אל תחטאו בילד
שוב ארע אסון, בתוך חודש וחצי חמשה קורבנות, חמשה ילדים שנשכחו ברכב לוהט - הלכו אל מותם.
הורים אוהבים את ילדיהם. דואגים לפעוט המתוק. מספקים לו את כל צרכיו. דואגים לתזונה הכי-הכי, מתרגשים מכל חיוך שלו, מתלהבים ממלמולו, רצים לרופא כשחומו עולה, מיצרים כאשר נראה שהוא סובל מכאב אוזניים או כאב בטן. ואותם... אותם הורים קורה להם דבר נורא, שכחה, שגגה שמביאה את הקץ.
אנשים תמהים, איך זה קרה להם? אצלנו זה לא היה קורה, מי שמסור באמת - לא ישכח. מסתבר שלא, זה יכל לקרות לכל אחד, אין אב ואין אם המחוסנים מהשגגה הזו. האהבה והמסירות לילד אינה מגינה ומצילה.
גב' אורלי סילבינגר מנכלית "בטרם" לבטיחות ילדים מצטטת את פרופסור דוד דיימונד חוקר מח באוניברסיטה בדרום פלורידה הוא אומר: "אין אלה הורים רשלנים ששכחו את ילדיהם" החוקר אומר זאת על סמך בדיקת עשרות הורים שהשאירו ילד ברכב מתוך שכחה. לדעתו, התנאים המגבירים את הסיכון לשכחה הם: שינוי הרגלים (מי שלוקח באותו זמן את הילד אינו עושה זאת בקביעות), עייפות קיצונית, מתח וכמובן כאשר ישנו שילוב של הגורמים הללו. הפרופסור מדבר על שני אזורים במח הלוחמים זה בזה. האחד אחראי ל"טייס האוטומטי" של ההתנהגות האנושית ומאפשר הרגלי התנהגות קבועים, מה שדורש מאמץ מנטלי מזערי. לדוגמא, צחצוח שיניים מידי בוקר. האזור השני במח אחראי לעיבוד מידע חדש. בעניננו, "היום, שלא כתמיד התינוק נמצא אתי ברכב ועלי להסיעו למעון". החלק המוחי השולט על ההרגלים חזק מהחלק המוחי של עיבוד מידע חדש, דהיינו ההרגל לנסוע לעבודה חזק מהמידע החדש "הפעם עלי לדאג לתינוק".
אני מגיע לעבודה. או נכנס הביתה, או פונה לקניות כי בכך אני מורגל. זאת אני, עושה מדי יום. "הטייס האוטומטי" נכנס לפעולה וגובר על המידע החדש – ישנו תינוק ברכב. ההרגל הוא השולט. אנו מכירים זאת גם מתחום אחר: כמה קשה לנו לשנות דברים שאנו מורגלים בהם וחושבים שאינם משרתים אותנו עוד לטובת בחירות אחרות שאנו רוצים בהם. כמו להפסיק לשתות קפה בהגזמה, ללכת לישון מוקדם ועוד. ההרגל הוא המנצח. ואיש אינו מחוסן, "לי זה לא יקרה" אינו תופס.
חנה פולק עו"ס קלינית מנהלת תחנת לבריאות הנפש לשעבר מוסיפה, "לבני אדם ישנם כשלים. הכשלים הם אנושיים. אנשים מוסחים, טרודים, הוסיפו על כך את הרעה החולה של הפלאפונים. אני יושבת באוטובוס ורואה אנשים כל הזמן מביטים למכשיר. נוהגים ומדברים. לא ניתן לדבר ולשמר על ריכוז מלא. הדיבורית עוזרת רק באופן חלקי. לא ניתן לדבר ולשלט באופן מלא בנעשה בכביש בו זמנית. כך נגרמים תאונות, וכל מיני אסונות. הקשב של האנשים מחולק, הם אינם מרוכזים במשימה אחת הם פה ובה בעת הם שם... המוסחות הזו תורמת את חלקה לאסונות ולשכחות".
לאחר האסונות האחרונים גברו הקולות למען חקיקה והגשת כתב אישום וענישה להורה ששכח את ילדו. דעתי האישית היא שאין עונש קשה להורה מלאבד ילד. ומה טעם בענישה נוספת, בקשתי לשמע את דעתה של חנה בעניין, גם היא סברה שאין עונש חמור מלאבד את הילד שלך. הורה שקורה לו אסון כזה מרגיש אשם לכל חייו. החיים שלו אחרי כבר לא יהיו כמו החיים לפני. אבל הטוענים בעד ענישה אומרים שלענישה כח הרתעה, מה דעתך? אין צורך בהרתעה כי אף הורה אינו רוצה לשכח את ילדו. העונש לא ימנע, מישיבה העו"סית. כי אנשים אינם עושים זאת במתכון. אם האירוע הטרגי קורה עקב מוסחות ועקב שליטת הטייס האוטומטי, העונש לא יעזור כאן.
מה בכל זאת ניתן לעשות? יש לנקוט באמצעי מניעה, להשאיר את התיק ליד הילד. או את הפלאפון או מפתחות - חפצים שזקוקים להם ורגילים לקחת אותם, כי הם בשליטת הטייס האוטומטי. או להכניס תזכורת לנייד סמוך לזמן היציאה מהרכב. ההתעוררות הציבורית מובילה לחקיקה להתקנת שבב שיתריע על שכחת התינוק. בדומה להרתעה על נסיעה בלי חגורה. בינתיים על כל הורה להשתמש באמצעים פשוטים אך יעילים, שיזכירו להם לא לשכח את ילדם, השעות המועדות לפורענות הן שעות הבוקר. כל הורה לפעוטות הנוהג ברכב אנא ממך, עשה הכל כדי שילדך יחזר הביתה בריא ושלם.
אמנם ישנם ארצות כמו ארצות הברית שנעשתה שם חקיקה בנושא. והורה שהשאיר ילד ברכב יואשם בהזנחה ויחוייב בקנס ומאסר ברמות שונות. אך אם אנו יוצאים מתוך הנחה שהשכחה אינה קורה באופן מודע ולא מתוך הזנחה, לא ברור אם יש טעם בענישה ואם היא יכולה למנוע את האסון הטרגי.
וכאן עולה השאלה מה ההבדל בין שכחה ברכב לבין הזנחה הורית? על הזנחה הורית ישנה חקיקה וישנה ענישה. וחנה מישיבה – בשכחה ברכב, המודעות לא היתה שם. ההורה לא היה מרוכז במציאות שישנו שם ילד. לעומת זה בהזנחה. הורה יודע שיש לו תפקיד. אחריות כלפי ילדו והוא אינו שם. אלה הם המקרים של להשאיר ילד קטן לבד. להשאיר ילד ליד חלון ללא סורגים, בכל בית שיש בו ילדים חייבים להתקין סורגים לא רק בחדר הילדים כי ילד עובר מפה לשם. אין שליטה עליו. וזה בבחינת "בפני עוור לא תתן מכשול". אמא שמשאירה פעוט באמבטיה או בבריכה אפילו לרגע. מספיק כמה שניות לבלוע מים ולאבד נשימה. – אלה הם מקרים של הזנחה. אולי אני נשמעת נוקשה מידי, אך חוסר שימת לב וחוסר זהירות בודאי יש כאן. גם אם אין כונה רעה ובודאי שאין, הורה אחראי לילדו ואחראי למנוע גורמי סיכון בסביבתו כשהוא לבד.
אלה הם האסונות של המודרניזציה. בעבר מתו יותר תינוקות ממחלות. מזיהומים, היום התקדמה הרפואה ישנם פחות מקרי מות ממחלות אך לצערנו. לא נגאלנו מהמות.
בזמנים המודרניים יש לו פנים אחרות ועלינו... לעשות הכל. הכל. בשביל החיים של ילדינו. אל תחטאו בילד!