הזכות לתמוך
להניה שלום
כותבת לך אישה בת 28 שהעולם האיר לה פנים. אני ב"ה נשואה בטוב, אם לילדים חמודים, עובדת במשרה טובה.
עד שלפתע הכול נשבר. חיי השתנו. אמי חלתה במחלה האיומה. עברנו תקופה של אי ודאות עד שהתברר הנורא מכל. אומנם הרופאים אומרים שיש לה סיכויים טובים להחלים (היא אישה בת 52 במיטב שנותיה). אני הבכורה להורי, יש לי אחות מאורסת ובבית עוד שישה ילדים... צריך להחזיק את הבית, ללוות את אימא לטיפולים, לתמוך, לעודד, לצאת עם אחותי הכלה לקניות, וכל זה כשהחיים ממשיכים: העבודה, הילדים שלי, הבית. לפעמים אני מרגישה שאני מזניחה את ילדי, שנגמרו לי הכוחות...
בנוסף, נעשיתי חרדתית. אני בודקת את עצמי ואת ילדי. כל כאב מעורר דאגה. בטבעי איני כזו... אך עכשיו נעשיתי היפוכונדרית. אמי זקוקה לי, אך אני במקום לשדר אופטימיות, עסוקה בפחדים שלי, ומה יהיה הסוף, ואם הסוף לא יהיה טוב? הדמיון יוצא מכלל שליטה.
דווקא אמי עומדת בגבורה בטיפולים הקשים ומחזקת אף אותנו. אך לי נדמה לפעמים שאיני עומדת בזה. אני רואה את סבלה של אמי, וצערו של אבי, וצערם של הילדים שמבינים, והחסר של הקטנים שאינם מבינים, ושואלת: עד כמה אפשר לסבול?
לפעמים נראה לי שאני מפנה שאלות כלפי שמיא ואחרי זה מרגישה חוטאת. הרי הוא מנהל את העולם והכול בחשבון, ואיננו היחידים שעוברים דברים כאלה ואחרים ואפילו עוברים סיפורים יותר קשים. אך מה אעשה שבתוך המצוקה אין לי שליטה על המחשבות והתחושות. את אמי איני יכולה להדאיג במחשבותיי, גם לא את אבי. היחיד שאני יכולה לפרוק בפניו זה בעלי, שהוא תומך ומרגיע, אך אינו יכול להבין את פחדי לבריאותי. הוא פשוט אדם רגוע, וחרדות זרות לו, כך שאני איתן לבד.
שפרה
שפרה יקרה
ימים קשים עוברים עלייך ועל בני משפחתך, ובוודאי על אמך. מצוקתך מובנת, אנשים במצב דומה מרגישים מה שאת מרגישה ומותר להרגיש שקשה ואי אפשר לשאת... אך, כדאי להשאיר מקום לתקווה ולאופטימיות. כדאי לזכור שלמעלה מ-50% מחולי הסרטן נרפאים היום בסייעתא דשמיא. מה גם שהרופאים מגלים סימני אופטימיות לגבי ההחלמה של אמך.
את מדברת על שלושה נושאים: סיבלה של אמך, החרדות שלך בנוגע לבריאות, והעומס המוטל עלייך.
באשר לסבל העובר על אמך, המעניין הוא שדווקא שמתממשים תרחישי אסון, הנפגעים מגייסים כוחות ועוברים אותם בתעצומות נפש. בתוך האסון אנו עסוקים בחוויה ושוכחים מן העבר ומן העתיד. נראה שבורא עולם עושה אתנו חסד ברגעים הקשים ומשכיח את העבר והעתיד.
כאשר מביטים באנשים העוברים כימותרפיה אומרים "איך הם עומדים בזה", "לא הייתי עומדת בטיפולים הללו". כשהמחלה פוקדת ל"ע את מישהו, הוא עומד בזה אף עומד. כי המחלה נפרטת לרגע ועוד רגע, דקה ועוד דקה, ובכל דקה ההתמודדות שלה. עכשיו המחשבה עסוקה בטיפול ומתי הוא מסתיים, וכשהוא מסתיים מתכננים את השיבה הביתה. ועכשיו תרופה זו להקלה, ואחרי כן מנוחה. ומחר בדיקה, ומחכים לתשובה מהבדיקה, ומתקשרים לרופא, ומה כדאי לאכול ומה מקל על ההרגשה... ופה ושם נכנסת לה השגרה שיחות טלפון ועבודה, והסחת הדעת – זה מה שהופך את הסבל לנסבל.
קרטש, סופר הונגרי, מתאר בספרו על השואה איך התמודד ברגעים הנוראיים ביותר. הוא היה אז בן שש עשרה. כשנשאל איך הצליח לשרוד, ענה: "הזמן עזר". והוא הבהיר: "חוויתי את הדברים בזה אחר זה, ובכל רגע ניצב בפני דבר אחד בלבד שיש לשאת אותו. הייתי עסוק בהתמודדות עם הדרישות המיידיות. כאשר עמדתי בתור לפני הרופא של אושוויץ ששלח אנשים לחיים או למוות, הייתי עסוק בלשמור את מקומי בתור. התרגזתי על איטיות התור, התרגזתי כשדחפו אותי מאחור. רצף האירועים הפך את הבלתי נסבל לנסבל, כל דקה וההתמודדות שלה". ובראשית הכל, האמונה. האמונה שהכל ממנו, והכל בחשבון, והתפילה... הם שנותנים את הכוח.
גם היום לפעמים אנו עומדים תמהים מול אנשים שאסונות פוקדים אותם בזה אחר זה: מחלות, תאונות, פטירות. לפעמים מכה אחר מכה, ואנו שואלים: איך? מאיפה הכוחות? מי שנמצא ממול כואב, שואל ואין תשובה. ה' נותן את הכוח. ואין זה אומר שאין רגעים קשים, רגעים של שבירה, וזה טבעי וזה אנושי.
באשר לחרדות שלך. זוהי נטייתם של האנשים כאשר עוברים עליהם מאורעות לא פשוטים, להגדיל את הסבל ואת המצוקה. הדמיון מגדיל את המצוקה ומוליד דאגה וחרדה, ואלה כשלעצמם מהווים מצוקה קשה.
אימרה יהודית אומרת: העבר אין, העתיד עדיין, אם כן דאגה מניין?! ואף על פי כן, אנו דואגים ללא הרף. ההווה הוא מציאות החיים, העבר והעתיד מתקיימים רק במחשבה. הנטייה היא לראות את העבר במבט שלילי מתוך אשמה, ועל העתיד להביט מתוך דאגה. כל החיים אנו עסוקים בחרדה ובפחדים. במידה זו או אחרת, איש אינו נקי מזה. כשמשהו רע קורה בסביבתנו הדאגה מעצימה פי כמה. בטבעך אינך כזאת. אך עכשיו את במצב לא טבעי.
טוב לדבר עם אדם המבין ללב. "דאגה בלב איש ישיחנה", ובעלך תומך ומחזק, אך כיוון שהוא אינו איש חרדתי הוא לא כל כך מבין – "השבע אינו מבין את הרעב" – והשלו אינו מבין את החרדתי... מידי פעם אני פוגשת נשים חרדתיות. אחת מהן, שהחרדה השתלטה עליה אמרה לי: שאין לה יום ואין לה לילה, ממש בכל רגע היא חשה בוודאות שכל פגע וכל מחלה וכל תקלה יפגעו בה ברגע זה או אחר. כששאלתיה לסיכוי שהדברים יתממשו, היא ענתה: "הלוא כל הזמן אנשים מתים וחולים, ונהרגים, ותאונות בכבישים ובמטוסים, ודקירות של מחבלים ומה לא? שאלתי אותה: מה אחוז החולים והנהרגים והמתים, ומה אחוז הבריאים והחיים והקיימים? אך היא לא השיבה. כשאימה מתגברת, האופטימיות נעלמת והכול נראה שחור משחור. במצב כזה אנשים כבר זקוקים לעזרה מקצועית.
ובאשר לעומס בו את נתונה. אכן, זה עומס לא פשוט כלל. כמו שאת אומרת, החיים ממשיכים, וכבכורה מוטל עלייך העול של בית הורייך ועול של קניות והכנות לחתונת אחותך, אירוע משמח שזור בתוך המצוקה. המצב מורכב, שזורים בו שמחה וכאב ועומס. נסי להתייחס אל תקופה זו בחייך כמצב זמני שהקב"ה זימן לך ובו ניתנה לך הזכות לתמוך באמך ולוות את בני משפחתך.
חיי כל יום את היום, כל שעה את השעה וכל רגע את הרגע.
הביטי אל העתיד בתקווה: אמך תחלים בסיעתא דשמיא, אחותך תתחתן בשעה טובה, ואז תתפני יותר אל ילדייך. כרגע משימת חייך מורכבת יותר. כאשר התקופה הזו תעבור תוכלי להביט אחורה בלי רגשי אשמה ובתחושה שעשית את מה שהיה נכון לעשות.
הזמנים משתנים. עוד יגיעו ימים יותר טובים.