יש טעם לחיים
אני אשה בשנות השלושים. נחשבת כאשה מוצלחת. תמיד הייתי קצת חרדתית, אך מאוד עסוקה ולא רציתי לחשב על כאבים. לפני כחצי שנה קרובת משפחה שלי חלתה ב"מחלה" ושמעתי שהיו לה כאבים שונים והיא לא התייחסה, כך שהמחלה התגלתה בשלבים מאוחרים. ואז אמרתי לעצמי: גם לי כואב לפעמים פה ושם, אז כנראה זה סוף הדרך. מאז אני מסויטת. איני מסוגלת ללכת לרופא להבדק כי אם יתגלה ח"ו שחששותי היו נכונים אמות במקום. פעם זה כאב ביד, ופעם ברגל, ופעם בבטן. כל טעם החיים הלך לי. אני עובדת שעות רבות ואחת הסיבות היא, כדי שלא יהיה לי זמן לחשב על עצמי. אך כשהמחשבות עולות אני נהרסת. התחלתי גם לעקב אחרי הילדים. בודקת בלילות אם הם נושמים, בקיצור אני בבעיה. האם אני היפוכונדרית? ואיך אני יכולה לעזור לעצמי?
יפית
יפית יקרה,
ניכר שאת סובלת מאוד ואת בהחלט זקוקה לעזרה.
אנסה לעזור לך ולקוראת האחרות הסובלות מהיפוכודרניה דרך תאור הבעיה והסבר על הטיפול בה, במקרים קלים אולי ניתן לגייס כוחות ולהתגבר בעזרת הכללים המנחים בדרך כלל קשה מאוד לצאת מהבעיה בכוחות עצמיים, וכדאי לפנות למומחה עם הכשרה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי.
היפוכונדריה מוגדרת כפרשנות בלתי מציאותית לתחושות גופניות המובילה להתעסקות במחלות ולתחושת חרדה בלתי הגיונית מפני מחלה למרות שאין ממצאים רפואיים. מעריכים ששלושים עד ששים אחוז מהמתייעצים עם רופאים באים עם סימפטומים חסרי כל בסיס פיזי. מרבית הרופאים אינם מאבחנים מידית את ההיפוכונדר, ואנשים מבזבזים כסף וזמן בהתייעצות עם רופאים, בביצוע בדיקות וריצות לחדרי מיון.
החולה כל- כך מבוהל מכאב הראש ומכאב הגרון והכאב ביד והכאב בצד והעיפות והתשישות - ומי יודע לאן זה יוביל?! והתסריט בדמיון מוביל לגרוע ביותר! הרבה פעמים ההתעסקות הזו מתחילה או מתגברת עקב מחלה רצינית או מות שארע לאדם קרוב. אולי כל אדם נתקף בחרדה כלשהי לנוכח אירועים כאלה , אך אם החרדה ממשיכה לאורך זמן ומתגברת ומצמצמת את החיים – מדובר בהפרעה , לעיתים די במידע על מחלה מסוימת המתפרסם באמצעי התקשורת בשביל להיכנס לחרדת יתר ולהתעסקות עם הבריאות, ולפעמים די בהתרחשות של סימפטום מסוים או בשינוי גופני כלשהוא , כדי לעורר את ההיפוכונדר. "קר לי"... "חם לי"... "לוחץ לי בחזה "..."אין לי מספיק אויר"... " מי יודע איזה מחלה מקננת בתוכי ..."
שינויים גופניים נורמאלים שכל אדם חש אותם לעיתים , מקבלים אצל ההיפוכונדר משמעות מאיימת והוא נותן להם פרשנות קטסטרופלית. הוא מאמין שהם מצביעים על מצב פיזי מסוכן. הוא פונה לרופא , אך דברי ההרגעה אינם מספקים. גם בדיקות רפואיות מרגיעות לזמן קצר ולפעמים בכלל לא ,"מי אומר שהבדיקה אמינה?...ושהרופא לא טעה? ואז פונים למומחה ברמה גבוהה יותר , ואחר כך למומחה ברמה ארצית ונרגעים לזמן קצר ושוב חוזרת הדאגה ומציפה. הכתובת להיפוכונדר אינה הרופא אלא המומחה לתחום הנפש.לפעמים קשה להביא את האדם לדבר על משהו אחד פרט לתחושותיו הגופניות ,הכול סובב סביב הבעיה, הניסיון לשכנעו שאין לו כל מחלה אינו יעיל ואינו מרגיע . האדם מצטמצם באישיותו ובאורח חייו ומתפקד אך באופן חלקי בלבד. לעיתים מצמצמים את שעות העבודה או עוזבים עבודה , מתנתקים מהחברה , מסתגרים בבית ושוקעים בחרדה ואין הנאה ואין שמחת חיים. ההיפוכונדר נזקק להרגעה מבחוץ ; האימא, הבעל, הילדים , השכנים - כולם נענים לתביעה ומרגיעים;יהיה בסדר" "אין לך מה לדאוג" "זה לא נראה מסוכן". כוונת הסביבה לסייע ולתמוך., אך בעצם אין כאן סיוע אלא יצירת תלות, כך מונעים מההיפוכונדר את ההתמודדות עם התחושות הקשות ולא מאפשרים לו בעצמו ללמוד להכיל אותם .כאשר מתמודדים לבד עם תחושות החרדה מגלים שהן עולות ומתגברות. אך בסופו של דבר הן גם יורדות, נחלשות, ונעלמות. וכך לומדים שהכול בסדר ויהיה בסדר. וגם אם יש חרדה לא "מתים" ממנה, אך כאשר ההרגעה באה מבחוץ היא אינה מאפשרת לחרד ההיפוכונדר להכיל את הרגשות והוא מנסה להימנע מהמחשבות יותר ויותר.
גיוס בני המשפחה לתמיכה אינו מאפשר לו לשאת את המחשבות ולמצוא את הכוחות להתחזק מבפנים. ההדרכה שבני המשפחה מקבלים היא להימנע מכל מתן הרגעה. ביצוע הנחיה זו אינו פשוט, כי המערכת המשפחתית כבר תורגלה אחרת והיא גם נוגדת את האינסטינקט הטבוע בנו לעזור לזולת.
הטיפול יהיה בכמה רמות, ברמה הקוגניטיבית יבדוק הפסיכולוג עם המטופל את תקיפותן של החרדות, "אני חש סחרחורת", "אני עומד להתעלף", "אני עומד לקבל התקף לב", ואז ישאל המטפל-"מתי התעלפת לאחרונה?" "אף פעם לא", "אז אולי באמת אין חשש שזה מה שיקרה", וזו רק החרדה המגבירה את התחושה הקשה ועצם ההתעסקות במחלה ובכאב מגבירה את הכאב כמי שמגרד את פצעו שוב ושוב, הפצע יגדל ויכאב יותר.
ברמה נוספת ישתמש המטפל בדרך הטיפול ההתנהגותית כדי להתמודד עם ההפרעה "אתה חש סחרחורת, אתה עומד להתעלף"... בתוך חדר הטיפול משתמשים באמצעים להגביר את התחושות הפיזיולוגיות –נשימות מואצות, זעה קרה, דופק מהיר ואז...אז מלמדים אותו לנקוט באמצעים שיחזירו לו את השליטה בגוף: נשימות עמוקות ורגועות, הרפיות מסוגים שונים, דמיון מודרך, וכך לאט לאט המטופל מחזיר לעצמו את השליטה על הסימפטומים במקום שהם ישלטו בו.
גם בבעיות של כפייתיות ומחשבות אובססיביות הטיפול היעיל והקצר ביותר הוא הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי.
יעל חוששת לגעת בחומרי ניקוי שמא הם יזיקו לה, רחל חוזרת בתפילה על מילים כמה וכמה פעמים אולי היא לא אמרה נכון, אולי היא לא כונה נכון, לאה רוחצת ידיים שוב ושוב.
אחרות סובלות ממחשבות פולשניות החוזרות על עצמן כתקליט שבור ומלוות במשך כל היום. ישנן מגוון של מחשבות טורדניות, "אולי יש לי בעיה באמונה, "אולי לא התכוונתי בתפילה", "אולי אני רוצה לפגוע במישהו קרוב", "אולי אפגע בעצמי", "אולי החזרתי פחות עודף", בדרך כלל מדובר במחשבות מעצבנות. מציקות ומעוררות חרדה, אם לא אמרתי בלי נדר אז אולי אני חייבת לצאת לגינה או ללכת למכולת או לבשל את הארוחה ואז אני אומרת כל הזמן "בלי נדר", ואם אתקרב לחלון אז אולי אעשה משהו רע ואז אני נמנעת מלהתקרב אליו או מלעלות קומה. אני מטילה על עצמי אסורים כדי למנוע מעצמי לעשות מעשים מסוימים למרות שאין סכנה שאעשה אותם, או שלא אתקרב לסכין כי "אולי יש לי כוונה לפגוע במשהו".
גם כאן הטיפול מתחלק לשניים: בחלק הקוגניטיבי מתקדמים בשינוי החשיבה, בחלק ההתנהגותי מדריכים את האדם להפסיק את הטכסים (כגון: רחיצת ידיים) להפסיק את בקשת ההרגעה מהסביבה ולשאת את תחושת החרדה, כך לומדים להתמודד איתה בלי לחזור על הפעולה שוב ושוב והכל נעשה בהדרגה ובקצב המתאים לאדם.
יפית יקרה, "כל טעם החיים" הלך לך, חבל. את מעסיקה את עצמך בעבודה כדי לשכח, אך יש חיים גם מעבר לעבודה. החיים יכולים להיות יפים ואין טעם להפסידם. יש טעם לחיים. גייסי אומץ ופני לעזרה מקצועית.
* * *
הערה לגבי הכתבה האחרונה "יש תקוה לילדי ה A.D.H.D "
קוראות רבות התענינו לגבי תוכנית Cog-Fun , ביניהן אמהות לילדי A.D.H.D ומטפלות רגשיות שרוצות ללמוד את השיטה.
כיום התוכנית מיועדת למרפאות בעיסוק בלבד! היא נלמדת בבי"ס ללמודי המשך של ריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית. יש צורך לעבר הסמכה פורמלית הכוללת הדרכה.
לאמהות, הזהרנה ממטפלות שאינן מקצועיות שלמדו משהו מן המשהו מכלי שלישי.