רגשות קולקטיביים
הורייך שייכים לחסידות מסוימת. נישאת בשעה טובה לבחור ת"ח ויר"ש השייך לחסידות אחרת.
הגיעו הימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור - השנה את מתפללת כמובן בבית המדרש של החסידות אליה משתייך בעלך. הכול נפלא כאן. התפילה מרוממת ובוקעת שחקים... אך מידי פעם את נזכרת בתפילות שם, בבית, ועולים בך געגועים... את שואלת את עצמך: מה קורה לי?! למה זה קורה לי? לידיעתך, רגשותייך טבעיים ומובנים. השתייכות קבוצתית יוצרת "רגשות קולקטיביים". של קרבה, של רצון להיות ביחד. לתרום זה לזה, להיעזר זה בזה. את הרגשת את הקשר החזק לחסידות של משפחתך בשבת, בחג וביום יום, הגעת לחתונות של חברותייך לחסידות, אולי השתתפת גם בערבי נשים של החסידות. בקיצור, הרגשת קשורה.
אם גם היה לחסידות בית ספר משלה, הקשר היה עוד יותר חזק.
והנה, עתה ההשתייכות הקבוצתית שלך משתנה. נישאת, והרגשות הקולקטיביים לקבוצת השייכות עדיין ממשיכים, גם כאשר הקבוצה הזו הפסיקה להיות קבוצת ההשתייכות שלך.
אני מניחה שמידי פעם תמצאי את עצמך מהרהרת: היום אני שייכת לחסידות אלמונית אבל בית אבא משתייך לחסידות פלמונית. ויעברו אולי שנים עד שתרגישי בבית בקהילתך החדשה.
חסידות היא רק דוגמא לקבוצת השתייכות. ישנן קבוצות השתייכות שונות. המשותף להן שבכל קבוצת השתייכות מתעוררים רגשות קולקטיביים.
התארגנות קבוצתית נותנת לפרט ביטחון, תחושת שייכות. אני לא לבד, אני חלק, יש למי לפנות בעת צרה ויש מי שישמח עמי בעת שמחה. רגשות קולקטיביים מתבטאים גם בשיתופי פעולה בתוך הקבוצה מתוך רצון לגבור על הקבוצה היריבה. כגון קבוצות בתוך כיתה: חברות קבוצה א' כנגד חברות קבוצה ב'. מפלגות הן קבוצות שייכות. איננו רחוקים מאוד ממערכת הבחירות בשביל לשכוח את מלחמות היהודים שהתנהלו בין המפלגות. להבדיל, גם בכנופיות מתעוררים רגשות קולקטיביים. חברי הכנופיה יגלו אמפתיה ורגשי חברות כלפי חבריהם, בעוד שמול הכנופיה ה"אויבת" יתעוררו רגשות שנאה ונקם. חברי הקבוצה יוצרים מחויבות לתמוך זה בה ולהיאבק למען הקבוצה, ומנגד הם מהווים איום מול הקבוצה היריבה.
ככל שקבוצה מצליחה להעצים את הרגשות הקולקטיביים של חברי הקבוצה, היא נמצאת בעמדת כוח מול הקבוצה היריבה שאינה מצליחה לעורר רגשות קולקטיביים עזים בין חבריה.
כדי שהקולקטיב יחזק את תחושת ה"אנחנו", הוא זקוק גם "להם" לקבוצה שמנגד. איום בטחוני מחוץ מסוגל לאחד את השורות וליצור אחוות אחים ומסירות שאינה קיימת בעתות שלום. אנו רוטנים על ממשלתנו בדרך כלל אך מול אויבים מבחוץ אנו נעשים פטריוטים נאמנים.
אייל וינטר, חוקר הרציונליות, מספר על שיחה שהייתה לו עם ידיד ביפן, לאחר רעידת האדמה שפקדה אותה בשנת 2011. "דברנו על תוצאות האירוע הקשה, ולבסוף הערתי, שכפי שידוע לי תושבי יפן אינם מרוצים מהאופן בו התארגנה ממשלתם להצלת הנפגעים. הידיד הגיב בזעם רב על פינוי עובדי השגרירות הישראלית מיפן במקום להיות עם העם היפני. אייל הטיח מנגד שמול פינוי עובדי השגרירות הגיע סיוע רב מישראל של רופאים ואנשי הצלה נוספים. ובכלל, אין כמו מדינת ישראל שנחלצת לעזר לנפגעים ברחבי העולם. כך המשכנו הוא בכה ואני בכה, שנינו היינו הפטריוטים שהגנו על השם הטוב של ארצו של כל אחד מאתנו, אומר וינטר. עד ששנינו פרצנו בצחוק"...
***
ההשתייכות הזו יכולה להיות זמנית. אנשים משנים מקום עבודה. מקום מגורים. ארץ מולדת. אך הרגשות הקולקטיביים לקבוצתם הקודמת נשמרת לעתים גם לאחר העזיבה. לדוגמא, מהגרים המגיעים לארץ אחרת ושומרים על ייחודם כקבוצת שייכות לאורך שנים. אלה הם קבוצות עולי רוסיה, עולי צרפת ועולי אתיופיה. איגוד עולי כורדיסטן, פרס ועוד, קיימים גם אחרי 60 שנה של שהות בארץ. כנראה שיש יתרון להשתייכות לקבוצת המקור גם לאחר שנים. ההפגנות שהצליחו לארגן עולי אתיופיה יוכיחו מה הוא כוחו של הממסד לעומת הקולקטיב האתיופי.
כמה דוגמאות המבטאות רגשות
הקיבוץ, שקרע ילדים מהוריהם, הוזן מרגשות קולקטיביים – אידיאולוגיים. המבנה הלא טבעי שלו עבר חלף מהעולם. במקרה זה, הרגשות האוניברסליים של קשרי הורים - ילדים גברו על הרגשות הקולקטיביים.
היהדות החרדית המאופיינת ברגשות קולקטיביים של שייכות, הזדהות, אמפתיה ועזרה הדדית, כפי הנראה נתקלת בקולקטיב החילוני המאוים מהקולקטיב החרדי, ומנסה לפגוע כפי יכולתו (גזרות לפיד לא תישכחנה כל כך מהר). מול העוינות הזו אין דרך אלא ללכד שורות ולגלות רגשות של אחדות ומסירות.
יהודי בצרפת שהיה נענה בסירוב לקבלתו לעבודה בחברה גדולה מסיבת היותו יהודי, היה זוכה לתגובה של עלבון קולקטיבי, "איזו אנטישמיות" היו הכול נזעקים. במדינתנו הקטנה איש חרדי לא יקבל תשובה מעין: "אנו מודים לך מאד על פנייתך אך החברה שלנו אינה מעסיקה אנשים חרדים, אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך המקצועית"... סביר יותר שהוא יקבל תשובה דיפלומטית מתחמקת שהמשמעות המסתתרת תחתיה היא: מפאת היותך חרדי אינך ראוי לעבד בחברה שלנו. הרגשת העלבון הקולקטיבי של קבוצת ההשתייכות שלו גואה: כמה מקומם. ויחד עמו כולנו מרגישים את העלבון.
במובן החיובי פוגשים את הרגשות הקולקטיביים בהתארגנות לעזר לאנשי הקבוצה. מתקיימות קופות גמילות חסד לאנשי העיר או הקהילה או החסידות. "עניי עירך קודמים" – אנו מצווים על זה, אך גם באופן טבעי מרגישים קשורים יותר ומחויבים יותר לקרובים. מתקיימות התארגנויות לעריכת שמחות כמו שבע ברכות וכד' בתוך הקהילה, בשביל אנשי הקהילה כי אכפת לנו זה מזה, אנו קשורים זה לזה. כי זה טיבם של הרגשות הקולקטיביים.