האם הרגשות רציונליים?!
חלק מהקוראות מתגעגעות לכתבות הארוכות בשבילן אחזור מידי פעם אל כתבה ארוכה.
למה אני רגישה כל כך?
מדוע אני מתעטפת לפתע בענוה?
מתרגשת לפגש את מנהלת בית הספר של ביתי?
למה אני מתביישת? נותנת אמון בחברתי הטובה?לא נותנת אמון בחברתי הטובה! עושה משהו ואחר כך מתחרטת?כועסת על מי שלא האיר לי פנים?
למה אני מקדישה שעות למען מטרה חשובה לי?
מה עומד מאחורי כל הרגשות הללו? האם הם רציונליים? לא תמיד, מה הטעם לכעס?! להרגיש אשמה?! להתבייש?! לדאג?! שני מנגנונים מנחים את התנהגותנו: מנגנון רגשי, אימפולסיבי, מהיר, שלא תמיד מנחה אותנו להחלטה נכונה והמנגנון השני השכלי. הרציונאלי האיטי – שסיכוייו להנחותנו להחלטה הנכונה – גדולים. במציאות שני המנגנונים פועלים בצותא ומזינים זה את זה.
רגשי האשמה מגינים עלינו מפני עצמנו. הפחד שומר עלינו מפני סכנה מבחוץ. הכעס כרגש (לא כהתנהגות שהיא שלילית בכל מקרה) עוזר לנו לשמור על עצמיותנו.
כך שיש הגיון גם ברגשות, חקר המח וחקר הכלכלה ההתנהגותית שהתפתחו בשני העשורים האחרונים העמיקו את הבנתנו ביחס להתנהגות בני אנוש, היום ברור יותר שהרגשות משרתים אותנו ואת האינטרסים שלנו. גם אם לכאורה אין הם נראים רציונליים, ממבט ראשון. זאת ועוד, רגשות נחרתים בזכרון עמוק הרבה יותר מאשר מחשבות. לדוגמא. חברה שואלת אותך לדעתך על ספר מסוים. לעתים אינך זוכרת את העלילה ולא את הנושא ולא את הנפשות הפועלות, אבל את כן זוכרת שהספר מצא מאד חן בעינייך. או לחלופין שעמם עד מות. באופן דומה רגשות עוצמתיים מן העבר, כמו עלבון או פחד נשלפים במהירות באמצעות גירוי וירטואלי (כמו קריאת ספר) יותר מאשר פרטי הארוע.
החשיבה הקוגנטיבית נתנת לשליטה כמעט מוחלטת. על הרגשות נתן לשלט במידה מסויימת ובתנאים מסויימים אך לא עד הסוף. כשנשמעה האזעקה בזמן צוק איתן רובנו נכנסנו לחרדה, לדבור ההגיוני אל עצמנו היתה השפעה על מיתון החרדה, אבל אולי לא למחיקתה. תחושת הפחד היא זו שסייעה לנו להניח את עסוקנו במטבח או במשרד ולרוץ לחפש מקום מוגן. כך המנגנון הרגשי מסייע לנו לשמר על חיינו ולשרד כבני אנוש. אלולא תחושת החרדה יכלנו גם להשתמש בנתוח הרציונלי כדי להציל את עצמנו. נתוח הגיוני של המצב היה אומר לנו: האזעקה משדרת שהטיל בדרך. הוא עלול לפול פה בדיוק, מנגד היתה עולה מחשבה אחרת: מה הסיכוי שזה יקרה דוקא כאן? כמה פעמים נשלחו ראקטות לאשדוד ולא פגעו באיש? כך הדמיון הפנימי אורך זמן ועד שתתקבל ההחלטה הנכונה הרקטה עלולה להיות פה.
בנסיבות האלה היה המנגנון הרגשי הרבה יותר יעיל ממנגנון החשיבה האיטי.
דוגמא נוספת שיכולה להמחיש כמה הרגשות הם רציונליים.
קבעת פגישה עם רופא מומחה להתיעצות רפואית. חיכית לפגישה כ-3 חודשים. סוף סוף הגיע הזמן, את מצפה כל כך לשמוע את הדיאגנוזה שלו. את מגיעה למרפאה והמזכירה מקבלת את פנייך בהתנצלות, שהרופא חולה ולא יוכל לראותך "אנחנו מאוד מצטערים, את יכולה לפגש רופא מומחה אחר, אם רצונך בכך" את לא היחידה, אומרת המזכירה, עוד חמשה אנשים במצבך, שניים מהם את רואה במקום, אתם מחליפים דעות. את שומעת שהמחליף אף הוא בעל שם, האחרים מבינים את המצב ומחליטים להכנס לרופא המחליף. זה עוזר לך להבין שיש מצבים שאינם בשליטה ואת מחליטה כפי שהאחרות החליטו. סביר להניח שלא תפגיני כעס רב. תסכול מסוים כן, אך לא יותר מזה.
עתה נדמיין תרחיש אחר, כנ"ל את מחכה לרופא המומחה 3 חודשים. היום המיוחל הגיע את מגיעה למרפאה. המזכירה מודיעה שהרופא חולה ולא היגיע. שכחו להודיע לך ולעוד 5 אנשים במצבך. תצטרכו לחכות עוד חודש לפחות לפגישה אחרת. את פוגשת שנים מהם רותחים מכעס: "איזה זלזול!". סביר שמצבך הרגשי הפעם יהיה שונה, האדרנלין עולה, כעסך גובר. חוצפה שכזאת! אתם נגשים למזכירה ומודיעים לה בכל התקיפות שהיא חייבת לדאוג לכם לרופא מחליף עכשיו! ישנן קופות נוספות ותשקלו לעזב את הקופה. את לא רק נראית כועסת את כועסת באמת, המזכירה מגמגמת משהו: "טוב אתייעץ עם ההנהלה", תוך כמה דקות היא חוזרת "ישנה אפשרות להגיע לרופא מומחה בסניף אחר בשעה הקרובה. הקופה מממנת את המונית". אפשרות אחרת: "אתם יכולים להמתין לפגישה עם הרופא החולה בעוד 4 ימים!!!" הוא יבריא כנראה בסיעתא דשמיא ויוכל לפגש אתכם.
הכעס בתרחיש השני אפשר לכם ליצר איום ממשי על המזכירה ועל ההנהלה, הם התגייסו במהירות למצא לכם פתרון מתאים. אילו היית מונעת רק משקולים הגיוניים, ספק אם היית מאיימת בעזיבת הקופה, האם בגלל מקרה חד פעמי, אפילו מרגיז במיוחד, עוזבים קופה?! ספק. המנגנון הרגשי סייע בידך להשיג את התוצאה הרצויה.
דוגמא נוספת מחיי היום יום, את אומרת לבן ה-8: בשעה 6:00 אתה עולה הביתה. (יש לו שעון) השעה 6:00 6:15 6:30 והבן יקיר איננו, כשהוא עולה סוף סוף את נוזפת בו. אינך כועסת במיוחד, בנתיים הספקת להאכיל את התינוק לארגן את המטבח ולענות לטלפון חשוב. נו... 30 דקות של אי עמידה בזמן זה עדיין נסבל. אבל למחרת היית צריכה לצאת לארוע ב 6:30, הדגשת לו שהיום זה רציני 6:00 זה 6:00!. השעה 6:00 והבן איננו, את מחכה, 6:20, את צריכה להגיש לו ארוחת ערב, לתת הוראות לשמרטפית, את מתחילה לכעס... "הוא עושה מה שהוא רוצה, המילה שלי לא מילה". את שולחת את בת התשע לקרא לו. 6:25. הבן מגיע בשעה טובה עם אחותו. הפעם את כועסת באמת. "אני רואה ששוב אינך מבין מה אני אומרת. אני אומרת חוזרים הביתה ב6:00 ואתה לא שומע. מחר אינך יורד לשחק למטה. ברור, אין על זה וכוח, אני ממהרת מאד עכשיו. מחר נמשיך לדבר.
הכעס עזר לך להעביר מסר נחרץ. יש להניח שגם מחר, כשתזכרי באיחור המשמעותי שלך יעלה הכעס ותוכלי לעמד על דעתך מול הבן הבודק אותך אם 6:00 זה 6:00 או אולי זה גם 6:30?! ואולי 7:00?!
הפסיכולוג א. וינטר מסביר בספרו "איך נוצר הכעס" זהו תהליך מופלא של אינטראקציה בין החלק הקוגנטיבי של המח לבין המערכת הלמבית (הרגשית) האחראית על היוצרות הרגשות. תהליך זה מתרחש בחלק הקדמי של המח הנקרא פרה-פרונטל קורטקס.
"עם זאת לא לכל התגובות הרגשיות קיים בסיס רציונלי", אומר פרופ' אייל ויינטר בספר, "במקרים רבים הרגשות דוקא יכולים לפגע באינטרסים שלנו. אך היכולת לגייס רגשות באופן אסטרטגי, מבלי להיות מודע לכך אפילו, היא תכונה אנושית מופלאה. השימוש ברגשות רציונליים ברב המקרים אינו דורש תחכום רב, וילדים לעתים עושים זאת טוב ממבוגרים" ילד שנפל ונחבל קלות במגרש המשחקים ייטה לבכות אם אמו תהיה בטווח הראיה שלו. אם לא, יקום וימשיך לשחק. לעתים ימתין עם הבכי עד שיראה את אמו.
מתי רגשות אינם רציונליים.
ראינו מתי כעס משרת אותנו (איום על מזכירת קופ"ח) אבל רבים המקרים בהם הוא פוגע בנו, בעצם הסבל המנטלי שבהרגשת הכעס, אבל לא רק. גם בגלל ההשלכות שלו על על יחסינו עם אלה שאנו כועסים עליהם. במקרים האלה קשה לנו לשלט עליו ולעשות בו שימוש במינון הנכון, אריסטו כתב לפני שנים: "כל אחד יכל לכעס – זה קל, אך לכעס על האדם הנכון במידה הנכונה, בזמן הנכון ועבור המטרה הנכונה – זה אינו קל"
דוגמא נוספת לתגובה רגשית שאינה משרתת: את נמצאת בחברה, הגיבו על דברייך באופן שהביך אותך, את מסמיקה! כמה רצית להעלם הרגע! דוקא עתה בחר הטבע להאיר את פנייך בפנס אדום ולהבליט את נוכחותך, ואולי דוקא יש באינסטינקט ההסמקה יתרון עבורך, החברה הזו שנסתה "לרדת" עלייך, נעצרת דום, היא לא מעיזה להמשיך להביכך, הטבע הגן עלייך מפני המביישים והמביכים. אבל מה עם ההסמקה המופיעה אחרי מחמאות ודברי שבח. מה יתרונה של זו?!
בוני וייר תומכת בחולים סופניים בהוספיס מתארת בספרה את חמש החרטות הנפוצות אצל אנשים על ערש דווי. גברים הביעו חרטה על התמקדות יתר בעבודה ועל קשרים חברתיים ישנים שלא נשמרו. נשים הביעו חרטה על שלא אפשרו לעצמן להיות מאושרות יותר, והשקיעו יותר מידי ברצון לרצות את האחר. אלה ואלה גילו חרטה על כך שנמנעו מלבטא רגשות כלפי הקרובים להם.
מה היתרון ברגשות חרטה על ערש דווי?! הרי בנקודת זמן זו אין כל סיכוי שישליכו על ההתנהגות?! (להוציא, את מי שחזר בתשובה על ערש דווי, והכיר בבורא עולם, שהקב"ה מקבל גם את מי ששב ברגעיו האחרונים). אך כאשר חרטות אלה מופיעות בנקודות זמן אחרות, בעתות משבר, למשל. בתהליך המלווה בהתבוננות פנימה ובחשבון נפש, הן מסוגלות להוביל לשינויים משמעותיים גם אחרי היציאה מהמשבר.
כולנו למודים מידי פעם גם בחרטות קטנות, מבלבלות, המתעוררות עוד לפני ששקלנו את ההחלטה במאזני ההגיון, יש אנשים שסובלים מכך יותר. "הכן" ו"הלא" מלוים אותם בכל החלטה, הספק הוא מלוה קבוע שלהם,
כולנו נוטים גם להתאים את הבחירות שלנו לבחירות של הסובבים אותנו. האופנה, היא הדוגמא הבולטת, בלי קשר אם היא תמיד לטעמנו או לכיסנו. מכנים זאת התנהגות העדר – אנו הולכים אחרי הרב. שוק המניות מונע מהתנהגות עדרית, אם הרב יהיו "מוכרים" נמכר גם אנו. גם אם אין כאן שיקול הגיוני. הסיבה ההגיונית להתנהגות הבלתי הגיונית – החרטה תכאב פחות אם נטעה עם כל המוכרים, טעות רבים חצי צרה. אם נותרנו לבד בהחלטה השגויה – הכשלון צורב פי כמה.
אם את בעלת ידע בתחום מסוים "אסור" לך להגיע לכשלון ולמצב של חרטה. לעומת זה יותר קל לך לסלח לעצמך בתחום שאינך מבינה בו. כאן החרטה לגיטימית יותר, למשל, אם את מורה להסטוריה לא תסלחי לעצמך אם לא זכרת את השנה בה נפוליאון נצח. אך אם שגית בשגיאה דקדוקית, נו ניחא, זה לא התחום שלך. חברתך המורה לדקדוק תסלח לעצמה אם שכחה תאריך בהסטוריה, אך לא תסלח לעצמה אם טעתה בלשון.
עוד מקרה לא רציונלי, בו אנו עלולים להתבצר בהחלטה שגויה מאשר להודות: טעינו, מה אפשר לעשות מכאן והלאה?!
התכונתם לרכש דירה לזוג שנישא, חיכיתם שנה והמחירים רק עלו. הצעד ההגיוני הוא לרכש דירה מיידית כי הסיכוי הוא שבעוד שנה תשלמו ביוקר על ההשהיה, אבל רגש החרטה הלא רציונלי אינו מאפשר לפעול ברציונליות, לרכש עתה ולשלם יותר מאשר לפני שנה – זה להודות שטעיתם כשחיכיתם, יש סיכוי שתפסידו בכפל כפליים.
לדעת מומחים התנהגות כלכלית בלתי רציונלית קשורה – לדופמין, הורמון זה קשור לתחושת ההנאה מהצלחה או זכיה, והוא משפיע על מידת הסיכון שאנו מוכנים לקחת על עצמנו. מצד אחד הדומפין מתמרץ להשגיות, אך מאידך ישנם אנשים שמסתבכים בסיכוני יתר, שהדופמין אחראי להם. הפרעות מסוימות קשורות לאי איזון בדופמין. וביניהם הקלפטומניה (גניבות בחנויות) אמניאומניה (התמכרות לקניות) ולודומניה (התמכרות להמורים) חלק מהטפול בהפרעות אלה הוא טפול תרופתי שמטרתו לאזן את רמת הדופמין במח. אבל גם אנשים מהשורה מסתבכים לעתים בהחלטות שגויות שמקורן רגשי. נכנסים לרכישות יתר ולוקחים על עצמם סיכונים כלכליים. בשנים האחרונות הפכה שיטת המסחר באמצעות מכרז לנפוצה יותר. ואנשים מוכנים לשלם עבור מצרך מחיר מופקע ובלבד לזכות במוצר.
לגורם הרגשי חלק בזה. להרגיש מנצח. וינטר הציע לשניים מתלמידיו לבדוק את מחירי הסגירה של מוצרים אחדים דרך מכרז לעומת מחירם במכירה ישירה. השערתו של וינטר הוכחה כנכונה! מספר מוצרים לא מבוטל שנמכרו במכרז נסגרו במחיר גבוה ממחירם במכירה רגילה.
גם חלק מהמבצעים המשתלמים "עובדים" עלינו ומטשטשים את מידת הרציונאליות של חלק מהקניות שלנו: שנים במחיר אחד. או קני מוצר ב - 60% הנחה, או קנית, הגרלת... מכל ההנחות האלה את אמורה לצאת עשירה, בסופו של יום שלמת בגדול על מוצרים שאינך ממש זקוקה להם.
אין צורך למנוע כליל את הרגשות הבלתי רציונאליים, אך ניתן לשלוט עליהם. מודעות עצמית היא מילת המפתח. כשאת מודעת יותר, את משהה את התגובה הרגשית, את בוחנת, שוקלת, וכך מסוגלת להפחית את פגיעתם המסוכנת של הרגשות הבלתי הגיוניים.
השכל והרגש פועלים זה לצד זה, כאשר רגש מסוים משתלט עדיין יש מקום להכניס את ההגיון לפעולה, להשליט שכל על רגש, הכעס כרגש לעיתים משרת (האמא שאומרת 6:00 זה 06:00 ומתכוונת למה שאומרת) כאשר הוא יוצא משליטה (בהתפרצות) הוא כבר פחות משרת. כמותר האדם יש לנו היכולת לרסן את הרגשות הפוגעים בנו. זהו תהליך הדורש התבוננות, זכרון (לא השתלם לי כשהתפרצתי לפני שבוע). שיקול דעת, (לכן עלי לא לחזור על הטעות הזו) אינטואיציה (מצד שני איני יכולה לעבר לסדר היום, איך בדיוק אני מגיבה הרגע) ומיומנות.
זהו תהליך הכרוך במאמץ אך שכרו בצידו. עבודת המידות אינה ענין של מה בכך, היא עבודת חיים, הלא זה מותר האדם!!