לי זה לא יקרה
בנות משפחת זלמנוביץ מתאספות מידי פעם למפגש חברתי, לומדות מספר הלכות לשה"ר, מפטפטות על דא ועל הא ומעבירות חוויות. הדודה חנה החליטה הפעם לערך משאל. כל אחת מהמשתתפות נתבקשה לענות בעילום שם, האם רוב הקבוצה נמצאת מתחתייך או מעלייך בתחום הבישול, בתחום הסדר והנקיון בבית ובפניות לילדים. השאלות נשאלו, התשובות נכתבו, הפתקים נאספו ונקראו. התברר להפתעת הכל שרוב המשיבות טענו שהן נמצאות בחציון העליון בכל המיומנויות שהוזכרו לעיל. במילים אחרות הן טובות יותר מאחרות. ברור שלא יתכן שרובן תהיינה מעל החציון, רק חצי יכולות להיות מעל החציון וזה אומר שלחלק מבנות המשפחה הייתה הערכה עצמית מופרזת. אנו נוטים לחשוב שרובינו סובלים מהערכה עצמית נמוכה והנה מתברר למרבית הפלא שהערכתנו העצמית דווקא לרב גבוהה מידי ואינה תואמת את המציאות.
אייל וינטר, החוקר את רציונאליות הרגשות, מציע את הניסוי הבא: דמייני לעצמך שבחדר הסמוך נמצאים שני כדים ובכל אחד 100 מטבעות. בכד אחד 50 מטבעות זהב ו - 50 מטבעות נחושת, ובכד השני היחס שונה 75 מטבעות זהב ו – 25 מטבעות נחושת. את נכנסת לחדר ובחרת באחד מן הכד, הסיכוי שבחרת בכד הטוב (שבו 75 נטבעות זהב) הוא 50%. בסיטואציה שניה היה "איש טוב" בחדר שרצה "לעזור" לך להעלות את סיכוייך, והוא אפשר לך להכניס יד ולהוציא באקראי מטבע לפני הכרעתך מהו "הכד הטוב". הכנסת את היד ויצא מטבע זהב. קבלת אינדיקציה שזהו הכד הטוב. למרות שהאינפורמציה שקבלת אינה מהווה כל הוכחה שזה הכד הטוב, תעריכי עכשו את אחוז הסיכוי כ 60%. את שוב הכנסת יד ושוב יצא מטבע זהב אולי תעלי עכשו את הסיכוי ל- 70% . למרות שאין כאן כל הוכחה ממשית, מבחינתך הסיכוי שפגשת את "הכד הטוב" עולה. כל הכנסת יד והוצאת מטבע זהב היא חדשה טובה. והיא "מרמזת" על הכד הטוב ולהיפך כל הוצאת מטבע נחושת מגבירה מבחינתך את הסיכוי שפגשת את "הכד הרע". הוא הדבר לגבי היכולות שלנו. האם אנו טובים ממרבית האנשים ביכולת מסוימת? טובים מהממוצע? נמוכים מהממוצע? איך הבישול שלך? האפיה? החריצות? יכולת התמרון? כישורי ההוראה שלך? יכולת להשליט משמעת? יכולת ליצר קשרים חברתיים? שרפת את החביתה הבוקר – אינדיקציה שלילית ליכולת הבישול? (מקביל להוצאת מטבע נחושת ) בשלת מרק לצהריים והחבריה רוקנה אותו עד הסוף – אינדיקציה חיובית ליכולת הבישול. חברות מתקשרות אלייך בלי סוף – אינדיקציה חיובית ליכולת ליצר קשרים חברתיים. (זכרי אינדיקציות אינן הוכחות) – אולי הן סתם משועממות, ולאו דוקא כי חברתך נעימה להן מאוד. אינדיקציה מתחברת לאינדיקציה, נאספת במח ומשאירה שם את רשומה לטוב או לרע. אלא שמשום מה יש לנו נטיה לזיופים. למרבית הפלא הזיוף הוא לכוון החיובי. המשקל של האינדיקציות החיוביות עולה על משקלן של האינדיקציות השליליות. (אצל מרביתנו. יש כמובן גם יוצאים מן הכלל) למשל, במבחן יכולת הבישול את נתת משקל יתר להצלחות מאשר לכשלונות. המרק שנאכל עד תומו מקבל הרבה יותר משקל מהחביתה שנשרפה. אלא אם כן את נחיתית ופסימית לחלוטין.
הדבר נבדק גם לגבי סטדנטים שנתבקשו להעריך את יכולתיהם. מסתבר שאת ההצלחות הם הפנימו טוב יותר. גם אצלם היתה הטיה לכוון הערכה עצמית מוגזמת. חוקרים ניסו לתת הסבר להטיה הזו ולנסות להבין מדוע הזכרון הוא סלקטבי, הוא מדגיש את החוויות החיוביות ומטשטש את השליליות?
ההסבר שוינטר נותן לתופעה הזו הוא, שהערכה עצמית מגבירה את כוחו של הפרט מול רעהו."ערך השוק" של בעל הדימוי העצמי החיובי עולה על "ערך השוק" של בעל הדימוי העצמי השלילי. אבל זה רק כאשר אתה באמת מרגיש בעל ערך ולא משחק את זה. כדי שתרגיש יותר בעל ערך המח שלך זוכר את מה שכדאי לו לזכר, את מה שמעלה את ערכך מול חברך. סיבה נוספת המסבירה מדוע את זוכרת את סיר המרק הריק ולא את החביתה שנשרפה, כי הזכרון הטוב מגביר את האופטימיות שלך (גם אם היא קצת מופרזת. מה רע בכך?!) מחר בבוקר תקומי עם חשק להכין עוד סיר מרק מהביל / לאפות עוגת קומותיים / למרק את זגוגיות החלון / לצחצח את כלי הכסף. איזה "מזל" ששכחת את החביתה שנשרפה – אילו היית זוכרת אותה, לא היתה אנרגיה לעשיה. במחקר פסיכאטרי שנערך בסוף שנות השמונים נתבקשו הנחקרים להעריך את ההסתברות של סכנות כמו מחלות, תאונות, פטורין. ומאידך נתבקשו להעריך את הסתברות של מאורעות חיוביים כמו: נישואין, זכיה בהגרלה, הסתבר שהדכאונים, הפסימיים היו יותר ריאליים מהבריאים, האופטימיים. האם לריאליות במקרה זה יתרון? לאו דוקא. דוקא האשליה הפחות ריאלית יוצרת תפקוד יומיומי יותר טוב, עד לגבול מסוים. אשליית יתר (לי זה לא יקרה) מסוכנת. לקום בבוקר ולהיות ריאליים: אתמול לא הצלחתי, לא הספקתי א. ב. ג. ישאיר אותך במיטה. לקום בבוקר לזכר את סיר המרק שהתרוקן / המבחנים שסיימת לבדק (בעצם רק את חלקם) יזרים בך אנרגיה ליום מוצלח נוסף.
הכל מתוכנן ביד ההשגחה באופן מופלא כדי לתת לך כוח למלא את תפקידך. מינון יתר של ביטחון עצמי יכל להיות הרסני: בכביש למשל. חצית אחרי שהרמזור התחלף לאדום. לי זה לא יקרה. יצאת באיחור לפגישה שקבעת עם הרופאה / פסיכולוגית / עו"ד / סמכת על נס שתגיעי בזמן. לי זה לא יקרה. לא התכוננת כהלכה למבחן. נו. נסתדר. לי זה לא יקרה. ביחסים בינאישיים למשל: אני יכולה לומר כל מה שבא לי. (ולפעמים זה בעוכרייך) להשקיע כספים בעסקה בלי לבדק עד הסוף את הסיכון – אחרים השקיעו ונפלו בכל מיני עסקאות מפוקפקות. לי זה לא יקרה. שכחת ש"אין סומכין על הנס".
ההטיה לכוון הערכה עצמית חיובית, יש לה ערך השרדותי. הטיה מוגזמת – מסוכנת.