יש בשביל מה לקום בבוקר
- איך משיגים אושר? עקרונות והדגמה
- מבט אל הפסיכולוגיה החיובית. המובילה לרגשות חיוביים המובילים אל תחושת האושר.
השפע החומרי של שנות האלפיים לא הביא עמו יותר אושר. הצרכים הבסיסים של רבים מאתנו מובטחים אך עדיין בשורת האושר רחוקה. עושר אינו מדד לאושר, זה כבר ברור.
איש אחד, בן שחר שמו, שלימים נעשה פסיכולוג ובהמשך התמקד בחקירת הפסיכולוגיה החיובית, זכה בפרס רציני, על השקעה רצינית לאורך זמן, תחושת האושר שליוותה אותו אחרי הזכייה נמשכה מספר שעות בלבד!! אחריה הופיעה התחושה המוכרת של ריקנות. בן שחר התחיל להתעניין איך מוצאים אושר לאורך זמן, הוא התחיל ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה. פגש מורים וחוקרים שחקרו את השאלות הגדולות של החיים. וגילה שכל השקעתם בלימודים ובהישגים לא הביאה להם את האושר הנכסף. אישיותם הבסיסית נשארה כפי שהיתה, הקשיים הרגשיים לא חלפו, רבים מהם מתוחים ולחוצים ואצים רצים והאושר מהם והלאה.
אז איך משיגים אושר?
הפסיכולוגיה החיובית עוסקת בגורמים המביאים לאדם רווחה, שמחה, הנאה, אושר, ומה שחשוב ביותר, גורמים אלה נמצאים בשליטתכם!! האושר שלכם אינו קשור לחסרים כימיים וגם לא לחויות עבר שעשו "נזקים" כאלה ואחרים הגישה המייחסת הכל לחומרים כימיים פשטנית מיד, והגישה שהעבר קובע את העתיד היא גישה פסימית ומובילה לפסיביות ולחוסר אונים (הלא את העבר לא ניתן לשנות) והיא גם אינה נכונה אמפירית - לפעמים דווקא חוויות ילדות קשות הצמיחו אנשים שאינם מרימים ידיים.
הפסיכולוגיה החיובית חוקרת את הרגשות החיוביים, כמו: סיפוק, תקווה, אושר- ודנה בחוזקות ובמידות הטובות המובילות לרגשות חיוביים. גם אדם סובל יכול להגיע לצמיחה ושינוי כאשר הוא מגלה את חוזקו. אולי בשעת המשבר, האבל והמצוקה לא חווים אושר. בזמנים כאלה חווים את הרגשות הכואבים ומקבלים אותם עד שהם חולפים. אך לאחריהם תחזור הרגשת שביעות הרצון הבסיסיים. אלברט איינשטיין אמר: בתוך הקושי טמונה ההזדמנות, הפסיכולוגיה החיובית עוסקת בניצול הזדמנויות. לכולנו חוזקות בפוטנציאל והן משרתות אותנו בטוב וברע. דווקא השפע והרווחה הכלכלית מובילים אותנו פחות לבניה עצמית. ואילו הקושי הסבל והסכנה הם מצבים הזדמנותיים, הם נותנים הזדמנות לחוזקות שלנו לבוא לידי ביטוי. בן שחר טוען שאושר הוא תהליך של חתירה מתמשכת אל נקודת יעד, תמיד ניתן להרגיש מאושרים יותר ותמיד ניתן לחתור ליותר.
מעניינת גישתו בהקשר לגורמים הפוגעים בתחושת האושר, הוא ממחיש את זאת על פי "מודל ההמבורגר", ישנו המבורגר טעים אך לא בריא, אכילתו של זה נותנת רווח מיידי אך הפסד עתידי- תהנה כרגע אך אחר כך תרגיש לא טוב. סוג זה ממחיש את המודל של ההדוניסט, הנהנתן. מטרתו של זה להשיג עונג בחיים ולהמנע מכאב, כרגע נעים לו וזה מה שחשוב. הוא יוזם קשרים חברתיים, אך כשהחידוש חולף או כשהוא נתקל בקשיים בקשר הוא מפסיקו ומחפש קשר חדש. כיוון שהוא מחפש רוח מידי הוא עלול להתקע למצבים היוצרים הפסד בעתיד, אם בעבודה נוצרים קשיים – הוא לא יתמודד. הוא יחפש משהו אחר. בשבילו להתאמץ- זה לסבל, להתענג-זה להיות מאושר. לחייו אין משמעות, אין תכלית לחיים, גן עדן הוא עכשיו, בכולנו יש חלק כזה המתגעגע לגן עדן העכשווי. אצל מעוט החלק הזה דומיננטי אנשים כאלה יוצאים לחופשות ממושכות מהעבודה, נהנים מחוסר עשייה. כיוון שחיים שכאלה הן רק הנאות מדומות הם עלולים להגיע להתמכרויות. מותר לחוות תקופות קצרות של הנאה, מותר ורצוי להנות במידה מהנאות החיים, שהבורא נתן לו, אך לא להיות ממוקדים בהם כמטרה בפני עצמה ולאורך זמן!!!
במחקר מסוים שלמו לסטודנטים סכום כסף יפה בשביל לא לעשות כלום. תוך ארבע עד שמונה שעות הם נעשו חסרי מנוחה ומתוסכלים. היה חסר להם הגירוי והאתגר, הם עזבו את ה"עבודה" המשתלמת ובחרו בעבודה המתגמלת פחות כספית אך מתגמלת יותר רגשית!
הסוג השני של ההמבורגר הוא ההמבורגר הצמחוני, התפל, הוא בריא והוא נותן רווח עתידי. אחרי אכילתו נרגיש בריאות, ומה רע בכך?! ההפסד הוא עכשווי. אין כל הנאה באכילתו כרגע. סוג זה ממחיש את המודל של המתחרה במרוץ אחר ההצלחה, זהו הטיפוס שכל הזמן נמצא במרוץ. ההווה משועבד למען העתיד. כשאצליח... יהיה טוב. ישנם אנשי עסקים העובדים מבוקר עד החשיכה ומרגישים מאושרים, ואחרים המתמסרים ללימודים ואף הם מאושרים, אלה נהנים מעצם התהליך, אך המתחרה אינו נהנה מעצם העשייה. אין הנאה בעשייה, העיניים נשואות אל התגמול. הוא מקווה שכשיגיע ליעד יגיע גם האושר. העשייה שלו מלווה במתח. בחרדה שמא לא יצליח, בתחושת תחרות. האחרים רואים בו מצליחן ואיש מאושר. אך הוא לא חש כך בעצמו, כאשר הוא יגיע ליעד יחוש הקלה, ויתכן שיטעה בפרוש שהוא נותן לתחושתו זו, שמא הוא יפרשה כאושר ולא היא. הוא רק פרק את משאו וחש הקלה על כך, אומנם זוהי הרגשה נעימה אך אין היא מניבה אושר לאורך זמן. מי שכאב ראשו פסק חש הקלה אך לא אושר! כעבור רגעים או שעות יסתגל לתחושה הזו והיא תהפוך לתחושה מובנת מאליה.
הסוג השלישי של ההמבורגר הוא גרוע מכולם. הוא גם תפל וגם לא בריא, והוא מסמל את אב הטיפוס של הניהליסט, אדם שאיבד את טעם החיים. הוא אינו נהנה מההווה וחסר שאיפות לגבי העתיד. זהו אדם שוויתר על האושר, אדם שאיננו מצליח להגיע לאן שהיה רוצה להגיע. הוא מפרש את כישלונו באי יכולת לשלוט על חייו, חשיבה כזו מובילה לייאוש ולתחושת חוסר ישע. לעיתים יש לכל אחד מאתנו רגעים כאלה, כל עוד אלה רק רגעים, אנחנו במצב טוב.
ומי הוא המאושר, זה שנהנה בשעת האכילה ובטוח שגם ירגיש טוב אחריה, אולי אין המבורגר שכזה, אך יש מזון טעים ומיטיב, והאיש המאושר יחפש איך להשיג אושר בהווה ובעתיד, הוגה בתורה נהנה מעצם הלימוד ויודע שהוא עושה את הדבר הנכון, המשמעותי לו. להבדיל, בכל תחום כזה הוא המתעסק במקצוע שגורם לו הנאה ויחד עם זה מתגמל מבחינת המשמעות שהוא חווה דרך המקצוע. בקשרים בינאישיים - המאושר נהנה מעצם הקשר, משקיע בו, אם יש מכשולים הוא מתמודד. לעיתים מוותר, לעיתים מוצא את הדרך להגיע אל לב האחר. הוא חווה קשר משמעותי הנותן תחושות חיוביות ומוביל לאושר.
עם זאת אין אושר תמידי. לא בכל עניין ולא בכל תחום ניתן להיות מסופקים בהווה ובעתיד. גם בעבודה מהנה ישנם רגעים של שגרה, המבחנים בזמן הלימודים אינם בדיוק הדבר הנעים ביותר, אך הם מובילים לרווחה בטווח הארוך.
אושר מושג כשישנה היכולת לחוות רגשות חיובים, היכולת לחוות הנאה, רווחה שמחה היא תנאי מוקדם לתחושת האושר. החרד, הכפייתי, המדוכדך- לא יוכל כמובן לחוות אושר. "ההנאה אינה מותרות אלא צורך פסיכולוגי עמוק", אומר הפסיכולוג ברנדן. העדר הנאה ומצב של מצוקה תמידית - אינם תנאים מאפשרי אושר. עם זאת ברור לנו שלא ניתן לחוות רק רגשות חיובים, החיים מעצם טיבם מזמנים לנו רגעים מרגעים שונים. לא כל השעות שלנו יפות ונעימות. ורגשותינו אמורים להיות מותאמים לחויות העוברות עלינו, גם האיש המאושר ירגיש כאב, עצב, וכעס לעיתים. אך רוב הזמן יחווה רגשות חיובים.
אך אושר אינו רק רגשות חיובים. יש לנו צורך שהרגשות שאנו חווים יהיו בעלי משמעות, גם המתמכר לסמים חש רגשות של הנאה, אך אלה אינם הנאה "על באמת" אנו שואפים שלפעולות שלנו תהיה השפעה חיובית על העולם, ושאנו נהיה מודעים להשפעה זו. וזה מותר האדם, היכולת לחשוב על הגורם לרגשותינו, היכולת להיות מודעים לחויות שלנו והיכולת לחיות חיים רוחניים, חיות אינן מסוגלים לתת משמעות לפעולות שלהם, חיות מונעות מהנאה או מכאב, ואילו האדם מסוגל להציב לעצמו מטרות בעלות משמעויות פנימיות עבורו, לא מדובר במשמעות כללית, אלא במשמעות אישית, האחד חש סיפוק במתן עזרה תומכת לזולת והאחד במתן עזרה רגשית, והשלישי בהשפעה רוחנית. הו אז יחווה האדם תחושת תכלית, כזו הנובעת מהערכים ומהאידיאלים שלו וזו תוביל אותו להגשמת הפוטנציאל לאושר. אך אין זה מספיק להרגיש את המשמעות של חיינו באופן כללי, חשוב שהתכלית הזו תופרט לפרוטות בחיי היום יום. למשל, מי שתכלית חייו לעזר לאחרים, חייב לתת לזה ביטוי מעשי, וגם לא ליצור דיסוננס בין האידיאלים שלו לבין חיי המעשה. למשל, לדגול בעזרה לזולת ועם זאת להתנכר לבני ביתו הקרובים.
האם חתירה לאושר פוגמת בהצלחה? בן שחר שולל זאת לחלוטין. חתירה לאושר אינה דוגלת במיעוט עבודה ובמיעוט השקעה. אלא היא דוגלת בהשקעה בפעולות הנכונות, אלה שנותנות רווח מידי ורווח עתידי.(זוכרות את ההמבורגר)
בן שחר מספר על עצמו שתמיד האמין "בהישגים נקנים בייסורים" משאימץ את התאוריות המובילות לאושר הבין שכלל זה אינו נכון. להיפך, ניתן להגיע להישגים מתוך הנאה אמיתית שלא כהנאת ההדוניסט. המסע עצמו מהנה משום שהוא נותן ביטוי לתחושת התכלית בה מאמינים- וכך גם יגיעו לתוצאות טובות יותר, ואם בדרך אנו עוברים אירועים וזמנים קשים- זה מכשיר אותנו להנות יותר מהדברים הטובים בחיים. ההנאה אינה מובנת מאליה. ויש להודות עליה למי שהכל מאתו. תחושת ההודיה היא תחושה נפלאה והיא לכשעצמה מחזקת את תחושת המשמעות וההנאה- התנאים הבסיסיים לאושר.
נראה שקיים קשר הדדי בין הנאה למשמעות. ובין רווח מיידי לרווח עתידי. כשאנו עושים דברים מתוך תחושת תכלית, ההנאה מתחזקת, ההנאה מעשיה הופכת את העשיה למשמעותית יותר.
עם זאת חשוב להאזין לעצמנו: אם מה שאנו עושים משמעותי? מהנה? וכמה מזמננו להקדיש לכל תחום. רובנו נהנים משוקולד אך אם נאכל ממנו כל יום כמות ענקית, ההנאה תעלם. אני אוהבת את עיסוקי, לטפל באנשים טיפול רגשי אך אם אעשה זאת כל יום שש שעות ביום, זה יהיה כבד מידי! הרבה אמהות נהנות בחברת ילדיהן אך בסוף החודשיים של החופש הן מרגישות שזה קצת יותר מידי. לא שאהבתן לילדיהן פחתה אך האמהות היקרות זקוקות גם לזמן לעצמן.
לסימה היתה שנה קשה היא ציפתה לסיום שנת הלימודים. היא קיוותה שמצב רוחה ינסוק אז. היא תצא לחופש, תנוח, תנפוש מספר ימים בבית מלון יוקרתי. החופש בא, גם הנופש במלון הסתיים תחושת הדכדוך לא חלפה. היא אפילו גברה כי כבר אין למה לצפות... עוד מעט והיא תחזור לעבודה שאותה היא אינה אוהבת. סימה לא ידעה דבר פשוט, שכל בעל עסק מכיר אותו: כדי שהעסק לא יפשוט רגל העסק אמור להפיק רווחים, וזה כאשר ההכנסות עולות על ההוצאות. הוא הדבר במישור הרגשי. כדי לא להגיע לפשיטת רגל רגשית(דיכאון) על הרגשות החיובים(שמחה, סיפוק, רווחה, קירבה) לגבור על הרגשות השלילים ( חרדה, דיכאון, טינה,) החופשה לא הצליחה למלא את סימה ברגשות חיובים, ועכשיו כבר ברור לה שגם החופשה לא מביאה בכנפיה בשורה, כך גבר הדכדוך.
זכיה בפיס, מעבר לדירת יוקרה, קידום בדרגה-מזנקים את רמת שביעות הרצון לזמן מה, אחרי תקופה האישיות הבסיסית חוזרת ומתגלה, מי שלא היה מאושר לפני הזכיה, ימשיך להיות לא מאושר כעבר זמן מה.. לעומתו מי שעבר חוויה קשה של תאונה או מחלה או פיטורין – נפל ברוחו לתקופה, אך כעבור שנה, כך מראים מחקרים, ישוב להיות איש שבע רצון. אם כזה היה לפני שנפגע!
אי לכך אולי אין לחשוש מידי לכישלון וכדאי להעיז ולנסות, ומאידך אולי אין לשמח מידי עם הצלחה, וכדאי לא להשקיע בה מידי.
ובכן, לא כך הם פני הדברים. יש לשנות את הגישה ואז הכל נראה אחרת . לדוגמא, איש אחד טיפס על הר גבוה הוא הביט לראש ההר כדי למצוא את הכיוון ונהנה מכל רגע, מכל שביל ושביל מכל פרח שפגש בדרך ובסופו של דבר הגיע אל היעד. איש אחר הביט אל ראש ההר ראה כמה שהוא רחוק, התמלא חרדה. התאמץ, ניסה אך החרדה והיאוש מול הפסגה הרחוקה הכריעוהו. הוא ויתר. כך הם פני הדברים בחיים, טוב שיש מטרות אך אלה אינן אמורות להיות יעד סופי. אם רצוננו באושר עלינו לראות את המטרות כאמצעים . כמסלול חיים שאותו בחרנו לעבור ולהנות מעצם המסע. כך נצבר לעצמנו מטבעות של אושר וגם אם בדרך נפגש תקלות וקשיים ומקצת מהמטבעות הרגשיות יאבדו לנו, עדיין ההכנסות הרגשיות תעלינה על ההוצאות.
חוקר אושר בשם שלדון מסכם את ממצאיו ומייעץ לנו להתמקד 1) במטרות הקשורות בהתפתחות, קשר ותרומה. ולא במטרות הקשורות בכסף, ביופי, ובפופלאריות. 2) במטרות שמעניינות אותנו וחשובות לנו אישית ולא במטרות שחשים אילוץ להשיגן.
הוא קורא למטרות הרצויות, מטרות "תואמות-אישיות" אלה הן מטרות שהוצבו מתוך בחירה אישית. ולא מטרות שנכפו מבחוץ, הן מטרות שבאות לבטא את אישיותנו ולא לעשות רושם על הזולת. ולא מפני שמישהו זולתנו חושב שזה מה שנכון לנו. מטרות כאלה תהיינה משמעותיות ומהנות.
ציפורה בחרה לעסוק בפסיכותרפיה לא מתוך מניעים כספיים, הוריה רצו שהיא תכנס לעסק המשפחתי בו היא יכלה לעשות הון רב. אבל הפסיכותרפיה היתה בחירה שלה, התאימה לאישיותה, התרומה לזולת חשובה לה. קשר בינאישי הוא ערך עליון בשבילה, היא רוצה לתרום בכיוון זה ולעזור לאנשים מבפנים וליצור מערכות קשרים משמעותיות.
צפורה אוהבת את עבודתה. זו מזינה אותה ומידי פעם כשהיא יוצאת מפגישת טיפול טובה היא אומרת לעצמה: אני מרגישה שאני צריכה לשלם למטופלת שלי, ולא היא לי. אנו זקוקים לסיפוק של צרכים חומרים בסיסיים, מזון, קורת גג, בריאות, אך מעבר לכך העושר אינו אמור להיות תכלית מאויינו, מה לנו יותר מדברי חז"ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו".
שלמה המלך בקהלת מרבה לשבח את השמח בחלקו ומגנה את מי ש"נפשו לא תשבע מן הטובה", את מי שעמל בשביל הנאות העולם הזה אך "הנפש לא תמלא" מהן.
לפעמים כסף יכול לשמש כמטרה תואמת אשיות. וזה כאשר לא רואים בו נכס חומרי גרידא אלא אמצעי לעזרה לנזקקים, או למטרה חשובה אחרת.
הדברים לכאורה פשוטים אך לא כל כך פשוטים. גם אם יש לנו נכונות לתור אחרי "מטרות תואמות אשיות" עדיין אנו עלולים לפול בדרך, דרושה לכך מודעות עצמית גבוהה. הערכה עצמית ויכולת לעמוד בלחצים סביבתיים.
יוסף איש עסקים מצליח יודע בדיוק מה רוצה הנשמה שלו. נשמתו רוצה להאט את הקצב, להשתתף בעוד שיעור או שניים תורניים, להשקיע יותר בילדים, אך יש אילוצים , העסקים תובעניים, וצורכי עמך מרובים, ומה יגידו ההורים?! והחברים?! הוא צריך הרבה אומץ להיות נאמן לשאיפות האשיות שלו.
ברצונכם להיות מאושרים הקשיבו לרצונות שלכם, צמצמו את ההתחיבויות שלכם.
"אני מוכרחה לגמור את ה"בכיר" השנה".
"אני מוכרחה להתקדם בעבודה ולקבל משרה יותר מתגמלת".
"אני מוכרחה להעלות את רמת ההכנסות שלי".
"אני מוכרחה שילדי יופיעו בבגדים הממותגים ביותר".
-"מוכרחה" זה מתכון לפשיטת רגל רגשית, אינך קשובה למטרות תואמות אישיות שלך. אינך נותנת את הדעת לדברים המשמעותיים לך. גם לא לאלה הנותנים לך הנאה, אין לך סיכוי להיות מאושרת.
את רוצה באמת להיות מאושרת הסתכלי פנימה ובדקי מה משמעותי לך. מה את רוצה. מה מהנה אותך, מותר לך לרצות להתקדם בעבודה אך בכוון המתאים לך.
הפסיכולוגית צפורה משקיעה כל הזמן בלימודים, אבל לא בגלל שהיא מוכרחה, ולא בגלל שכך יאמירו הכנסותיה. היא פשוט רוצה לעשות את עבודתה טוב יותר. היא יודעת שהנפש היא דבר כל כך מורכב ומסובך וכמה שהיא לומדת בתחום היא מגלה, כמה היא אינה יודעת עדיין, וכדי לבנות נפשות ולא חלילה להרוס היא רוצה לעשות את המיטב, הכנסותיה אולי תגדלנה, וזה בסדר אך זו אינה משאת חייה.
יצא לה שם של פסיכולוגית מעולה. היא נהנית לקבל מחמאה. ואינה אדישה למעמד לו היא זכתה, וזה בסדר, אך זה אינו הגורם להשקעתה בעבודה. היא אינה מוכרחה להשקיע היא פשוט רוצה. הוא הדבר בבחירות היומיומית שלנו לא נוכל להמנע מכל ה"מוכרחים", את מוכרחה לבשל ולכבס ולגהץ ולנקות ולקנות ולסדר, אבל אם כל יומך מלא "במוכרחה" וכמעט אין בו "רוצה", אז את בצרות. ככל שהיחס בין "מוכרחה" ל"רוצה" יהיה לטובת רוצה יהיה לך בשביל מה לקום בבוקר, שמש חדשה תזרח לך, יום חדש יצפה לך מלא באתגרים משמעותיים גם בלבשל, לכבס, לגהץ ולנקות לקנות ולסדר - יכולה להיות משמעות עמוקה עבורך, אם ילדייך חשובים לך... והם נזקקים לאמא שתספק את צורכיהם החומריים והרגשיים. וכשאת עושה זאת, את מתמלאת בהנאה ואז ה"מוכרחה" הופך ל"רוצה".
ואם ממש קשה לך לבשל, לכבס, לגהץ, לנקות, לקנות ולסדר יש גם אפשרות לקחת עזרה, ואולי תרצי להוסיף שעה - שעתיים בעבודה בחוץ, אם ההכנסה אינה מספיקה, ויש לך רצון להיות טובה יותר, מאושרת יותר, להיות שותפה בבריאת עולם טוב יותר, למה לא?
אז באמת, יהיה לך בשביל מה לקום בבוקר. כל בוקר.
איש אחד, בן שחר שמו, שלימים נעשה פסיכולוג ובהמשך התמקד בחקירת הפסיכולוגיה החיובית, זכה בפרס רציני, על השקעה רצינית לאורך זמן, תחושת האושר שליוותה אותו אחרי הזכייה נמשכה מספר שעות בלבד!! אחריה הופיעה התחושה המוכרת של ריקנות. בן שחר התחיל להתעניין איך מוצאים אושר לאורך זמן, הוא התחיל ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה. פגש מורים וחוקרים שחקרו את השאלות הגדולות של החיים. וגילה שכל השקעתם בלימודים ובהישגים לא הביאה להם את האושר הנכסף. אישיותם הבסיסית נשארה כפי שהיתה, הקשיים הרגשיים לא חלפו, רבים מהם מתוחים ולחוצים ואצים רצים והאושר מהם והלאה.
אז איך משיגים אושר?
הפסיכולוגיה החיובית עוסקת בגורמים המביאים לאדם רווחה, שמחה, הנאה, אושר, ומה שחשוב ביותר, גורמים אלה נמצאים בשליטתכם!! האושר שלכם אינו קשור לחסרים כימיים וגם לא לחויות עבר שעשו "נזקים" כאלה ואחרים הגישה המייחסת הכל לחומרים כימיים פשטנית מיד, והגישה שהעבר קובע את העתיד היא גישה פסימית ומובילה לפסיביות ולחוסר אונים (הלא את העבר לא ניתן לשנות) והיא גם אינה נכונה אמפירית - לפעמים דווקא חוויות ילדות קשות הצמיחו אנשים שאינם מרימים ידיים.
הפסיכולוגיה החיובית חוקרת את הרגשות החיוביים, כמו: סיפוק, תקווה, אושר- ודנה בחוזקות ובמידות הטובות המובילות לרגשות חיוביים. גם אדם סובל יכול להגיע לצמיחה ושינוי כאשר הוא מגלה את חוזקו. אולי בשעת המשבר, האבל והמצוקה לא חווים אושר. בזמנים כאלה חווים את הרגשות הכואבים ומקבלים אותם עד שהם חולפים. אך לאחריהם תחזור הרגשת שביעות הרצון הבסיסיים. אלברט איינשטיין אמר: בתוך הקושי טמונה ההזדמנות, הפסיכולוגיה החיובית עוסקת בניצול הזדמנויות. לכולנו חוזקות בפוטנציאל והן משרתות אותנו בטוב וברע. דווקא השפע והרווחה הכלכלית מובילים אותנו פחות לבניה עצמית. ואילו הקושי הסבל והסכנה הם מצבים הזדמנותיים, הם נותנים הזדמנות לחוזקות שלנו לבוא לידי ביטוי. בן שחר טוען שאושר הוא תהליך של חתירה מתמשכת אל נקודת יעד, תמיד ניתן להרגיש מאושרים יותר ותמיד ניתן לחתור ליותר.
מעניינת גישתו בהקשר לגורמים הפוגעים בתחושת האושר, הוא ממחיש את זאת על פי "מודל ההמבורגר", ישנו המבורגר טעים אך לא בריא, אכילתו של זה נותנת רווח מיידי אך הפסד עתידי- תהנה כרגע אך אחר כך תרגיש לא טוב. סוג זה ממחיש את המודל של ההדוניסט, הנהנתן. מטרתו של זה להשיג עונג בחיים ולהמנע מכאב, כרגע נעים לו וזה מה שחשוב. הוא יוזם קשרים חברתיים, אך כשהחידוש חולף או כשהוא נתקל בקשיים בקשר הוא מפסיקו ומחפש קשר חדש. כיוון שהוא מחפש רוח מידי הוא עלול להתקע למצבים היוצרים הפסד בעתיד, אם בעבודה נוצרים קשיים – הוא לא יתמודד. הוא יחפש משהו אחר. בשבילו להתאמץ- זה לסבל, להתענג-זה להיות מאושר. לחייו אין משמעות, אין תכלית לחיים, גן עדן הוא עכשיו, בכולנו יש חלק כזה המתגעגע לגן עדן העכשווי. אצל מעוט החלק הזה דומיננטי אנשים כאלה יוצאים לחופשות ממושכות מהעבודה, נהנים מחוסר עשייה. כיוון שחיים שכאלה הן רק הנאות מדומות הם עלולים להגיע להתמכרויות. מותר לחוות תקופות קצרות של הנאה, מותר ורצוי להנות במידה מהנאות החיים, שהבורא נתן לו, אך לא להיות ממוקדים בהם כמטרה בפני עצמה ולאורך זמן!!!
במחקר מסוים שלמו לסטודנטים סכום כסף יפה בשביל לא לעשות כלום. תוך ארבע עד שמונה שעות הם נעשו חסרי מנוחה ומתוסכלים. היה חסר להם הגירוי והאתגר, הם עזבו את ה"עבודה" המשתלמת ובחרו בעבודה המתגמלת פחות כספית אך מתגמלת יותר רגשית!
הסוג השני של ההמבורגר הוא ההמבורגר הצמחוני, התפל, הוא בריא והוא נותן רווח עתידי. אחרי אכילתו נרגיש בריאות, ומה רע בכך?! ההפסד הוא עכשווי. אין כל הנאה באכילתו כרגע. סוג זה ממחיש את המודל של המתחרה במרוץ אחר ההצלחה, זהו הטיפוס שכל הזמן נמצא במרוץ. ההווה משועבד למען העתיד. כשאצליח... יהיה טוב. ישנם אנשי עסקים העובדים מבוקר עד החשיכה ומרגישים מאושרים, ואחרים המתמסרים ללימודים ואף הם מאושרים, אלה נהנים מעצם התהליך, אך המתחרה אינו נהנה מעצם העשייה. אין הנאה בעשייה, העיניים נשואות אל התגמול. הוא מקווה שכשיגיע ליעד יגיע גם האושר. העשייה שלו מלווה במתח. בחרדה שמא לא יצליח, בתחושת תחרות. האחרים רואים בו מצליחן ואיש מאושר. אך הוא לא חש כך בעצמו, כאשר הוא יגיע ליעד יחוש הקלה, ויתכן שיטעה בפרוש שהוא נותן לתחושתו זו, שמא הוא יפרשה כאושר ולא היא. הוא רק פרק את משאו וחש הקלה על כך, אומנם זוהי הרגשה נעימה אך אין היא מניבה אושר לאורך זמן. מי שכאב ראשו פסק חש הקלה אך לא אושר! כעבור רגעים או שעות יסתגל לתחושה הזו והיא תהפוך לתחושה מובנת מאליה.
הסוג השלישי של ההמבורגר הוא גרוע מכולם. הוא גם תפל וגם לא בריא, והוא מסמל את אב הטיפוס של הניהליסט, אדם שאיבד את טעם החיים. הוא אינו נהנה מההווה וחסר שאיפות לגבי העתיד. זהו אדם שוויתר על האושר, אדם שאיננו מצליח להגיע לאן שהיה רוצה להגיע. הוא מפרש את כישלונו באי יכולת לשלוט על חייו, חשיבה כזו מובילה לייאוש ולתחושת חוסר ישע. לעיתים יש לכל אחד מאתנו רגעים כאלה, כל עוד אלה רק רגעים, אנחנו במצב טוב.
ומי הוא המאושר, זה שנהנה בשעת האכילה ובטוח שגם ירגיש טוב אחריה, אולי אין המבורגר שכזה, אך יש מזון טעים ומיטיב, והאיש המאושר יחפש איך להשיג אושר בהווה ובעתיד, הוגה בתורה נהנה מעצם הלימוד ויודע שהוא עושה את הדבר הנכון, המשמעותי לו. להבדיל, בכל תחום כזה הוא המתעסק במקצוע שגורם לו הנאה ויחד עם זה מתגמל מבחינת המשמעות שהוא חווה דרך המקצוע. בקשרים בינאישיים - המאושר נהנה מעצם הקשר, משקיע בו, אם יש מכשולים הוא מתמודד. לעיתים מוותר, לעיתים מוצא את הדרך להגיע אל לב האחר. הוא חווה קשר משמעותי הנותן תחושות חיוביות ומוביל לאושר.
עם זאת אין אושר תמידי. לא בכל עניין ולא בכל תחום ניתן להיות מסופקים בהווה ובעתיד. גם בעבודה מהנה ישנם רגעים של שגרה, המבחנים בזמן הלימודים אינם בדיוק הדבר הנעים ביותר, אך הם מובילים לרווחה בטווח הארוך.
* * *
התנאים לאושראושר מושג כשישנה היכולת לחוות רגשות חיובים, היכולת לחוות הנאה, רווחה שמחה היא תנאי מוקדם לתחושת האושר. החרד, הכפייתי, המדוכדך- לא יוכל כמובן לחוות אושר. "ההנאה אינה מותרות אלא צורך פסיכולוגי עמוק", אומר הפסיכולוג ברנדן. העדר הנאה ומצב של מצוקה תמידית - אינם תנאים מאפשרי אושר. עם זאת ברור לנו שלא ניתן לחוות רק רגשות חיובים, החיים מעצם טיבם מזמנים לנו רגעים מרגעים שונים. לא כל השעות שלנו יפות ונעימות. ורגשותינו אמורים להיות מותאמים לחויות העוברות עלינו, גם האיש המאושר ירגיש כאב, עצב, וכעס לעיתים. אך רוב הזמן יחווה רגשות חיובים.
אך אושר אינו רק רגשות חיובים. יש לנו צורך שהרגשות שאנו חווים יהיו בעלי משמעות, גם המתמכר לסמים חש רגשות של הנאה, אך אלה אינם הנאה "על באמת" אנו שואפים שלפעולות שלנו תהיה השפעה חיובית על העולם, ושאנו נהיה מודעים להשפעה זו. וזה מותר האדם, היכולת לחשוב על הגורם לרגשותינו, היכולת להיות מודעים לחויות שלנו והיכולת לחיות חיים רוחניים, חיות אינן מסוגלים לתת משמעות לפעולות שלהם, חיות מונעות מהנאה או מכאב, ואילו האדם מסוגל להציב לעצמו מטרות בעלות משמעויות פנימיות עבורו, לא מדובר במשמעות כללית, אלא במשמעות אישית, האחד חש סיפוק במתן עזרה תומכת לזולת והאחד במתן עזרה רגשית, והשלישי בהשפעה רוחנית. הו אז יחווה האדם תחושת תכלית, כזו הנובעת מהערכים ומהאידיאלים שלו וזו תוביל אותו להגשמת הפוטנציאל לאושר. אך אין זה מספיק להרגיש את המשמעות של חיינו באופן כללי, חשוב שהתכלית הזו תופרט לפרוטות בחיי היום יום. למשל, מי שתכלית חייו לעזר לאחרים, חייב לתת לזה ביטוי מעשי, וגם לא ליצור דיסוננס בין האידיאלים שלו לבין חיי המעשה. למשל, לדגול בעזרה לזולת ועם זאת להתנכר לבני ביתו הקרובים.
האם חתירה לאושר פוגמת בהצלחה? בן שחר שולל זאת לחלוטין. חתירה לאושר אינה דוגלת במיעוט עבודה ובמיעוט השקעה. אלא היא דוגלת בהשקעה בפעולות הנכונות, אלה שנותנות רווח מידי ורווח עתידי.(זוכרות את ההמבורגר)
בן שחר מספר על עצמו שתמיד האמין "בהישגים נקנים בייסורים" משאימץ את התאוריות המובילות לאושר הבין שכלל זה אינו נכון. להיפך, ניתן להגיע להישגים מתוך הנאה אמיתית שלא כהנאת ההדוניסט. המסע עצמו מהנה משום שהוא נותן ביטוי לתחושת התכלית בה מאמינים- וכך גם יגיעו לתוצאות טובות יותר, ואם בדרך אנו עוברים אירועים וזמנים קשים- זה מכשיר אותנו להנות יותר מהדברים הטובים בחיים. ההנאה אינה מובנת מאליה. ויש להודות עליה למי שהכל מאתו. תחושת ההודיה היא תחושה נפלאה והיא לכשעצמה מחזקת את תחושת המשמעות וההנאה- התנאים הבסיסיים לאושר.
נראה שקיים קשר הדדי בין הנאה למשמעות. ובין רווח מיידי לרווח עתידי. כשאנו עושים דברים מתוך תחושת תכלית, ההנאה מתחזקת, ההנאה מעשיה הופכת את העשיה למשמעותית יותר.
עם זאת חשוב להאזין לעצמנו: אם מה שאנו עושים משמעותי? מהנה? וכמה מזמננו להקדיש לכל תחום. רובנו נהנים משוקולד אך אם נאכל ממנו כל יום כמות ענקית, ההנאה תעלם. אני אוהבת את עיסוקי, לטפל באנשים טיפול רגשי אך אם אעשה זאת כל יום שש שעות ביום, זה יהיה כבד מידי! הרבה אמהות נהנות בחברת ילדיהן אך בסוף החודשיים של החופש הן מרגישות שזה קצת יותר מידי. לא שאהבתן לילדיהן פחתה אך האמהות היקרות זקוקות גם לזמן לעצמן.
* * *
סבורים שקיים מתאם בין עושר לאושר, למרבית הפלא נמצא שדווקא לאחר שאנשים השיגו עושר עלתה רמת הדכאון שלהם. וכך בכל תחום חומרי. מי שנמצא במרוץ מצפה שכשיגיע ליעד יהיה הכל נפלא. בתקופה זו מה שמזין אותנו זו התקווה, תקווה של אשליה אך זמנית היא מפחיתה את הרגשות השליליים. כאשר המטרה מושגת התקווה נגוזה וכשההישג החומרי אינו מצליח ליצור אושר, כבר אין מה שיזין אותו וכך מתגברים הרגשות השליליים.לסימה היתה שנה קשה היא ציפתה לסיום שנת הלימודים. היא קיוותה שמצב רוחה ינסוק אז. היא תצא לחופש, תנוח, תנפוש מספר ימים בבית מלון יוקרתי. החופש בא, גם הנופש במלון הסתיים תחושת הדכדוך לא חלפה. היא אפילו גברה כי כבר אין למה לצפות... עוד מעט והיא תחזור לעבודה שאותה היא אינה אוהבת. סימה לא ידעה דבר פשוט, שכל בעל עסק מכיר אותו: כדי שהעסק לא יפשוט רגל העסק אמור להפיק רווחים, וזה כאשר ההכנסות עולות על ההוצאות. הוא הדבר במישור הרגשי. כדי לא להגיע לפשיטת רגל רגשית(דיכאון) על הרגשות החיובים(שמחה, סיפוק, רווחה, קירבה) לגבור על הרגשות השלילים ( חרדה, דיכאון, טינה,) החופשה לא הצליחה למלא את סימה ברגשות חיובים, ועכשיו כבר ברור לה שגם החופשה לא מביאה בכנפיה בשורה, כך גבר הדכדוך.
זכיה בפיס, מעבר לדירת יוקרה, קידום בדרגה-מזנקים את רמת שביעות הרצון לזמן מה, אחרי תקופה האישיות הבסיסית חוזרת ומתגלה, מי שלא היה מאושר לפני הזכיה, ימשיך להיות לא מאושר כעבר זמן מה.. לעומתו מי שעבר חוויה קשה של תאונה או מחלה או פיטורין – נפל ברוחו לתקופה, אך כעבור שנה, כך מראים מחקרים, ישוב להיות איש שבע רצון. אם כזה היה לפני שנפגע!
אי לכך אולי אין לחשוש מידי לכישלון וכדאי להעיז ולנסות, ומאידך אולי אין לשמח מידי עם הצלחה, וכדאי לא להשקיע בה מידי.
ובכן, לא כך הם פני הדברים. יש לשנות את הגישה ואז הכל נראה אחרת . לדוגמא, איש אחד טיפס על הר גבוה הוא הביט לראש ההר כדי למצוא את הכיוון ונהנה מכל רגע, מכל שביל ושביל מכל פרח שפגש בדרך ובסופו של דבר הגיע אל היעד. איש אחר הביט אל ראש ההר ראה כמה שהוא רחוק, התמלא חרדה. התאמץ, ניסה אך החרדה והיאוש מול הפסגה הרחוקה הכריעוהו. הוא ויתר. כך הם פני הדברים בחיים, טוב שיש מטרות אך אלה אינן אמורות להיות יעד סופי. אם רצוננו באושר עלינו לראות את המטרות כאמצעים . כמסלול חיים שאותו בחרנו לעבור ולהנות מעצם המסע. כך נצבר לעצמנו מטבעות של אושר וגם אם בדרך נפגש תקלות וקשיים ומקצת מהמטבעות הרגשיות יאבדו לנו, עדיין ההכנסות הרגשיות תעלינה על ההוצאות.
חוקר אושר בשם שלדון מסכם את ממצאיו ומייעץ לנו להתמקד 1) במטרות הקשורות בהתפתחות, קשר ותרומה. ולא במטרות הקשורות בכסף, ביופי, ובפופלאריות. 2) במטרות שמעניינות אותנו וחשובות לנו אישית ולא במטרות שחשים אילוץ להשיגן.
הוא קורא למטרות הרצויות, מטרות "תואמות-אישיות" אלה הן מטרות שהוצבו מתוך בחירה אישית. ולא מטרות שנכפו מבחוץ, הן מטרות שבאות לבטא את אישיותנו ולא לעשות רושם על הזולת. ולא מפני שמישהו זולתנו חושב שזה מה שנכון לנו. מטרות כאלה תהיינה משמעותיות ומהנות.
ציפורה בחרה לעסוק בפסיכותרפיה לא מתוך מניעים כספיים, הוריה רצו שהיא תכנס לעסק המשפחתי בו היא יכלה לעשות הון רב. אבל הפסיכותרפיה היתה בחירה שלה, התאימה לאישיותה, התרומה לזולת חשובה לה. קשר בינאישי הוא ערך עליון בשבילה, היא רוצה לתרום בכיוון זה ולעזור לאנשים מבפנים וליצור מערכות קשרים משמעותיות.
צפורה אוהבת את עבודתה. זו מזינה אותה ומידי פעם כשהיא יוצאת מפגישת טיפול טובה היא אומרת לעצמה: אני מרגישה שאני צריכה לשלם למטופלת שלי, ולא היא לי. אנו זקוקים לסיפוק של צרכים חומרים בסיסיים, מזון, קורת גג, בריאות, אך מעבר לכך העושר אינו אמור להיות תכלית מאויינו, מה לנו יותר מדברי חז"ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו".
שלמה המלך בקהלת מרבה לשבח את השמח בחלקו ומגנה את מי ש"נפשו לא תשבע מן הטובה", את מי שעמל בשביל הנאות העולם הזה אך "הנפש לא תמלא" מהן.
לפעמים כסף יכול לשמש כמטרה תואמת אשיות. וזה כאשר לא רואים בו נכס חומרי גרידא אלא אמצעי לעזרה לנזקקים, או למטרה חשובה אחרת.
הדברים לכאורה פשוטים אך לא כל כך פשוטים. גם אם יש לנו נכונות לתור אחרי "מטרות תואמות אשיות" עדיין אנו עלולים לפול בדרך, דרושה לכך מודעות עצמית גבוהה. הערכה עצמית ויכולת לעמוד בלחצים סביבתיים.
יוסף איש עסקים מצליח יודע בדיוק מה רוצה הנשמה שלו. נשמתו רוצה להאט את הקצב, להשתתף בעוד שיעור או שניים תורניים, להשקיע יותר בילדים, אך יש אילוצים , העסקים תובעניים, וצורכי עמך מרובים, ומה יגידו ההורים?! והחברים?! הוא צריך הרבה אומץ להיות נאמן לשאיפות האשיות שלו.
ברצונכם להיות מאושרים הקשיבו לרצונות שלכם, צמצמו את ההתחיבויות שלכם.
"אני מוכרחה לגמור את ה"בכיר" השנה".
"אני מוכרחה להתקדם בעבודה ולקבל משרה יותר מתגמלת".
"אני מוכרחה להעלות את רמת ההכנסות שלי".
"אני מוכרחה שילדי יופיעו בבגדים הממותגים ביותר".
-"מוכרחה" זה מתכון לפשיטת רגל רגשית, אינך קשובה למטרות תואמות אישיות שלך. אינך נותנת את הדעת לדברים המשמעותיים לך. גם לא לאלה הנותנים לך הנאה, אין לך סיכוי להיות מאושרת.
את רוצה באמת להיות מאושרת הסתכלי פנימה ובדקי מה משמעותי לך. מה את רוצה. מה מהנה אותך, מותר לך לרצות להתקדם בעבודה אך בכוון המתאים לך.
הפסיכולוגית צפורה משקיעה כל הזמן בלימודים, אבל לא בגלל שהיא מוכרחה, ולא בגלל שכך יאמירו הכנסותיה. היא פשוט רוצה לעשות את עבודתה טוב יותר. היא יודעת שהנפש היא דבר כל כך מורכב ומסובך וכמה שהיא לומדת בתחום היא מגלה, כמה היא אינה יודעת עדיין, וכדי לבנות נפשות ולא חלילה להרוס היא רוצה לעשות את המיטב, הכנסותיה אולי תגדלנה, וזה בסדר אך זו אינה משאת חייה.
יצא לה שם של פסיכולוגית מעולה. היא נהנית לקבל מחמאה. ואינה אדישה למעמד לו היא זכתה, וזה בסדר, אך זה אינו הגורם להשקעתה בעבודה. היא אינה מוכרחה להשקיע היא פשוט רוצה. הוא הדבר בבחירות היומיומית שלנו לא נוכל להמנע מכל ה"מוכרחים", את מוכרחה לבשל ולכבס ולגהץ ולנקות ולקנות ולסדר, אבל אם כל יומך מלא "במוכרחה" וכמעט אין בו "רוצה", אז את בצרות. ככל שהיחס בין "מוכרחה" ל"רוצה" יהיה לטובת רוצה יהיה לך בשביל מה לקום בבוקר, שמש חדשה תזרח לך, יום חדש יצפה לך מלא באתגרים משמעותיים גם בלבשל, לכבס, לגהץ ולנקות לקנות ולסדר - יכולה להיות משמעות עמוקה עבורך, אם ילדייך חשובים לך... והם נזקקים לאמא שתספק את צורכיהם החומריים והרגשיים. וכשאת עושה זאת, את מתמלאת בהנאה ואז ה"מוכרחה" הופך ל"רוצה".
ואם ממש קשה לך לבשל, לכבס, לגהץ, לנקות, לקנות ולסדר יש גם אפשרות לקחת עזרה, ואולי תרצי להוסיף שעה - שעתיים בעבודה בחוץ, אם ההכנסה אינה מספיקה, ויש לך רצון להיות טובה יותר, מאושרת יותר, להיות שותפה בבריאת עולם טוב יותר, למה לא?
אז באמת, יהיה לך בשביל מה לקום בבוקר. כל בוקר.