החיים שנכתבה לה מלמעלה. מעבר להשתדלות שאת יכולה לעשות כאם היא תמצא את הדרך שלה בחיים, על מעלותיה וחסרונותיה, וכשתחליט לקחת את עצמה בידיים, זה יקרה, לא רגע קודם.
מכתבך הגיע אלי באחד מימי האביב וחימם את לבי. כמה נפלא לראות עוד מישהי שלקחה את עצמה בידים ובסיעתא דשמיא זכתה להתחדשות פנימית.
כל פעם אני מתפעלת מחדש איך ההתחדשות בטבע מעוררת רגשות מענגים של תקוה, אופטימיות, התלהבות ושמחה. כל פעם אני מתפעמת מחדש מתחושת החמימות בחוץ המקרינה פנימה ומעוררת אור וחם ולבלוב. פתאם יש המון כח. הכל זורם. קליל. קשיים מתגמדים. אין כל מעצור. נדמה כי ניתן להזיז הרים.
כאן אני פוגשת אותך. ופתאום ישנו מעצור, עננה מעיבה על מרחבי האופק. האופטימיות נסדקת "הבת שלי מדאיגה אותי" שרה יקרה, אל תתני לרגשות הדאגה, שאריות מן העבר, להכנס אל תוך חייך. קחי לעצמך את החרות להשתחרר מדאגה. אין כל סיבה להעכיר את רוחך בחששות מיותרים. בתך אינה בסכנה. יש לה המסלול שלה. אמרי די לדאגה. פני מקום לתקוה. כל אחת והאביב שלה. הבת שלך תפגש את האביב ברצות הקל ברגע הנכון בשבילה.